בווידאו: מאליק דיקסון ברגעים אחרי סל האליפות ההיסטורי של הפועל חולון
היום לפני עשר שנים זה קרה. 6.5 שניות לסיום הפיינל פור ביד אליהו, לאחר שניקולה וויצ'יץ' קלע את הסל האחרון שלו במדי מכבי תל אביב, יצאה הפועל חולון להתקפה הגורלית ביותר בתולדותיה. מאליק דיקסון הכניס את הכדור. אריק קמפבל מיהר למסור לו אותו חזרה. דיקסון חדר לסל, הקפיץ את טרנס מוריס באוויר וקלע. וויל ביינום עוד הספיק להחטיא זריקת התאבדות מחצי מגרש. היסטוריה. 72:73. הפועל חולון אלופת המדינה לעונת 2007/08.
"מה???", נדהם קולע סל הניצחון, דיקסון, בשיחה טרנס אטלנטית עם וואלה! ספורט מביתו בשיקגו, אילינוי. "כבר חלפו עשר שנים?! וואו, זה לא ייאמן איך הזמן טס. אנחנו מזדקנים, בן אדם. מרגיש לי כאילו עברו שלוש או ארבע שנים לכל היותר. כל אליפות היא מיוחדת בפני עצמה, אבל לנצח אז את מכבי היה דבר מטורף. בשבילנו, זה היה כמו הניצחון של דוד על גוליית. בערב אחד הורדנו פרנצ'ייז שלקח 14 אליפויות רצופות. ממש רגע היסטורי, כנראה הרגע הכי גדול בקריירה שלי.
"אני זוכר את פסק הזמן שלפני ההתקפה האחרונה. לא חשבתי שישחקו עליי, אלא על פי.ג'יי טאקר שהיה מצוין באותו ערב [18 נקודות ושמונה ריבאונדים]. אבל הייתי חם בדקות האחרונות, והייתי אחד השחקנים הוותיקים והמנוסים... דיברנו ליד הספסל, יחד עם מיקי דורסמן ועופר חרותי ואריק קמפבל, ובסוף ציירו תרגיל בשבילי.
"הכל כאילו התרחש בהילוך איטי. זה היה כמו בסרט. הכדור עף באוויר ונחת בתוך הסל, וכל מה שעבר לי בראש זה 'רק שמכבי לא יקלעו בזמן שנשאר'. כשביינום זרק מהחצי, כל העונה הארוכה עברה לי בראש. זה היה מתוק במיוחד, בגלל כל המר שחווינו בדרך. התחושה הכי חזקה שנשארה בי מאז הייתה איך לא ידענו אם בכלל נגמור את העונה, איך כמעט התפרקנו במהלכה, ובסוף סיימנו אותה כאלופים".
עוד בנושא
הסדרות והתאריכים של פלייאוף ליגת העל שנפתח הערב
לערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
דיקסון, בן 42, חי כיום בעיר הולדתו שיקגו, והוא עובד כיועץ עסקי. "הייתי מעדיף להישאר רכז, אבל גם הג'וב הזה בסדר", הוא צוחק. וכשהוא מדבר על מרירות והתפרקות, הוא מתכוון לערב הנורא במחזור השלישי של העונה, שבו פוצץ המשחק נגד הפועל ירושלים במלחה, לאחר שיוסי מלאך זרק חזיז מיציע אוהדי חולון וגרם לקטיעת שלוש מאצבעות ידו של המאבטח יואב גליצנשטיין.
"רבים מאיתנו חשבו לעזוב אחרי שזה קרה", מספר הרכז. "הייתה לנו אסיפה קבוצתית, רק השחקנים, בלי ההנהלה והמאמנים, ובהחלט דיברנו על האפשרות הזאת. החבר'ה הצעירים, כמו פי.ג'יי טאקר וטרה סימונס, שלא שיחקו קודם לכן מחוץ לארה"ב, מאוד נבהלו ממה שקרה. בהתחלה הם בכלל חשבו שזה פיגוע טרור, המשפחות בבית לחצו עליהם לחזור וזה פגע בתחושת הביטחון של כולם.
"אני זוכר איך אני הסתכלתי על ישראל לפני שהגעתי לכאן בפעם הראשונה [ב-2004, במכבי ראשון לציון]. הייתי בטוח שיש פה מלחמות ברחוב, כי זה מה שרואים בחדשות בארה"ב. אבל כמי שחווה את ישראל, הייתי רגוע וידעתי שזה לא ככה. בשבילי, לצערי, זה לא הייתה הפעם הראשונה. שנתיים קודם לכן שיחקתי בגלאטסראיי, ובדרבי נגד פנרבחצ'ה עליתי לשלשה. כשעמדתי לנחות, השחקן ששמר עליי הצביע בצעקה על חפץ שנזרק מהיציע. זה היה חזיז, והוא התפוצץ ממש לידי. למזלי לא נפגעתי, אבל פרצה שם מהומת אלוהים. השליכו חפצים לעבר הספסל שלנו, האוהדים הלכו מכות, עקרו כיסאות מהיציע וזרקו זה על זה. אפשר לומר שהייתי מחושל כשהגעתי לארץ. הבנתי מהרגע הראשון מה קרה, וזו הייתה טרגדיה נוראה בגלל שהמאבטח הרים את החזיז בעצמו".
