מפני שיבה תקום: ההתעוררות של קשישי הקאבס שינתה את גמר המזרח

בוסטון הגיעה מוכנה למשחק 4 הרבה יותר מאשר למשחק 3. ברמה המנטלית, השחקנים נראו מהרגע הראשון נחושים יותר וחדים יותר, בדקות הראשונות הם תקפו באגרסיביות ומיעטו לעשות את הטעויות הקטנות שאפיינו את המשחק הקודם. ברמה הטקטית, בראד סטיבנס ביצע כמה התאמות ודגשים: הוא תקף את קווין לאב בפיק נ' רול ובבידודים בלי קשר לשאלה על מי הוא שומר, הוא לא חשש להשאיר את טרי רוז'יר על טריסטן תומפסון (פעם אחת טריסטן חפר מולו בפוסט, אבל זה מהלך שבוסטון תחיה איתו ואולי גם תביא דאבל-טים כי טריסטן לא רגיל למסור החוצה מהפוסט) ובשלב מוקדם הוא העביר את רוז'יר אל ג'יי אר סמית' כדי להקשות על קליבלנד להביא אותו בחילוף על לברון ג'יימס.

ובכן, זה לא עזר. הרבע הראשון הסתיים כמעט באותה תוצאה כמו הרבע הראשון לפני יומיים (32:17 אז, 34:18 הלילה). בדקות האחרונות של הרבע, כששחקני הסלטיקס הרגישו שהם עושים הכל נכון וזה לא עוזר, הם חזרו לרמת קבלת ההחלטות מהמשחק הקודם ותרמו לכך שהפער צמח עד ל-19 נקודות בתחילת הרבע השני.

זה לא עזר, כי קליבלנד שיחקה עוד מחצית ראשונה מושלמת. לברון בא לדרוס, המילים שיכולות לתאר את מה שהוא עושה בפלייאוף הזה נגמרו כבר בסיבוב הראשון, וחבורת הוותיקים שסביבו שוב שילבה בין רמת ביצוע גבוהה מאוד לנחישות והקרבה. מי שהבליט את זה במיוחד הלילה הוא קייל קורבר, שבמחצית הראשונה קלע זריקות קשות בצד אחד והשיג עצירות בצד השני, כולל שלוש חסימות על ג'יילן בראון שניסה לנצל את המיס-מאץ' מולו. שחקנים כמו קורבר, טריסטן, ג'ורג' היל ולארי נאנס הצליחו להשתוות לסלטיקס במידת ההשקעה והמחויבות. זה לא מקרה שאלה בעיקר הוותיקים שמתעלים ברגעי משבר, זה לא מקרה ששישה משבעת השחקנים שתפקדו הלילה בקליבלנד מכירים מצוין את המעמד של גמר המזרח. זה מה שמחזיק את הקבוצה הזו בחיים ומונע ממנה להתפרק בעונה המסובכת הזאת.

הצד השני של המטבע הוא שלחלק גדול מהשחקנים האלה כבר אין אוויר לשחק ככה משחק שלם. המחצית השנייה הבהירה שקליבלנד לא מסוגלת להחזיק מעמד ברמת אינטנסיביות כזאת למשך 48 דקות. לברון המשיך לקלוע, בעיקר בחדירות מול מיס-מאצ'ים ורגעים של רפיון הגנתי, אבל היה הרבה פחות מפוקס בניהול המשחק. גם השחקנים שסביבו התחילו לזייף יותר בהגנה ולהתקשות ליצור לעצמם מצבי זריקה. היו לקאבס התפרקויות במחציות שניות במהלך הפלייאוף, כולל במשחק השני מול בוסטון, הפעם הם הצליחו להיאחז בניצחון בזכות שילוב של תושייה, כמה מהלכי האסל, מזל ועייפות גם בצד השני. העייפות של שחקני הסלטיקס התבטאה בהחטאת הרבה מאוד שלשות חופשיות לחלוטין ברבע האחרון, כולל אחת מתסכלת במיוחד של אל הורפורד לאחר תרגיל מבריק בחזרה מטיים-אאוט בפיגור 8 כשמונה דקות לסיום.

