הקפטן העצוב: סיפורו הטרגי של אליל רומא אגוסטינו די ברטולומאי

בשעת בוקר מוקדמת, ב-30 במאי 1994, יצא אגוסטינו דה ברטולומאי מחדר השינה מבלי להעיר את אשתו מריזה. הוא הציץ לחדרים של בניו, ירד למרספת הווילה שהשקיפה על הגן, התיישב על הכיסא, לקח אקדח וירה לעצמו היישר בלב. המוות היה מיידי. בפתק קצרצר שהשאיר אליל העבר האגדי של רומא, נכתב רק: "אני כלוא במנהרה אינסופית. הם לא רוצים אותי בחזרה בעולם הכדורגל". בן 39 היה במותו. לסיפורו של הקפטן העצוב, כפי שכינו אותו באולימפיקו, היה סוף טרגי ומצמרר.

עשור בדיוק קודם לכן, ב-30 במאי 1984, היה די ברטולומאי במרחק נגיעה מהגשמת חלומו הכמוס ביותר - זכייה בגביע האלופות באולימפיקו, האצטדיון הביתי והאהוב. הוא העלה את רומא למעמד הזה כאשר דייק בפנדל הגורלי מול דנדי יונייטד בחצי הגמר. הסקוטים חוללו סנסציה עם 0:2 במשחק הראשון, הסקורר האיטלקי רוברטו פרוצו כבש צמד בגומלין, אך כאשר נשרקה הבעיטה מ-11 מטרים במחצית השנייה לא היה לו אומץ לנסות להשלים שלושער. אז הקפטן לקח את הכדור וקבע 0:3. רצה הגורל, וגם הגמר מול ליברפול הוכרע בפנדלים בתום תיקו 1:1 ב-120 דקות, וגם אז גילה די ברטולומאי מנהיגות.

יש שחקנים שלא מהססים לקחת אחריות ברגעים כאלה, בעוד אחרים מעדיפים להתחבא. פלקאו, הכוכב הגדול של הרומאים, השתייך לדעת מבקריו לקטגוריה השנייה. כאשר בחר המאמן נילס לידהולם את הבועטים, הוא נתקל בבעיה כי פרוצו וטוניניו סרזו כבר הוחלפו בגלל פציעות. השבדי ניגש לפלקאו, אבל הברזילאי טען לתשישות, נשכב על הדשא, הוריד את נעליו וביקש מהמעסה לטפל בו. היה זה אקורד סיום צורם למשחק בו לא הפגין את יכולתו הרגילה בלשון המעטה, ובמקומו שולב ברשימת הבועטים פרנצ'סקו גרציאני.

אלא ששחקני רומא הוותיקים ידעו שזה לא מבשר טובות. השוער פרנקו טאנקרדי תפס את הראש - הוא זכר היטב כיצד הדף את הפנדלים של גרציאני הן בשני גמרים עוקבים של הגביע האיטלקי, הן ב-1980 והן ב-1981, כאשר החלוץ כיכב בטורינו. באופן אירוני, גם די ברטולומאי החמיץ פנדלים בשני הגמרים המדוברים, אבל רומא ניצחה בשניהם, ומאז הוא הפך למומחה בתחום, לצד ביצוע נדיר של כדורים חופשיים מכל טווח. כאשר ראה את גרציאני עושה את דרכו לקחת את הבעיטה הראשונה נגד ליברפול, הוא ניגש אליו, ביקש את הכדור לעצמו, ושלח אותו לרשת של ברוס גרובלאר. גרציאני ביצע לבסוף את הפנדל הרביעי, אחרי שגם ברוטו קונטי החמיץ. הוא החטיא, והאנגלים חגגו. רומא פספסה הזדמנות היסטורית, אולי בלתי חוזרת, לתואר היסטורי.

הדיווחים על מה שאירע לאחר מכן בחדר ההלבשה אינם חד משמעיים. יש הגורסים כי די ברטולומאי כה זעם על פלקאו שהעימות היה קרוב להגיע לתגרה, והחברים נאלצו להפריד ביניהם. לא היה ברומא כולה אדם שלקח את ההפסד קשה יותר מאשר הקפטן, אבל לפיאסקו היו השלכות גדולות הרבה יותר עבורו במישור האישי. לו היה מניף את הגביע האירופי הנכסף, מעמדו היה נוסק לגבהים בלתי נתפסים. במקום זאת, החליטה ההנהלה לזרוק אותו כבר באותו הקיץ, ועל העלבון הזה לא הצליח די ברטולומאי להתגבר לעולם. לא במקרה הוא בחר את התאריך הסמלי להתאבדות. כי רומא היתה כל חייו.