- גם אתה חשבת לעזוב?
"אני לא אשקר, המחשבה הזה חלפה במוחי. זו הייתה טראומה עבור כולנו. אבל באותה שיחה קבוצתית פתחנו ודיברנו על הכל, והצלחנו לצאת מזה יחד. כריס ווטסון ואני, השחקנים היותר מנוסים, הצלחנו להרגיע את פי.ג'יי וטרה. אני לא אשכח את הרגע הזה בירושלים. אני עדיין לא מאמין שחוויתי דבר כל כך קשה. עד היום אני מספר לאנשים כאן בשיקגו על זה. בדיעבד, זה גיבש אותנו כקבוצה וכל המר הזה הפך את הזכייה באליפות למתוקה הרבה יותר".
חולון, שבאותה עונה רק עלתה מהלאומית וחזרה לליגת העל אחרי שבע שנים, העמידה פרויקט שאפתני ויומרני בראשות הבעלים מיקי דורסמן, ששימש גם כמאמן. זו הייתה קבוצת חלומות במונחי הכדורסל הישראלי: לצד טאקר וסימונס הצעירים הופיעו דיקסון וקמפבל הוותיקים, טוני וושהאם המשיך מהלאומית ובהמשך הצטרף גם אלטון בראון. הישראלים המובילים היו ווטסון, מורן רוט, עמית תמיר, אבישי גורדון, גוני יזרעאלי וראיין לקסר.
בעקבות הפיצוץ במלחה נגזרו על הקבוצה הפסד טכני לירושלים, הפחתת נקודה וארבעה משחקי רדיוס ללא קהל. דורסמן איים לעזוב, וחולון חזרה לשחק רק כעבור 15 ימים. היא נקלעה למשבר מקצועי קשה, והפסידה בשתי הופעותיה הראשונות לבני השרון ולגלבוע/עפולה, אבל התאוששה, התעשתה וסיימה את הליגה הסדירה במקום הראשון אחרי שניצחה ב-14 מ-16 המחזורים האחרונים.
חולון הייתה הראשונה שגברה על מכבי בקרב על הצלחת; היום זה נשמע כמעט מובן מאליו, מכיוון שהצהובים הצליחו לזכות רק בארבע אליפויות בעשור האחרון, אבל באותו ערב, ב-29 במאי 2008, נקטע רצף של 14 זכיות מבחינתם. זו הייתה האליפויות השנייה ב-39 שנים שבה לא זכו.
"כשהדרך קשה, אתה מעריך אותה יותר", מתפייט דיקסון, שקלע עשר נקודות בגמר ועמד על עשר נקודות בממוצע לאורך העונה כולה. "זו הייתה Destiny season. עונת גורל. הייתה לנו חבורה נהדרת של אנשים, והסוד שלנו היה שכולם - מהשחקן הראשון ועד האחרון - באמת הסתדרנו ממש טוב ואהבנו אחד את השני. זה לא קורה הרבה. זו הייתה כימיה נדירה".
- אף שהאוהד שזרק את החזיז היה עבריין בודד, כעסתם על הקהל שלכם? לכן חשבתם לעזוב?
"לא, ידענו להפריד. שיחקתי במהלך הקריירה בצרפת, הולנד, איטליה, ונצואלה, טורקיה, יוון, ספרד וקרואטיה, וכמעט לא נתקלתי באוהדים שאוהבים כל כך את הקבוצה שלהם, שלעולם לא עוצרים ותמיד תומכים. חלק מהם כותב לי הודעות בפייסבוק עד היום, מתעניין בשלומי, שולח לי תמונות. הבנתי כבר אז שהם לא אשמים, ושאי אפשר לעצור פעולה ספציפית של אדם אחד, לא חכם במיוחד. לפחות זה פקח את העיניים לאנשים וגרם להם להבין כמה חשוב לבדוק היטב מה אוהדים מביאים איתם לאולם".
- דורסמן לא היה מאמן שגרתי. איך אתה חווית את זה כשחקן?
"הגדולה של מיקי הייתה באישיות שלו. הוא היה איש של אנשים. הוא היה יותר מנג'ר ממאמן. הוא ניהל את כל הדבר הזה. הוא התקרב אלינו, גרם לאנשים להתחבר אליו מחוץ למגרש, ומתוך זה יצר את המחויבות והחיבור שלנו על המגרש. היה כמו מנטור. אני איתלה עכשיו באילנות גבוהים, ואגיד לך שזה קצת הזכיר לי את שיטת הניהול של פיל ג'קסון.
