כאשר בוסטון השלימה את העלייה לגמר המזרח והלו"ז של הסדרה מול קליבלנד נקבע, ההנחה הרווחת הייתה שהמנוחה בת ה-5 ימים שלברון ג'יימס יקבל אחרי הסוויפ על טורונטו תאפשר לו לבוא רענן אל מול הסלטיקס ולהכריע אותם כפי שהוא מכריע כל יריבה במזרח כבר כמעט 8 שנים ברציפות. ההנחה הזו לא שגויה במהותה, אבל היא התעלמה מעוד דמות חשובה שקיבלה כמות ימים יפה להתכונן: בראד סטיבנס.
המשחק הראשון בין הסלטיקס לקאבס היה תצוגת תכלית של הסלטיקס שהראו עד כמה רחוק אפשר להגיע עם אמונה, קשיחות, בראד סטיבנס וגם, חייבים להגיד, לא מעט כישרון. אמנם הסלטיקס חסרים את קיירי אירווינג וגורדון הייוורד, אבל הפוטנציאל של ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון נוטף, ונראה שמדי משחק הם מגביהים את התקרה שלהם יותר ויותר.
אבל עוד לפני שירי ההלל לטייטום, בראון ואל הורפורד, צריך לתת המון קרדיט לסטיבנס. הקבוצה שלו הייתה מוכנה ברמה הכי גבוהה שיש לכל מה שהקאבס ניסו, וזה בלט בשני צידי המגרש. בצד ההתקפי הסלטיקס התקיפו את ההגנה המבולבלת של הקאבס והכריחו אותם לקבל החלטות. לרוב אלו היו ההחלטות השגויות. "תכריחו אותם להגן עלינו מצד לצד", אמר סטיבנס בחדר ההלבשה לפני המשחק. הוא ידע שההגנה של הקאבס היא לא מן המשובחות (למעשה, נתון היעילות ההגנתית שלהם בעונה הרגילה היה הכי גרוע של איזושהי קבוצה שהעפילה לפלייאוף במילניום הנוכחי) ושאם הוא יפעיל עליה מספיק לחץ, היא תישבר. הסלטיקס רצו יותר למתפרצות והתקיפו מוקדם יותר בשעון הזריקות מאשר במשחקים קודמים מתוך ניסיון לנצל את העצלות ההגנתית של הקאבס. זה עבד. הם סיימו עם 60 נקודות בצבע לעומת 38 נקודות של הקאבס.
אבל ההצלחה בצד ההתקפי של הסלטיקס הייתה יחסית צפויה. כאמור, ההגנה של הקאבס לא נתנה לנו סיבות להאמין בה יותר מדי לאורך העונה, אבל ההתקפה של קליבלנד הייתה אמורה להשאיר אותם קרובה במשחק הזה ואף לנצח אותו. אלא שגם בגזרה הזו סטיבנס הוכיח את עליונותו המקצועית. ההרכב של הקאבס עם לאב כסנטר היה אמור להיות בעייתי עבור הסלטיקס. סטיבנס לא חיכה שההרכב הזה יעשה לו כאבי ראש ועוד לפני הטיפ-אוף הכניס את מרכוס מוריס לחמישייה על חשבון ארון ביינס. זה אפשר לו להעמיד הרכב של ארבעה שחקנים שיכולים לשמור על כל עמדה ולשים גוף על לברון ג'יימס (מוריס, טייטום, בראון והורפורד). זהו יתרון ברמת הסגל שנייט מקמילן ודוויין קייסי לא נהנו ממנו, אלא שסטיבנס לקח את היסודות של היתרון המובנה הזה ובנה עליהם את מגדל הניצחון של משחק 1.
