בתחילת אוגוסט הופיע בתקשורת דיווח תמוה למדי על מועמדותו לכאורה של אברהם גרנט לקבוצה בליגה הרוסית. המצב בכל קבוצות הצמרת גרס שמדובר בברווז, אבל החלטתי לערוך בדיקות אצל שני עיתונאים רוסים. שניהם הצביעו על לוקומוטיב כאופציה אפשרית. "הם מתים להעזיב את יורי סיומין. הנשיא איליה גרקוס זעם כאשר לוקומוטיב זכתה בגביע ולא איפשרה לו לעשות זאת", נאמר.
גרקוס לא הסתיר את הכוונה המקורית לפטר את סיומין. בהתבטאות מדהימה בספטמבר הוא טען: "לא היינו מרוצים מהתוצאה בעונה שעברה. אלמלא הזכייה בגביע, סביר שסיומין לא היה ממשיך בתפקידו". אמירות מסוג זה עלולות לפגוע קשות במאמן מכהן, והנשיא רק חיזק את השמועות לגבי הקרע הגדול במועדון. המקום השמיני והיכולת הקבוצתית אשתקד ממש לא סיפקו את ההנהלה - עד כדי כך שגרקוס היה מעדיף להפסיד בגמר הגביע על מנת שאפשר יהיה להעיף את המאמן "המיושן" בן ה-70 לכל הרוחות. הזוי, אבל עובדה. היחסים ביניהם עלו על שרטון כבר מזמן, והתיאום בנושא הרכש לא היה קיים כלל. היו שרמזו כי מאמן מהבונדסליגה כבר היה בכוננות כדי להיקרא לדגל. קשה מאוד לשרוד בתפקיד ולהדריך את הקבוצה בתנאים אלה.
סיומין הצליח בכך, בין היתר כי הקהל היה לצידו. בסקר אינטרנטי שנערך כאשר פורסמו ההאשמות של גרקוס כלפי המאמן, תמכו 87 אחוזים מהגולשים באיש על הקווים. הפופולריות שלו שברה את השיאים, וזו הרי הסיבה בגללה הוחזר ללוקומוטיב מלכתחילה. כאשר מונה גרקוס, אוהד זניט שרוף, לנשיא במקום אולגה סמורודסקיה בקיץ 2016, מטרתו העיקרית היתה להחזיר את אמון האוהדים. בתקופתה של הנשיאה הקודמת, שהיתה שנואה במיוחד בשל התנהלותה השחצנית כלפי הקהל, היציעים היו כמעט ריקים במשחקי הבית. רק אדם אחד היה מסוגל לשנות את המצב ב-180 מעלות באופן מיידי, אז סיומין הוחתם, אך במסדרונות כבר חיכו לו מראש עם סכינים מעבר לפינה. עניין של פוליטיקה פנימית במועדון חולה.
עוד בנושא
כמו בגמר היורו: אדר נכנס כמחליף וכבש, לוקומוטיב זכתה באליפות רוסיה
סיומין ב-2005: "אני מתאים לקונספציה של ארקדי גאידמק בבית"ר ירושלים"
התחיל עוד בליגה הסובייטית השנייה
מדוע מקבל סיומין אהבה חסרת פשרות מהאוהדים? פשוט כי הוא מזוהה באופן מוחלט עם לוקומוטיב. עבור רבים, אי אפשר להפריד בינו לבין המועדון. הוא שיחק בקבוצה עוד בשנות ה-70', ומונה לקדנציה הראשונה בינואר 1986, כמעט שנה לפני שאלכס פרגוסון הגיע לאולד טראפורד. לוקו היתה אז קבוצה זניחה לחלוטין בליגה הסובייטית השנייה. סיומין הקים אותה מאפס, שידרג וטיפח אותה. אחרי פירוק ברית המועצות הוא הרחיק לקצה השני של העולם כדי לעבוד בנבחרת האולימפית של ניו זילנד, אבל חזר תוך שנה לקדנציה נוספת במועדונו האהוב, והפך אותו לאימפריה במונחים של הליגה הרוסית.
בסופו של דבר, באו גם התארים. סיומין הניף את גביע רוסיה ארבע פעמים, ואז זכה באליפות היסטורית ב-2002 ושיחזר את ההישג ב-2004. הוא נחשב למאמן שהצליח לשבור את ההגמוניה של ספרטק מוסקבה, והיווה יריב שקול לאולג רומנצב האגדי. הסגל שלו מעולם לא היה העשיר והנוצץ ביותר, אך התאפיין ברוח לחימה ובמשמעת טקטית יוצאות דופן. זו היתה גם הסיבה להצלחה היחסית במפעלים האירופיים. פעמיים ברציפות העפילה לוקומוטיב לחצי גמר גביע המחזיקות. ב-1999, היא גם עברה ברבע הגמר את מכבי חיפה עם ניצחון כפול.
כשהוא חזר, גם האוהדים חזרו
באופן טבעי, ההתאחדות הרוסית חשקה בשירותיו, וב-2005 שכנעה אותו לעזוב את לוקומוטיב לטובת הנבחרת, אבל הקדנציה התבררה כקצרה ולא מזהירה. רוסיה לא העפילה למונדיאל בגרמניה, סיומין עזב, והחל במסע ארוך ולא שגרתי, במסגרתו שב פעמיים ללוקומוטיב. בשלהי 2006, הוא חזר הביתה כנשיא, אבל לא הסתדר עם הנהלת הרכבות ופוטר. ב-2009, הוא הוחתם כמאמן, אחרי שהוביל את דינמו קייב לאליפות אוקראינה, אך גם הפעם האינטריגות מאחורי גבו לא נתנו לו לעבוד בשקט. המשבר עם הנשיאה סמורודסקיה החריף במהירות, ובנובמבר 2010 היא החליטה לזרוק אותו מכל המדרגות. זה היה הרגע בו הקהל איבד בה אמון, ולוקומוטיב הפסיקה בהדרגה להוות כוח משמעותי בכדורגל הרוסי. היא הפכה לסוג של בדיחה.
גם לסיומין לא היה קל מחוץ לסביבה המוכרת. הוא נכשל בקדנציה השנייה בדינמו קייב, ואז נדד לאזרבייג'אן ולקבוצות קטנות בתחתית הליגה הרוסית. עמוק בלב, הוא שמר על החלום לשוב לקדנציה רביעית על הספסל של לוקו, אבל הפרשנים לא האמינו שזה יכול לקרות. ההחלטה של גרקוס לבצע את המהלך באוגוסט 2016 היתה מפתיעה, והיו ספקות לגבי יכולתו של הבוס המזדקן להשתלט על העניינים, קל וחומר במציאות כה בעייתית. התוצאות הראשוניות אכן היו מאכזבות, אבל הקהל אהב את השינוי בכל זאת. הוא חזר למלא את היציעים כבר בעונה שעברה.
איש לא ספר את לוקו בתחילת העונה
העונה, בצל ניסיונות ההדחה התמידיים, הייתה צפויה לוקומוטיב לסיים שוב במרכז הטבלה במקרה הטוב. איש לא ספר אותה כמועמדת לאליפות. זניט, ששפכה הון על שחקני רכש בקיץ, הייתה הפייבוריטית הברורה. ספרטק, ששברה בצורת בת 16 שנה אשתקד, היתה האלופה המכהנת. צסק"א תמיד נמצאת בצמרת בזכות האופי, גם אם אין לה כסף. אם מישהו רצה להמר על הסוס השחור, זו היתה קרסנודר השאפתנית. לוקו לא הייתה רלוונטית כלל. העובדה כי השלימה אתמול את הזכייה וליקטה את תואר האליפות השלישי בתולדותיה היא סנסציה בכל קנה מידה. הקרדיט על כך מגיע למאמן האהוד שהנשיא רצה להעיף.
