הכדורגל הישראלי ניצח: סיכום ההשפלה של בית"ר ירושלים מול באר שבע

באופן הזוי, עמוד הפייסבוק הפארודי "צבא האמת של יעקב בריהון" מחזיק במספר עוקבים זהה למספר הדקות שיעקב בריהון עצמו קיבל בליגת העל - 250. בעמוד בדיחות על כך שבריהון לא משותף מספיק, פוסטים כגון "משחק קשה אבל עברנו אותו בשלום.. העידוד שלי תרם המון" אחרי ה-0:1 על הפועל חיפה לפני שבועיים, ואחרי התבוסה לנתניה התפרסם: "ב-15 דקות ששיחקתי הבקענו גול ונתניה קיבלה אדום.. מה לדעתכם היה קורה אם הייתי משחק 90 דקות?". אתמול, גם העמוד וגם בריהון האורגינל לקחו את הצ'אנס בשתי רגליים עם כמה דריבלים יפים וחשובים ובישול לעזרא. ועדיין, הפוסט שלאחר המשחק נראה כך:

כי מיד עם פתיחת המחצית השנייה בריהון הוחלף בעידן ורד, והכל שאלו "למה?!". לפי ראיון המחצית בערוץ הספורט, בן זקן סיפר שבריהון ביקש לצאת, אך אנשים שדיברו עם בריהון טענו שלא כך הדבר. הבוקר כתב אופיר סער ש"הוא הופתע ואמר כי לא ביקש להתחלף", אבל זה כבר לא הסיפור. כי היום זה בריהון ואתמול זה שכטר, ושלשום זה ורד ולפני זה בניון. כי בבית"ר של העונה המציאו דבר חדש - פליאה על שני הצדדים של ההחלטה. "למה לעזאזל בריהון משחק?" ו"למה לעזאזל החליפו אותו?", באותו המשחק. אתמול, כששכטר החליף את עזרא, בוז נשמע בטדי. וכך שכטר הפך כנראה לשחקן הראשון אי פעם שבאותה העונה נשמע בוז כשהוא מוחלף ובוז כשהוא מחליף, בוז שהוא לא נכנס ובוז כשהוא כן.

אפשר לטעון שיש קשיחות מסוימת כלפי בן זקן והחלטותיו (מי קיבל את ההוראה?!), אבל אפשר לטעון (וזה הטיעון המנצח) שכל אנשי בית"ר הרוויחו כל סנטימטר של סקפטיות. אנחנו - הצופים, המסקרים, האוהדים, הנייטרלים - לא מאמינים לבית"ר ירושלים. והם - בב"ז/טביב/אוחנה - הרוויחו ביושר את הפקפוק בהם. את הסקרנות המוגזמת ב"למה שכטר לא משחק?" ו"למה ורד לא פותח במשחק כזה?" ו"מי החליט על החילוף?". בן זקן, שעשה עונה נהדרת (גם בלי גביע) עבור מאמן של טביב, הרוויח את זה שאף אחד לא באמת מאמין שהוא ה-מאמן. שהוא הקובע. שהוא שהחליט להרכיב את בריהון. שהוא החליט להוציא את בריהון. שהוא החליט על יהלום, שהוא החליט על שלושה בלמים. אולי הוא כן, אולי הוא לא. אולי.

הם קנו את הפקפוק באותה מידה שבכר קנה את הסגידה האוטומטית. זריהן מול בית"ר? זה בכר. מיכאל אוחנה דווקא במשחק כזה? בכר. לא יעזור כמה ינסה לחלק מחמאות לשאר אנשי הצוות, המחמאות יידבקו אליו כמו שהספקנות נדבקת לבב"ז. ככה זה עם תדמית, אחרי שאתה מרוויח אותה, קשה לה לרדת.

עוד בנושא

האליפות בכיס: הפועל באר שבע השפילה את בית"ר עם 1:4 בטדי
המחווה האולטימטיבית: אליניב ברדה יחזור למשחק אחד העונה?
עימותים בית"ר: "כמו שחדר ההלבשה נראה, זכייה בגביע תהיה הפתעה"

בבית"ר של העונה יש הרבה חן. הטירוף, השיגעון, הנתונים הסטטיסטיים הנדירים, העובדה שמאחורי כל ניצחון תסתתר תקרית. המאמן הרוקי, הזרים הססגוניים, סגל השחקנים החביב - קשה מאוד לא לאהוב אותם. אליפות של בית"ר העונה היתה הזויה כמעט כמו האליפות של קרית שמונה. והזיות זה נהדר, זה מעניין, זה מרנין, בטח הרבה יותר כיף מאליפות שלישית ברצף של באר שבע.

באחד הקטעים הכי טובים של ג'ים ג'פריז, עוד לפני זכייתו של דונלד טראמפ בנשיאות הוא אומר:

"אל תבינו אותי לא נכון, הוא ממש ממש כיפי, ויש בי חלק קטן שחושב - לעזאזל, בואו נעשה את זה. בואו נעשה את זה ונראה עד כמה פסיכי זה יהיה".

אז כן, אליפות של בית"ר היתה יכולה להיות דבר ממש ממש פסיכי, וכן, בכל אחד מאיתנו היה חלק קטן שרצה לראות את זה קורה. אבל אליפות כזו היתה מסוכנת לכדורגל הישראלי. כן, עד כדי כך. ובגלל זה טוב שבאר שבע ניצחה. וטוב שהיא תזכה. כל מי שאכפת לו מהכדורגל הישראלי צריך לשמוח על התוצאה הזו בטדי, גם אם באר שבע הזו לא באה לו טוב בעין, וגם אם הוא מסמפט את בית"ר הנוכחית. וההגדרה נכונה לכמעט כל איש מקצוע, מאמן בוגרים/נוער, פרשן, שחקן. כמעט כולם היו תמימי דעים. "אם בית"ר הזו זוכה, מה זה אומר עלינו?".

כי מה אליפות של בית"ר היתה אומרת? שהשכונה יכולה לנצח. שהשקעה ארוכת טווח זה דבר חשוב, אבל לא הכרחי; שטביב יכול לנצח את ברקת; שמאמן שאולי ואולי לא קובע חשוב כמו או יותר מברק בכר. איך אנחנו מעדיפים את הקבוצות שלנו - בית"ר או באר שבע? איך אנחנו רוצים את המאמן שלנו? איך אנחנו רוצים שהבוס שלנו יתנהג? אם בית"ר הזו זוכה באליפות, לא חייבים למנות מאמן לנבחרת במאי, ויצחק שום באמת יכול לעשות מה שהוא רוצה. הכול בסדר, מה זה משנה? תראו - בית"ר זכתה.

הכדורגל הישראלי הוא גם ככה שכונתי. זו עובדה. אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לרצות שהשכונה תנצח. הפתעות? כן. סינדרלות? אמן. אבל בית"ר של העונה, לכל אורכה, היא לא קבוצה שצריכה לקבל פרס בדמות אליפות. גביע, אם וכאשר, יהיה פרס הוגן, תואר מקרי שלא אומר יותר מדי, והאמת - לצד כל הביקורת על הניהול הבית"רי, מגיע לשחקניה ולאוהדיה לשמוח. ועוד איך.

לפעמים, כפי שגילה ג'פריז, ההזיה גם מנצחת. זה קורה, ובאמת, יש בזה פן מיוחד. אבל לרוב, וטוב שכך, מה שמגיע מגיע. ולכדורגל הישראלי מגיע שהפועל באר שבע תהיה האלופה שלו.

orenjos@walla.co.il