"בכל מה שקשור לטקטיקה, כמו שסיפרתי לך על פסק הזמן האחרון, היינו שותפים. זה היה מאמץ משותף, יכולנו להביע את דעתנו והתחשבו בה. העוזרים של מיקי, עופר [חרותי] וצביקה [רוזנברג], היו כמו מאמנים בשבילנו, וציירו לפעמים בעצמם את התרגילים על הלוח".
חולון התקשתה למנף את ההצלחה (כפי שקרה לסינדרלות רבות אחריה, שזכו בתואר בשיטת הפיינל פור), ונאלצה להמציא את עצמה מחדש בתום העונה. פחות מחודש לאחר שעמד בהבטחתו וניגב חומוס מצלחת האליפות, דורסמן הודיע על עזיבה בשל היעדר רצון מצד העירייה לתמוך במועדון; כל השחקנים, למעט ווטסון, הלכו בעקבותיו ועזבו גם הם. הסגולים זכו בעונה שלאחר מכן בגביע, אחרי שלשת ניצחון בלתי נשכחת של בריאן טולברט בגמר מול מכבי חיפה, אבל המתינו עד לעונה הנוכחית כדי לזכות בתואר נוסף, ולא שבו עד היום לקרב על האליפות.
"מיד אחרי העונה דיברו עם כולם לגבי הארכת חוזה, אבל חוץ מכמה שיחות זה אפילו לא הגיע למשהו קונקרטי", נזכר דיקסון. "היה עצוב לי שהקבוצה התפרקה. הייתי בטוח שנישאר יחד, ואני בטוח שאפילו היינו משחקים טוב יותר בעונה השנייה".
דיקסון עצמו המשיך לשחק עוד עונה אחת בלבד. הוא החל לשחק בזאדאר ("וגם שם הייתה לנו קבוצה נהדרת, אפילו טובה יותר מחולון, אבל לא שילמו לנו משכורות, אני נפצעתי והעסק התפרק די מהר") וב-2009 חזר לקדנציה שלישית בישראל, במכבי חיפה. הוא חזר לגמר האליפות בישראל, ובמשחקו האחרון בקריירה, בגיל 33, קלע שבע נקודות - אבל הפעם הפסיד למכבי תל אביב 85:72.
"לא תכננתי להפסיק לשחק בגיל כל כך מוקדם", מגלה דיקסון. "הייתי אמור לחתום בהפועל ירושלים, אבל לפני שעזבתי את ארה"ב התפוצץ לי האפנדציט [התוספתן]. חיי ניצלו, אושפזתי לשבוע בבית חולים ולקח לי הרבה זמן להתאושש. הערכתי הכל מחדש, סדר העדיפויות שלי השתנה. החלטתי שלא אעזוב שוב את הבית ואטוס לצד השני של העולם בשביל כל הצעה. הזמן עבר, לא הגיעו הצעות שהתאימו לי והקריירה פשוט נגמרה. זה לא היה קל, אבל האמת היא שבשביל אף אחד זה לא קל, והרגע הזה חייב להגיע מתישהו. תמיד ביצעתי השקעות חכמות והיו לי תוכנית לאחרי הפרישה, כך שהסתדרתי".
דיקסון מספר שהוא שומר עד היום בביתו מזכרות מחולון, כמו בגדי אימון ועוד תשורות. "לצערי, את גופיית המשחק מהגמר אין לי. אחד מחברי ההנהלה כמעט קרע אותה ממני, שנייה אחרי הזכייה. פה ושם אני עדיין בקשר עם החבר'ה מהקבוצה. עם פי.ג'יי, עם כריס, עם מורן. הם האחים שלי לנצח. זה לא משנה אם נדבר כל יום או פעם בשנה, הקשר בינינו עמוק אחרי כל מה שעברנו יחד".
- ואי אפשר להיפרד בלי מילה על טאקר, שהגיע ביוסטון לפסגת הכדורסל העולמי.
"תשמע, זה מדהים. אני כל כך גאה בו. מרגיש כאילו זה אחי הקטן. הסתובבנו המון יחד כששיחקנו בחולון, דיברתי איתו ועזרתי לו להסתגל לחיים הרחק מהבית. הוא היה אז ילד בן 22. ראיתי כבר אז כמה הוא אוהב לעבוד קשה, וכשאחד כזה עושה את כל הדרך עד לטופ של הטופ, זה דבר אדיר. קשה לי להגיד שאני מופתע שהוא הצליח ככה. ה-NBA מלאה בשחקנים מוכשרים, אבל בכל קבוצה של כוכבים צריך גם את האחד עם הצווארון הכחול הזה, ופי.ג'יי מצא את הנישה הזו והגדיר מחדש את המשחק שלו. אתה מריץ Fast forward על הקריירה שלו, מחולון ליוסטון, ולא יכול שלא להתפעל".