סיומין החדיר חיים חדשים בג'פרסון פרפאן, החלוץ הפרואני הוותיק שנחשב לשחקן עבר כאשר בילה עד לפני שנה וחצי באיחוד האמירויות. הוא החזיר למסלול גם את מנואל פרננדש, הפורטוגלי שהלך לאיבוד בשלוש העונות הראשונות בקבוצה. הוא מצא שפה משותפת עם הקשר הפרובלמטי איגור דניסוב, מינה אותו לקפטן וגרם לו לשחק כמו בימי הזוהר בזניט. הוא העלה סוף כל סוף לקבוצה הבוגרת את אנטון מירנצ'וק, אשר אחיו התאום אלכסיי מככב בלוקומוטיב כבר מאז 2013. לא ברור למה קודמיו חיכו עם ההחלטה, אבל ההבנה הטלפתית בין האחים בני ה-22 הביאה יצירתיות לחלק הקדמי, ושניהם צפויים להיות בסגל מארחת המונדיאל בחודש הבא.
לוקומוטיב לא תמיד הייתה מבריקה, אבל התעלתה במשחקים הגדולים וגילתה אופי. היא ניצחה את צסק"א בדרבי ביולי, חזרה מפיגור 2:0 במחצית כדי לנצח את ספרטק 3:4 בדרבי לוהט באוגוסט, והפרשנים החלו לקחת אותה ברצינות באמת אחרי 0:3 מכונן באיצטדיונה של זניט באוקטובר, עם צמד ובישול של פרפאן. מאז היא הובילה את הטבלה, הקהל הרגיש בתוך חלום, והשחקנים נהנו עד הגג עם סיומין, אבל מאחורי הקלעים המשיכו ניסיונות ההדחה.
"יש לנו גיס חמישי"
לפני שבוע, אחרי הפסד בקרסנודר, זרק סיומין פצצה במסיבת העיתונאים, בתשובה לשאלה על שמועות אבסורדיות לגבי מועמדותו של קרלו אנצ'לוטי לקבוצה. "יש בתוכנו גיס חמישי שלא מעוניין בי", הוא הצהיר. הכוונה הייתה ברורה, וההנהלה הגיבה במהירות. שלשום חתם סיומין על חוזה חדש לעונה הבאה, עם אופציה לשנה נוספת. אתמול הוא ניצח את זניט 0:1, משער דרמטי של גיבור יורו 2016 אדר בדקה ה-87, הבטיח את התואר השלישי ההיסטורי, וגרם גם לגרקוס לקפוץ באטרף על הקווים. "לא האמנתי שזה יקרה", אמר הנשיא שעבד עד לא מכבר כמנהל האסטרטגי בזניט. "אני תמיד מאמין בשחקניי", אמר סיומין, שהונף באוויר על ידי חניכיו, ואף הזיל דמעה.
זו הייתה מתנה מושלמת ליום הולדתו ה-71 שחל ביום שישי הקרוב. ואולי יש באירופה אלוף מבוגר אפילו יותר, יופ היינקס שפורש שנית מבאיירן מינכן, אבל ההישג של סיומין מיוחד יותר. כוכביו המבוגרים ביותר, דניסוב ופרפאן, היו בני שנה כאשר הוא החל את הקדנציה הראשונה שלו בלוקומוטיב, אבל קסמו לא תם, ורבים ברוסיה היו מעדיפים לראות אותו כמאמן הלאומי במונדיאל במקום סנטיסלאב צ'רצ'סוב שלא זוכה לתמיכת הקהל. בעונה הבאה, הוא חוזר לשלב הבתים בליגת האלופות, וליריבות לא כדאי לזלזל באנשי הרכבת שדהרו העונה לשמינית גמר הליגה האירופית. את הבכורה האירופית שלו ערך סיומין לפני רבע מאה, ב-1993, מול יובנטוס של ג'ובאני טרפאטוני. עם ניסיון כזה לא מתווכחים.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