די ברטולומאי נולד בשכונה דרומית ענייה מאוד של בירת איטליה, אהד את ג'אלורוסי מאז שהוא זוכר את עצמו, ואולי בגלל זה סירבה משפחתו כאשר מילאן חשקה לצרף אותו בגיל 13. במקום זאת, הוא התקבל לאקדמיה של רומא, זכה איתה בשתי אליפויות לנוער וערך את הופעת הבכורה בבוגרים כבר כאשר היה בן 18, ועוד מול אינטר החזקה. די ברטולומאי סיפק הופעה נהדרת בקישור בתיקו מאופס, כמעט ולא איבד כדורים, גילה קור רוח תחת לחץ ושלח מסירות מדודות וחכמות. רק בעיה אחת הדאיגה את הפרשנים - הבחור הצעיר היה איטי מדי.

סוגיית היעדר המהירות ליוותה את הקריירה של די ברטולומאי, והיוותה את הסיבה המרכזית בגללה לא זומן מעולם לנבחרת. כעסם של אוהדי רומא היה גדול במיוחד כאשר אנצו ביארזוט לא כלל אותו ואת פרוצו לסגל למונדיאל ב-1982, בו היה נציג אחד בלבד לג'אלורוסי - קונטי. הם חשבו שהוא ראוי לזהור על הבמה הגדולה, כי בקבוצה הדומיננטיות שלו היתה עצומה. ראיית המשחק של די ברטולומאי והביצוע הטכני הפנטסטי של מסירות ובעיטות הפכו אותו לקשר מרכזי נערץ. ב-1980 הוא גם קיבל את סרט הקפטן, על אף שאופיו לא מושלם לתפקיד לכאורה. מנהיגותו היתה שקטה, אולי אפילו שקטה מאוד.

הקפטן העצוב - אי אפשר היה להמציא כינוי מדויק יותר. די ברטולומאי אף פעם לא חייך, וגם בקושי השמיע קול. ראיונותיו היו משעממים להחריד, והוא גם לא נהג לצרוח על חבריו על הדשא. אלא שהוא סחף אותם ברצינותו, בהשקעתו, בהתמדתו, בדביקותו במשימה. המחוייבות שלו למועדון לא ידעה גבול, ואי אפשר היה להתעלם מדבריו כאשר בכל זאת פתח את הפה. לכן ביציעים האמינו לו כשהצהיר: "יום יבוא, והאליפות תהיה שלנו. אין לי ספק בכך. זרענו המון, ואנחנו נקצור את הפירות. אלה הם חוקי הטבע. זה יקרה בקרוב, ואני אהיה חלק מהקבוצה שתזכה".

לא היה קל להבטיח זאת, כי הרי רומא נחשבה ללוזרית הנצחית. סקודטו אחד בלבד היה לה, והוא הוא אי שם ב-1942, בעונה המוזרה שהתקיימה בעיצומה של המלחמה. לנשיא דינו ויולה היו שאיפות לשבור את הבצורת, והוא ביצע השקעה נרחבה, כולל החתמתם של פלקאו וקרלו אנצ'לוטי. המאמן הדגול לידהולם חזר ב-1980 לקדנציה שניה במועדון, ובחלוף שנתיים הגה רעיון מקורי - להסיט את די ברטולומאי לעמדה אחורית הרבה יותר. היו שהגדירו אותו כליברו של ממש, היו שטענו כי הקפטן תופקד כפליימייקר נסוג מאוד, אבל המטרה היתה ברורה - לתת לו לנהל את העניינים באמצעות מסירות ארוכות מרהיבות, ולשחרר על הדרך את הידיים גם לפלקאו.

האלתור נגמר רע כבר במחזור השלישי, במשחק מול סמפדוריה, כאשר רוברטו מנצ'יני בן ה-17 ברח לדי ברטולומאי כאילו היה יניב אברג'יל מול אולג קוזנצוב וכבש את שער הניצחון. בעיתונים לעגו על האיטיות, אבל לידהולם לא ויתר, והתברר שהצדק היה איתו. הרעיון נשא פרי במהרה, ורומא זכתה באליפות המיוחלת, ביתרון ארבע נקודות על יובנטוס, עם מתכון מיוחד - לנצח כמעט בכל משחקי הבית ולסיים בתיקו כמעט בכל משחקי החוץ. די ברטולומאי לא רק היה המהנדס הראשי, אלא גם הוכתר לסגן מלך שערי הקבוצה מאחורי פרוצו, עם שבעה כיבושים. בצורת בת 41 שנה נקטעה.