הברומטר של קליבלנד הוא ג'יי אר סמית'. המחצית הראשונה הייתה הטובה ביותר שלו בסדרה, והיא הייתה חשובה במיוחד בגלל הנסיון של בוסטון להחביא עליו את רוז'יר. בשתי ההתקפות הראשונות בהן רוז'יר עבר לשמור עליו הוא פשוט עלה לשלשה מעליו, את הראשונה החטיא ואת השנייה קלע מטר מאחורי קו השלוש. זה היה נסיון ברור להעביר מסר שהרכז של הסלטיקס, שנמוך ממנו בעשרה סנטימטרים, לא מפריע לזריקה שלו. בשני מקרים בהמשך המחצית סמית' ניצל את הציפייה של רוז'יר לחסימה וחילוף כדי לברוח לו לטבעת, פעם אחת עם הכדור ופעם אחת בלי. אבל אז הגיעה המחצית השנייה וסמית' פשוט לא הופיע אליה, לא הייתה לו כל תרומה חיובית בהתקפה והזריקות שלקח נראו רע.

הברומטר של בוסטון הוא מרכוס סמארט. אצלו הסיפור היה הפוך: מחצית ראשונה מבולגנת וחלשה מאוד, שוב עם ריבוי החלטות רעות בהתקפה וכמה טעויות בהגנה, ומחצית שנייה רוויית האסל ומהלכים טובים. הוא לא היה נקי מטעויות גם במחצית השנייה, אבל המחוג נטה הרבה יותר לכיוון הפעולות החיוביות. הרעיון של להצמיד אותו ללברון בתחילת התקפות ברבע האחרון, להציק למלך העייף, היה נהדר וניתן להניח שסטיבנס ימשיך להשתמש בו.

עוד בנושא

קליבלנד ניצחה את בוסטון 102:111 והשוותה ל-2:2 את סדרת גמר המזרח
לברון ג'יימס שבר את שיא הפלייאוף קארים, אבל לא את הרוח של בוסטון

בוסטון קלעה הלילה 19 מ-40 בצבע, פחות מחמישים אחוז, והחטיאה גם כמה זריקות נוחות קרוב לצבע. כשלוקחים בחשבון כמה דאנקים קלים, מתפרצות וליי-אפים של ג'יילן בראון בגארבג' טיים, יוצא שבוסטון החטיאה את הרוב הגדול של הזריקות בצבע שהייתה בהם איזושהי מידה של התנגדות. זה בלט במיוחד ברבע הראשון, בו בוסטון יצרה מצבי קליעה טובים קרוב לטבעת והחטיאה את רובם. לא פשוט לסיים בצבע בתוך צפיפות, זו תכונה שבדרך כלל מעידה על איכות של סקורר טהור, ולשחקני הסלטיקס כקולקטיב אין מספיק מהכישרון הזה בסטנדרטים של גמר איזורי. ההגנה של קליבלנד הקשתה על חלק גדול מהזריקות האלה, אבל היו גם לא מעט החטאות של זריקות יחסית פשוטות, כולל דאנקים מול התנגדות מינימלית. יחד עם החטאות השלשות ברבע האחרון, סטיבנס יכול להרגיש שהקבוצה שלו הגיעה לזריקות שרצתה והן לא נכנסו באחוז מספיק גבוה.

החטאות קרוב לטבעת בעייתיות גם במובן נוסף וחשוב של ירידה להגנה. השחקן הזורק בדרך כלל ממשיך את התנופה וצריך כמה שניות כדי לחזור לעמדה שלו, פרט אליו יש פעמים רבות שחקן פנים שהולך לריבאונד התקפה ושחקן או שניים בפינות. בשתי הסדרות קבוצות מתנפלות על החטאות מתחת לסל של יריבות כהזדמנות להתקפות מעבר, קליבלנד מיקסמה את הרגעים האלה בשני המשחקים האחרונים. לכן החטאה כזו שווה לפעמים ארבע-חמש נקודות, לא רק שתיים.

