פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חוכמת הבדיעבד: ג'ורדי קרויף היה צריך לעזוב כדי שיבינו את חשיבותו

        פתאום, כשהם הולכים, כולם מריעים ליצחקי, אוהדי ארסנל מודים לוונגר, וגם אוהדי מכבי תל אביב מתחילים להבין שג'ורדי קרויף הוא משהו ייחודי. פז חסדאי על פרידה, פרופורציות וחשש מהעתיד

        שחקני מכבי תל אביב מניפים את ג'ורדי קרויף (ברני ארדוב)
        אחרי שנה שלמה שקטלו אותו, פתאום הוא שוב מוערך. ג'ורדי נפרד (צילום: ברני ארדוב)

        מוזר היה לשמוע השבוע את ההשתפכויות על ברק יצחקי אחרי הודעת הפרישה שלו, כאילו מדינת ישראל נפרדה מאגדת כדורגל חד פעמית. אין זה ניסיון לזלזל בקריירה של יצחקי, שללא ספק היה מהמבריקים בדורו, שחקן כישרוני ומלהיב, גולר בנשמה, ועדיין, יש פער עצום בין המחמאות שקיבל השבוע יצחקי, לבין הכושר שהציג בשלוש השנים האחרונות. נדמה שהכל נשכח עם הפרישה, הכל נסלח, כאילו ברגע שמכריזים על הסוף, כבר אין מקום לכעסים או לביקורת. וכך שוכחים ליצחקי את הוויתור הקל מדי על קריירה באירופה, את חוסר היציבות, את העובדה שמכבי תל אביב הייתה צריכה לשלוח אותו לקפריסין כדי לפרוח, או את השנים האחרונות שבהן העלה במשקל וקרטע על המגרש. ברגעים כאלה מתמסרים לשבחים, ומצדיעים בהוקרת תודה.

        אותה תופעה קרתה גם עם ארסן ונגר. המחאה נגד מאמן ארסנל הייתה כמעט קונצנזוס ביציעי האמירויות, אוהדי ארסנל איבדו את העשתונות על כל הארכת חוזה שלו, יצאו מדעתם מכל תירוץ שניפק, השתגעו מכל רכש כושל שהביא, לאט לאט הוא הפך לפרצוף של הכישלון, והנה פתאום, ברגע אחד, מיד אחרי שהודיע על עזיבה, כל הכעסים התפוגגו, כל המרמור נדחק הצדה. כל שנותר זה רק חמלה ואמפתיה לצרפתי הוותיק, וזיכרונות על תחילת דרכו. פתאום הם מתרפקים על ימי השיא, דנים לאיזה מועדון הגיע ומה הותיר אחריו, מריעים לו ממושכות באצטדיון ומוקירים כבוד, ובכלל, באופן כללי יש באוויר לא רק תחושת הערכה, אלא גם קצת עצב, על סיום תקופה.

        ג'ורדי קרויף זוכה ליחס זהה. כל העיתונאים שקטלו אותו, כל האוהדים שביקרו אותו, אפילו היריבים הכי גדולים שלו מקבוצות אחרות, פתאום יכולים להסתכל על התקופה שלו בישראל בפרספקטיבה נכונה, כוללת יותר, מסכמת. זה רק ממחיש את הטענה לפיה בספורט אדם הוא טוב כמו המשחק האחרון שלו. איך קל להיסחף אחרי תוצאות, לצאת במסקנות נחרצות, להניף על הכתפיים, לקלל בעצבים - אבל פתאום, כשזה נגמר, ואפשר להסתכל רגע על הדברים בצורה שלווה ולא מתלהמת, כשמסכמים ולא צווחים, רואים את התמונה השלמה, והיא מורכבת.

        עוד בנושא
        ג'ורדי קרויף בוואלה! ספורט, כל הכתבות
        כל הצוות הספרדי נפרד ממכבי תל אביב: "תודה רבה"

        יעקב שחר בעלים מכבי חיפה לנוער (אדריאן הרבשטיין)
        מי יודע, יכול להיות שיום אחד גם הוא יילך, וכולם יריעו. שחר (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        ההתנשאות שהפכה לביטחון מופרז

        נראה שזה היה לפני עידן ועידנים, אבל בדיעבד, ייתכן שמה שעמד בעוכריו של ג'ורדי זה הקלות שבה הצליח בעונתו הראשונה. זה פשוט הלך קל מדי. הנה איש מקצוע, שבא מהצד, מביט, בוחן, מעבד, פועל, והופך הכל בכמה פעולות פשוטות, בכמה בחירות בינגו. הוא מביא את איתן טיבי - באנקר. הוא מביא את מהראן ראדי - באנקר. אוסקר - ג'וקר. אניימה - ג'וקר. שם יוטה - גאון. אומנם נפל עם גורי, ארנשאו וכדומה, אבל מחפה על זה בינואר עם פריצה וזהבי. זאת פתיחה קלה מדי, חלקה מדי.

        גם ככה הייתה בו התנשאות בסיסית של אירופאי ממשפחת אצולה שמגיע למזרח התיכון, אבל אז, כשהוכתר כמלך רק בגלל שהפך גורל של מועדון בכמה צעדים פשוטים, היה בו ביטחון מופרז. תחושה שהא בלתי מנוצח, גאון שלא צריך לעבוד קשה מדי, רק להפעיל אינסטינקטים והכל יסתדר.

        אחרי האליפות השלישית, כשמכבי תל אביב הגיעה לליגת האלופות, האופוריה הייתה בשיאה. בדיעבד, היו בעיות. מאמן רביעי בארבע עונות. אין דרך מקצועית ברורה. יותר מדי שחקנים שבעים בסגל, יותר מדי כסף מושקע בשחקנים שלא ראויים לו. פאקו הולך אחרי דאבל, והמועדון בתחושה שהוא בלתי פגיע, שהיה דאבל למרות המאמן ולא בזכותו. ברגעים האלה, אחרי התיקו מול באזל, קרויף ומיטש גולדהאר התהלכו על הדשא בבלומפילד כטווסים, מרגישים שהיעד הושג. אוטוטו הם בהגרלה, נוגסים מהדובדבן. כאמור, הכל הלך חלק מדי. זה לא מפתיע שאחר כך, במשברים, כבר היה לו קשה יותר להתמודד.

        ג'ורדי קרויף מנהל מקצועי של מכבי תל אביב עם מיטש גולדהאר (קובי אליהו)
        ההתחלה פשוט הייתה קלה מדי. קרויף (צילום: ברני ארדוב)

        תודה למכבי חיפה

        כמו ונגר, חבל שצריך שאדם יילך כדי שיחזרו להעריך אותו, לבחון אותו בצורה הגונה יותר, במבט נרחב יותר. סביר להניח שגם כשיעקב שחר יודיע על עזיבת מכבי חיפה, כל שונאיו ומתנגדיו יוכלו להביט לרגע מעבר לעננת התסכול שאופפת אותם, ויוכלו להבין את החשיבות שלו. הלא ידוע שהדברים הטובים בעולם מתקבלים כמובן אליו, ורק בחסרונם מורגשת תרומתם. לכן חשוב מדי פעם לפעם ללכת לביקור בבית חולים, לראות אנשים עם מצוקות אמיתיות, להבין שעצם העובדה שאתה יכול ללכת, לראות, לעכל אוכל ולחרבן אותו, זה פשוט נהדר. או במקרה של מכבי תל אביב, להביט צפונה, לכיוון הכרמל.

        אין ספק שהמזל הכי גדול של ג'ורדי קרויף בימים אלה היא הימצאותה של מכבי חיפה בסביבה. היא תזכורת חיה ונוכחת לאיך נראתה מכבי תל אביב לפני שהוא הגיע (שבורה, מנחוסה, נואשת, בור שחור לשחקנים); היא הדוגמה הבולטת לכך שכסף זה לא הכל; היא הדוגמה שלפעמים הכל כמעט נכון, ורק צריך יד מכוונת, מקצועית, עם כמה שינויים שיכולים להפוך את התמונה; היא גם התזכורת לאיך עלולה מכבי תל אביב להיראות בעונה הבאה.

        מיטש גולדהאר בעלי מכבי תל אביב (אמצע) עם ג'ורדי קרויף (ברני ארדוב)
        היו גם רגעים יפים. ג'ורדי וגולדהאר (צילום: ברני ארדוב)

        כי למכבי תל אביב ממה לחשוש. אם המאמן אכן יהיה איביץ', היא יכולה לדאוג מהמאזן של המאמנים הסרבים בליגת העל. אם היא אכן מקצצת תקציב ובונה על החזרת המושאלים, היא צריכה לדאוג מההתאמה של שחקנים מקבוצות קטנות ללחץ של הדבר האמיתי. כך או כך, עם מאמן חדש, מנג'ר חדש, באותו אצטדיון מדכא בנתניה, זה אתגר לא פשוט. במקביל צריך לזכור שרק קבוצה אחת יכולה לקחת אליפות, ויש את באר שבע, חיפה שמתישהו צריכה לחזור, ותמיד תהיה איזה סוס שחור ומפתיע שמוציא את המיטב.

        מי שלא יגיע, יגלה מהר מאוד שזה לא מובן מאליו להגיע למועדון במצב בעייתי, ולשקם אותו עם כמה מהלכים מנצחים; לא מובן מאליו להחזיר את כוח ההרתעה של קבוצה כבר בשנה הראשונה שלך בתפקיד; לא פשוט לבנות שושלת חדשה, ולהיכנס להיכל התהילה של מועדון עם כזה עבר מפואר. יש דברים שרק יחידי סגולה יכולים לעשות, וג'ורדי קרויף לנצח ייזכר כאחד כזה.