עונת 1983/84 הבטיחה רבות, במיוחד בזכות ההשתתפות בגביע האלופות, אבל בסופו של דבר עקפה הגברת הזקנה את היריבה והחזירה את האליפות לרשותה. לידהולם המאוכזב הודיע עוד לפני הגמר הגדול מול ליברפול על המעבר הצפוי למילאן בקיץ, והדבר היווה מכה גדולה גם עבור הקפטן, שהיה שותפו הקרוב. אחרי ההפסד הדרמטי, נותרה לו משימה אחרונה - זכיה בגביע האיטלקי בגמר מול ורונה. והוא עשה את זה, אבל מיד לאחר מכן נמכר למילאן, בעקבותיו של מאמנו האהוב, אך בניגוד לרצונו. סוון גוראן אריקסון, שבדי מדור צעיר עם השקפת עולם שונה, ירש את לידהולם על הקווים באולימפיקו ורצה להקנות לקבוצה סגנון מהיר הרבה יותר. לכן די ברטולומאי לא נכלל בתוכניות, אך ייתכן מאוד כי גם לתקרית החמורה עם פלקאו היתה השפעה על ההחלטה.

"המועדון בגד בך, אבל האוהדים לא" - זה השלט שנתלה לרגל עזיבתו. די ברטולומאי הביט בו עם דמעות בעיניים, והתסכול היה עצום. הוא התפרץ במלוא עוזו כאשר הקשר הבקיע לזכות מילאן במפגש הראשון מול האקסית, כבר באוקטובר 1984, וחגג כמו משוגע. לפיכך, היתה קבלת הפנים באולימפיקו בסיבוב השני טעונה. מילאן ניצחה שוב, בעוד די ברטולומאי ביצע עבירה גסה על קונטי בדקת הסיום. זה היה יותר מדי עבור גרציאני, שהתנפל במכות על חברו לשעבר, והמהומה היתה גדולה. היא חשפה את העוינות בין הקפטן לשעבר לחבריו, והשאירה טעם מר.

למרות הנצחונות על רומא, שלוש השנים של לידהולם ודי ברטולומאי בסן סירו לא היו מוצלחות במיוחד. הקבוצה שקעה במרכז הטבלה, והשבדי פינה את מקומו למהפכן הצעיר אריגו סאקי ב-1987. הבוס החדש לא כלל את הקשר האיטי והמתגבר בתוכניותיו, והוא נדד לצ'זנה. בחלוף שנה, הוא כבר שיחק בסלרניטנה הקטנה. ב-1990, אחרי שהעלה אותה לליגה השניה, הוא הודיע על פרישה והפך לפרשן טלוויזיה במונדיאל הביתי.

אחרי שתלה את הנעליים, השתוקק די ברטולומאי לשוב למועדונו האהוב, אך נסיונותיו עלו בתוהו. לא ידוע כיצד ועם מי ניהל את המגעים, אבל חייו לא היו מאושרים הרחק מרומא. פרויקט הקמת בית ספר לכדורגל לא ממש הצליח, והכניס את כוכב העבר לחובות כלכליים. הדכאון הקליני, ממנו סבל לאורך תקופה ארוכה, הלך והחמיר - וזאת בעידן בו המודעות למחלה היתה נמוכה הרבה יותר. הוא חי הרחק מאור הזרקורים, הרגיש עזוב ולא רצוי. ואז, עשור בדיוק אחרי הגמר, נשמעה היריה - וכולם נזכרו בו. זה היה מאוחר מדי.

ביום שלישי, תחזור רומא למעמד חצי גמר ליגת האלופות לראשונה מאז 1984. כאשר תפגוש את ליברפול, אשר גנבה את התהילה מהקפטן העצוב, היא תקבל הזדמנות לנקום על האירועים מלפני 34 שנה. רוחו של די ברטולומאי תרחף מעל המגרש, ואם הנקמה אכן תתרחש, אפשר יהיה להקדיש חלק ממנה לזכרו.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק