אגרופים לפרצוף: עשרת הרגעים הגדולים משלב הנוקאאוט של ליגת האלופות

היה מאכזב לשמוע אחרי ההדחה של ברצלונה ברומא את הפרשנים והאוהדים יורדים על ארנסטו ואלוורדה, במקום שיהללו את המנצח הגדול של הערב: הכדורגל. ברור שברצלונה שיחקה בגישה לא נכונה, וברור שזו אחריות המאמן שהיא איבדה יתרון 1:4, אבל מה היה הערב הזה באולימפיקו אם לא המחשה ברורה של כל קסמי המשחק? הרי היה שם כל מה שאפשר לחלום עליו ב-90 דקות: הניצחון כנגד כל הסיכויים; האמונה והנחישות שגוברות על כישרון; המומנטום שיכול להעניק קהל; הכוח של מסורת וגאווה.

ובכלל, היה באצטדיון ענן של אנרגיה חד פעמית, משהו סוחף, משלהב, שקורה רק בספורט. כמה שבועות אחרי זה בארסה השלימה זכייה בדאבל עם 0:5 גדול על סביליה בגמר הגביע, שהמחיש כמה הייתה גדולה העונה שלה תחת ואלוורדה, ולמעשה כמה נדיר ומיוחד היה המשחק הזה באולימפיקו. מי שמתעסק ביום כזה בטעויות של המפסיד, לא רק מפספס את הדבר האמיתי, אלא גם עושה עוול למשחק. יש דברים גדולים יותר מברצלונה.

נדמה שזו כבר הפכה למסורת יהודית ישראלית מודרנית, התחושה שאופ"א בוחרת לשבץ קרב גדול לערב יום השואה, וגם השנה פספסנו קרב אגדי, שבסיומו בופון ניפק משפט אגדי: "לשופט הזה יש בחזה פח זבל במקום לב". כי שוב, זה היה משחק שיש בו הכל, עם תרחיש לא צפוי, מהפך בניגוד לכל היגיון, דרמה מורטת עצבים, כל הקלישאות המוגזמות, שבאמת קורות, ובכלל, קצב מטורף של כדורגל, משחק כל כך מהיר, כדור שנע שמהירות ובמיומנות, תענוג אמיתי, ולכן בופון צדק כשירה אמירה היישר ללב: כמה חבל וכמה צורם שהוא הוכרע בהחלטה שנויה במחלוקת.

ועם זאת, אי אפשר היה שלא להתמוגג מעוד אלמנט ייחודי בספורט, סוגיית ה"היה או לא היה" - איך שני אנשים, חובבי כדורגל רציונליים, בעלי דעות זהות על המשחק, מסתכלים על אותו מהלך, באותן זוויות, ואחד אומר "פנדל ברור" ואילו חברו טוען "בחיים לא", באותו ביטחון, באותה נחרצות. רגעים כל כך חזקים, שלא עוזבים אותך ימים ארוכים אחרי שהמשחק נגמר.

מוחמד סלאח, מה לעזאזל? ההיית או חלמנו חלום? המצרי הגיע למשחק הזה עול כבד על הכתפיים, אחרי רביעייה בליגה, אחרי שהשווה שיאים היסטוריים, כשכל העיניים עליו, כל הלחץ עליו, עם ציפיות שנראות מעט מוגזמות, שעלולות להכניע רבים וטובים, ובכל זאת הצליח לכבוש צמד ולבשל פעמיים, בקלילות לא הגיונית, באלגנטיות של כדורגלן בזון חד פעמי, בתחושה שאתה צופה באמן שנחתה עליו המוזה, שגם הוא לא ממש מבין איך זה קורה, וכדאי להתמוגג מכל רגע שלו כל עוד זה נמשך. ומה לעשות, יש רגעים, כשנגמרות המילים, ובשבילם צריך שדר ערבי אמוציונלי בשביל לתאר במדויק את התחושות: "מוחמד, יא מוחמד, שו האדה, שו האדה?".

ה-2:2 בטורינו היה פנטזיה של כל אנגלופיל. טוטנהאם נראתה בשתי רמות מעל יובנטוס. היא שיחקה חזק יותר, מהר יותר, טכני יותר, ופתאום העליונות של הפרמיירליג הורגשה, איך טוטנהאם מתמודדת מול 5-4 קבוצות מהטופ בעוד יובה לוקחת אליפויות בליגה בלי תחרות. ואז הגיע הגומלין. טוטנהאם, כמו מול יונייטד בחצי הגמר, פתחה מעולה, הובילה 0:1 ונראתה בשליטה, ואז השתלטו על המשחק כוחות גדולים יותר. של מסורת. כאילו השחקנים משתי הקבוצות נשאבו למערבולת, שכפתה עליהם למלא תפקיד שהוא חלק מהליך היסטורי: טוטנהאם אמורה איכשהו להפסיד, יובה פשוט חייבת לנצח. איכשהו זה קרה, בהרף עין, כמו קסם.

על פניו מדובר בשער העונה בצ'מפיונס, גול שהוא הפנטזיה הגדולה של אופ"א וראשי המפעל - ביצוע מבריק של כוכב על - אבל מה שמשך את תשומת הלב היה דווקא התגובה של הקהל בטורינו, שלכאורה הפגין ספורטיביות והריע לרונאלדו. ובכן, מצטער, אבל לא בבית ספרי. בזמן שהעולם הריע לאצילות הנפש של אוהדי יובה, כותב שורות אלה חש תמיהה מהתגובה, וקושי להזדהות עמה. מה כל כך בוער להם למחוא כפיים לשחקן יריב? ממתי אוהדים צריכים לפרגן לגול שספגו? מה פתאום הם בעד הגינות? האם זו הערצה לכריסטיאנו? התרפסות? עינוי עצמי? ועל אף שמאחורי הפרגון עומדים ערכים חיוביים (היכולת להעריך ספורט במיטבו, פרופורציות נכונות), מבחינתי היה בזה זיוף ותבוסתנות. סורי.

כן, אנחנו מכירים את הדיבור של חלק מהקהל הישראלי, שאין כמו ליגת העל, ושליגת האלופות זה מפעל מנוכר וחסר רגש, של קבוצות שהן תאגידים, עם כוכבים שהם מותגים, ו"עזוב אותי מכל החרטא, תן לי בית"ר נגד בני יהודה ואני מסודר". אבל הריגוש של לפני המפגש של ריאל נגד פ.ס.ז', ניימאר נגד רונאלדו, הכסף הקטארי מול המסורת המדרידאית, ובכלל, ההייפ, המתח שנבנה, האריזה הנוצצת, הציפייה לשמינית הגמר במשך חודשים ארוכים, זה עדיין משהו שקשה להתחרות בו, תחושה של הדבר האמיתי. ואז גם המשחק היה לא רע.

יותר מהחמישייה בפורטו, יותר מהחמישייה על רומא, ה-0:3 של ליברפול על מנצ'סטר סיטי באנפילד היה המרשים והסוחף ביותר שלהם העונה, אבל אם לליגת האלופות היה קסם מיוחד השנה, זה בתחושה שפיגור של שלושה שערים זה כלום. רומא עשתה את זה לבארסה, יובה עשתה את זה לריאל, ואם לא שער שנפסל בטעות, אולי סיטי הייתה עושה את זה לליברפול. זה לא רק העובדה שהאימפריות שבירות, זה הכדורגל.

סביליה מעיפה את מנצ'סטר יונייטד

תענוג.

ה-2:2 של באיירן מינכן בברנבאו

שוב התחושה שכלום לא גמור, שריאל לא חזקה מספיק כדי לשמור יתרון של ניצחון בחוץ, שוב האופי הגרמני הזה, שוב משחק רב שערים, שוב קרב שסותר את הטענה שבליגת האלופות אין יריבויות ואיבה אמיתיות (הסרטון של וידאל מקלל אחרי הפנדל של רונאלדו מול יובה), ובכלל, 20 הדקות האחרונות, כשהכל פתוח והשער באוויר, איזה כיף. כמה נחמד שהשנה יגיעו לגמר שתי קבוצות כל כך לא צפויות.

רומא מנצחת 2:4 את ליברפול

כן, זה באמת קרה. 2:5 במשחק הראשון, 2:4 במשחק השני, ובסיכום 6:7 בשני המשחקים. בחצי הגמר. בשלב הנוקאאוט, הסמל של הבונקרים והזהירים. זו הייתה שנה יוצאת דופן בליגת האלופות, שלב הנוקאאוט הכי גדול שזכור בה שנים, ומי שלא יודע להעריך עכשיו את מינון הדרמות וכמות השערים, ילמד להעריך את זה עוד כמה חודשים, עם ה-0:0 ב-120 דקות ופנדלים במונדיאל.