החילופים האוטומטיים גרמו לקאבס לנסות לנצל מיס-מצ'ים בצבע עם קווין לאב, אבל זה לא מהלך אפקטיבי מספיק כדי לגרום לסטיבנס להזיע. מעבר לכך, הסלטיקס היו הרבה יותר אגרסיביים, מה שהתבטא בעליונות כמעט בכל קטגוריות ההאסל (29:44 בבוקס אאוט, 55:63 ב-Contested Shots ו-10:14 בהסטות כדור). זה, ביחד עם ההגנה האגרסיבית והמתוזמנת על לברון מעבר לקשת השלוש (משהו שרוב הקבוצות נמנעות מלעשות כדי לא לתת לו נתיבי חדירה לטבעת), הוציא את ההתקפה של הקאבס מהקצב, וביחד עם זה שההגנה שלהם לא ממש יודעת מה זה קצב, הדרך להפסד הייתה קצרה.
מה שמיוחד בהפסד הזה של הקאבס הוא שנראה שסטיבנס תכנן כל שנייה. העובדה שטיירון לו נשאר עם פסק זמן אחד בתחילת הרבע הרביעי ולסטיבנס נותרו עוד ארבעה הייתה סמלית לכך שהמשחק הזה התנהל בדיוק איך שסטיבנס רצה שהוא יתנהל וללו נותר רק להגיב.
עוד בנושא
בוסטון הביסה 83:108 את קליבלנד במשחק 1, לברון נעצר על 15
מוריס והסלטיקס חנקו את לברון: "לא אכפת לנו מי הוא, אנחנו חסרי פחד"
מוריס לפני המשחק: "חוץ מקוואי, אני השומר הכי טוב על לברון בליגה"
נתון המשחק
5 זריקות מהאזור המסוכן ללברון ג'יימס. למעט רגעים רנדומליים בהגנה, לברון נראה די אדיש לכל אורך המשחק. הוא היה עסוק בלהכניס את קווין לאב למשחק ברבע הראשון ובאופן כללי נראה שהוא קצת התאהב יותר מדי בתפקיד הרכז. לא מעט פעמים לברון העלה את הכדור להתקפה, חיכה לאיזושהי תנועה של אחד משחקני הכנף, מסר לו ואז המשיך לעמוד לאורך כל הפוזשן מבלי להשפיע על המשחק.
זהו סינדרום ראסל ווסטברוק, בו השחקן שנמצא עם הכדור כל הזמן לא עושה תנועה כאשר הוא בלעדיו ובכך תוקע את ההתקפה ומכריח אותה להחזיר לו את הכדור, כי הוא לא יעיל בלעדיו. בדרך כלל זה עובד לטובת הקאבס שלברון נמצא עם הכדור כל הזמן, כי הוא אחד ממקבלי ההחלטות הכי טובים שאי פעם דרכו על פרקט, אלא שהלילה הוא לא היה כזה.
לברון נתן להגנה של הסלטיקס להכתיב לו את המשחק ולא שם לחץ על הצבע שלהם. הוא הגיע רק ל-5 זריקות באזור המסוכן (Restricted Area), אחרי שבמשך כל הפלייאוף הוא הגיע בממוצע ל-9 זריקות כאלו (הכי הרבה בפלייאוף חוץ מאנתוני דייויס). בלי הלחץ על הצבע, הסלטיקס לא היו צריכים להביא עזרה עליו. בלי עזרה עליו, לא היו שלשות פנויות. בלי שלשות פנויות ההתקפה של הקאבס לא זורמת, וכבר אמרנו את זה אלף פעם. במצב הנוכחי של ההגנה שלהם, הקאבס יכולים לנצח סדרות רק דרך ההתקפה שלהם.
כדי שזה יקרה, לברון יצטרך להיות הרבה יותר אסרטיבי ממה שהוא היה במשחק 1. קליבלנד לא יכולה לוותר על החדירות שלו לכיוון הטבעת, משום שלא מדובר פה רק בצמצום של 4 זריקות מהאזור המסוכן, אלא בכל אפקט הפרפר שמתרחש כאשר לברון חודר. הלחץ שהוא שם על ההגנה הוא מה שהופך את ההתקפה של הקאבס להיסטורית. בלי הלחץ הזה ההתקפה שלהם הופכת להיות טובה, ועם זה ההגנה של הסלטיקס יודעת להסתדר מצוין.
מתחת לרדאר
אל הורפורד. אפשר להגיד שהורפורד עובר מתחת לרדאר לאורך כל הקריירה שלו ואולי הסדרה הזו זו ההזדמנות שלו סוף סוף להראות לכולם למה הוא נחשב לאולסטאר ולשחקן הכי חשוב באחת הקבוצות הכי טובות בליגה. ההגנה שלו מפעימה ובהתקפה הוא כנראה אחד השחקנים שמשתמשים בטוכעס שלהם בצורה הכי מרשימה בהיסטוריה של הליגה. הוא סיים את המשחק עם 20 נקודות ב-80% מהשדה, 6 אסיסטים ושני בלוקים אדירים בחצי הראשון שהוסיפו אלפי גפרורים למדורת המומנטום של הסלטיקס.
ג'ייסון טייטום הוא אחד הרוקיז המרשימים בתולדות הליגה (אמנם נשבר לו רצף המשחקים עם 20 נקודות ומעלה, אבל הוא סיים עם מדד +/- של 27+, הכי גבוה במשחק), אבל קשה לי להאמין שבלי הורפורד בוסטון הייתה מצליחה להגיע לרמה שהיא הציגה הלילה. יש אולי שחקנים טובים ממנו, אבל אין טובים כמוהו.
לקראת המשחק הבא
הקאבס קלעו 4 מ-26 במשחק הזה משלוש, הנתון הגרוע ביותר שלהם העונה (ביחד עם ההפסד שלהם למיאמי איפשהו במרץ), כולל 1 מ-12 בלבד בזריקות בלי יד על הפנים. כך שסביר להניח שהתצוגה ההתקפית החלשה הזו לא תחזור על עצמה, בטח אם לברון יהיה במוד יותר לברוני במשחק הבא.
אבל טיירון לו לא יכול פשוט לסמוך על הסטטיסטיקה שתתיישר, הוא צריך ליישר אותה בעצמו. הפיק אנד רול הגבוה המפורסם של לברון, זה ששבר רגשית את טורונטו בסיבוב הקודם והכריע אינספור יריבות לפניה, נראה שעומד בפני אתגר אמיתי מול הסלטיקס הנוכחיים. אין לסלטיקס חוליה חלשה בהגנה שאפשר לנצל כמו יונאס ולנצ'יונאס או ניקולה מירוטיץ' בעבר. היחיד שעונה על הקריטריון הזה הוא ארון ביינס וכאמור, סטיבנס פחות או יותר הוציא אותו מהמשוואה (הדקות שלו ברבע השלישי היו הדקות בהן הקאבס צימקו ל-14).
בפלייאוף 2013 לברון פגש את רוי היברט ואינדיאנה, שהעמידו בפניו אתגר אדיר עם ה-Verticality האלמותי של היברט. ההגנה של אינדיאנה הוציאה את העוקץ מהחדירות של לברון וגרמה למיאמי להזיע המון לפני שהם ניצחו את הפייסרס ב-7 משחקים. האתגר שהסלטיקס מציבים בפניו כעת מרגיש דומה, והשאלה היא האם ג'יימס מסוגל להיענות לאתגר הזה או שלקבוצה שלו יש איזשהו אס בשרוול שיבוא לעזרתו?
עם כל הכבוד לרודני הוד וג'ורדן קלרקסון, הקאבס נראים קבוצה פגומה מדי בשביל למצוא פתרון קולקטיבי שישנה את הסדרה הזו. במצב הזה, כנראה שלברון תלוי בעצמו. כדי שהקאבס הנוכחיים ינצחו את הסלטיקס הנוכחיים, עם הקהל הביתי שמכניס יותר אנרגיות מנטע ברזילי בארוויזיון, הם יזדקקו לתצוגה פנומנלית של לברון ג'יימס על פני סדרה שלמה. האם הוא יכול לייצר עוד אחת כזו?