קיצור תולדות הגמרים האיזוריים: קבוצות בנו התקפות איכותיות, כל אחת בדרכה, סביב סופרסטארים שמכריחים את ההגנה להגיב ואז מפעילים את החברים. בתגובה, כל ארבע נציגות הגמרים עברו לשימוש נרחב במיוחד בחילופים אוטומטיים שמטרתם היא לעצור את השטף ההתקפי. בתגובה לכך, ההתקפות מחפשות באובססיביות את החוליה החלשה בהגנה וכופות חילוף בו שחקן נמוך/כבד שומר על הכוכב שחוגג עליו בבידודים. תגובת הנגד שכמה הגנות מנסות להשתמש בה בפלייאוף הזה היא החילוף שאחרי החילוף: אם שחקן בכיר מנסה מקבל שחקן נמוך בחילוף ומנסה לתפוס עליו עמדה בפוסט, ההגנה מחפשת הזדמנות לבצע חילוף נוסף תוך כדי המהלך ולשלוח אליו שחקן גדול יותר.

הלילה, בוסטון השתמשה בחילוף שאחרי החילוף יותר מבכל הזדמנות אחרת שאני זוכר. סטיבנס מנצל את העובדה שכאשר לברון וקווין לאב מקבלים מיס-מאץ' הם אוהבים להתמקם בנחת בפוסט ולבנות מהלך לאט כדי לבצע את החילוף בזמן המסירה אליהם פנימה ולתפוס אותם לא מוכנים. על הנייר, זה רעיון גרוע מאוד לשלוח שחקני הגנה להתרוצץ בזמן שלברון מחזיק כדור בפוסט, אבל בוסטון הולכת ומשתפרת בזיהוי הרגע הנכון לחילוף וברוטציה ההגנתית המתואמת. במחצית השנייה, כשלברון היה פחות חד במסירות, יצאו לסלטיקס בעיקר דברים טובים מהמהלך הזה. אני בטוח שגם קבוצות גמר המערב צופות בכך בעניין למקרה שיפגשו את קינג ג'יימס בהמשך.

בוסטון הפסידה את המשחק, אבל המחצית השנייה עשויה להתברר כניצחון קטן וחשוב עבורה. ברמה המנטלית, התחושה שקליבלנד מתקשה להחזיק מעמד למשך 48 דקות ושניתן לחזור מולה מפיגורים גדולים תוכל לתת אנרגיות ומוטיבציה במקרה של פיגור מוקדם נוסף במשחק הקרוב והחשוב כל כך. במשחקי בית יותר זריקות נכנסות, הקהל מכניס עוד אנרגיות ומקבלים קצת יותר שריקות, וזה יכול להספיק כדי להשלים את המהפך שהפעם לא הושלם.

אך הניצחון החשוב ביותר של הסלטיקס מההפסד הלילה עשוי להיות העובדה שהם הכריחו את לברון לשחק עד הסוף ולבצע כמה פעולות מכריעות במאני טיים. אנחנו נכנסים לשלב מלחמת ההתשה בסדרה. אין יותר הפסקות ארוכות, אין יותר שני משחקים באותו מקום, כל משחק מעכשיו יכלול טיסה ויום אחד בלבד להתאוששות. לברון נדרש הלילה למאמץ עילאי למשך 42 דקות וניתן להניח שכדי לנצח בבוסטון הוא יידרש למשחק נוסף מהסוג הזה, ראינו גם מול אינדיאנה וגם בחלק מהמשחקים מול בוסטון שבסופו של דבר גם הכוחות שלו נגמרים. הסיכוי הכי טוב של בוסטון לצלוח את הסדרה הוא להמשיך לעשות מה שעשו כל השנה ועשו באופן כל כך מרשים במשחק 2: להמשיך לעמוד עד שליריב נגמר הכוח, ואז להתנפל.