הימים הראשונים של הפלייאוף מרמזים על סיבוב ראשון עם פוטנציאל מעניין ודי הרבה סדרות שיכולות להיות תחרותיות. בעוד שלא כדאי לתת משקל יוצא דופן למשחק הראשון בכל סדרה, מבט כללי יותר מגלה כמה מגמות ראשוניות, בעיקר כאלה שמקצינות את המגמות של השנים האחרונות. הנה ארבע נקודות מוקדמות לגבי הפלייאוף.
עוד בנושא
הלילה בפלייאוף: דווין וויד ומיאמי ניצחו את פילדלפיה 103:113 ואיזנו ל-1:1
עוד הלילה: גולדן סטייט עלתה ל-0:2 על סן אנטוניו עם התעלות במחצית השנייה
דיווח: לברון ג'יימס וקוואי לאונרד שוקלים לשחק יחד בעונה הבאה
חיים ומוות ביד השלשות
ז'אנר הקבוצות של סופרסטאר (או שניים) מוקף בשלשנים הולך ומתרחב. הקבוצות של לברון ג'יימס, במיאמי ולאחר מכן בקליבלנד, בנו התקפות פלייאוף בלתי ניתנות לעצירה סביב הקונספט הזה, יוסטון הצטרפה רשמית בשנתיים האחרונות ובפלייאוף הזה פילדלפיה בגרסתה ללא ג'ואל אמביד הולכת צעד נוסף קדימה. בן סימונס משחק את רוב הדקות שלו מוקף בארבעה מבין ג'יי ג'יי רדיק, מרקו בלינלי, רוברט קובינגטון, דריו שאריץ' וארסן איליאסובה. החמישה האלה זרקו 63 שלשות בשני המשחקים הראשונים של הסיקסרס בפלייאוף. השחקנים שמסביב ללברון, סימונס, ג'יימס הארדן וכריס פול לא יוזמים כמעט בכלל, הם פשוט נעים על קשת השלוש ומחכים לכדור שיגיע.
בימים הראשונים אנו עדים גם לסכנה שבשיטה הזאת. נדמה שיש משהו מדבק בחבורת השלשנים, לטוב ולרע, או שכולם קולעים או שאף אחד לא פוגע. אחרי שבעונה הרגילה ההתקפה של יוסטון חגגה על מינסוטה, הארדן הציל אותה במשחק הראשון של הפלייאוף כשהשחקנים סביבו קלעו שלוש שלשות מ-25 ניסיונות. לברון ראה את השחקנים סביבו, שפחות בנויים לקונספט מבעבר, מחטיאים שלשה פנויה אחרי שלשה פנויה. פילדלפיה הייתה קיצונית במיוחד, כשבמשחק הראשון חמשת השלשנים קלעו 17 מ-27 השלשות שלהם בדרך לניצחון קל ובמשחק השני קלעו 7 מ-34 בדרך להפסד. התלות המוחלטת בשלשות הופכת את הפייבוריטית לפגיעה יותר ליום קליעה רע ברמה הקבוצתית, משהו שבפלייאוף נוטה לקרות יותר.
כוכבי הפלייאוף מופיעים
יש שחקנים שלא חשוב איך הם נראו כל השנה ולא חשוב עד כמה הסגנון שלהם מתאים ל-NBA כיום, ניתן להיות בטוחים שברגע שמגיע הפלייאוף הם יבצעו סוויץ' ויתחילו לככב. פול ג'ורג' קורא לעצמו Playoff P, ובמשחק הראשון של OKC נתן לנו תזכורת למה הכינוי הזה מוצדק. ג'ורג' לא היה יציב לאורך העונה, מה שלא הפריע לו להתפוצץ במשחק הראשון עם 36 נקודות ושמונה שלשות על הראש של ההגנה הטובה בליגה. הוא תמיד עושה את זה בפלייאוף ובשנים האחרונות משתמש במשחק הראשון להצהרת כוונות. הפעם, לעומת כל השנים שלו באינדיאנה, הוא לא יצטרך לסחוב לבד קבוצת התקפה מקרטעת, אלא להיות הבונוס לצד ראסל ווסטברוק.
בעוד שג'ורג' הוא עדיין שחקן בכיר בליגה שמתאים לסגנון העכשווי, מה נגיד על הוותיקים שבקושי היו רלוונטיים לאורך העונה? רייג'ון רונדו שוב הופיע בגדול לתחילת הפלייאוף עם משחק של 17 אסיסטים על שני איבודים ומנהיגות שהייתה חשובה במיוחד בבלימת נסיון הקאמבק של פורטלנד ברבע האחרון. דווין וויד שוב הוביל את מיאמי לניצחון חוץ גדול עם 28 נקודות במשחק השני, כאילו אנחנו ב-2008, לא ב-2018. וויד הגיע למצב בו קליבלנד פשוט נתנה אותו במתנה למיאמי כי לא היה לה שימוש בו, יש לי תחושה שבהנהלת הקאבס מתחרטים על זה עכשיו. אחרי השניים האלה, ניתן לרשום בטאבו הצגה גדולה, או לפחות כמה סלי קלאץ', של ג'ו ג'ונסון בהמשך הדרך.
הסנטרים חוזרים למציאות
זאת הייתה עונה נהדרת לסנטרים אמיתיים (להבדיל מפאוור פורוורדים שמתפקדים כסנטרים) מכל הגוונים והסוגים. אבל ברגע שהתחיל הפלייאוף רבים מהם שוב הולכים ומתנדפים. סן אנטוניו ויתרה על פאו גאסול בחמישייה והקיפה את למרקוס אולדרידג' בארבעה שחקני חוץ. ניו אורלינס עשתה אותו הדבר עם אנתוני דיוויס, מה שמאמלל את יוסוף נורקיץ' בהגנה ויקשה עליו לקבל דקות משמעותיות בסדרה הזאת. פילדלפיה משחקת עם איליאסובה כסנטר ומוציאה לחלוטין את חסן וויטסייד מהסדרה. מילווקי סוף סוף מרשה לעצמה להתנסות בהרכבים עם יאניס אנטטוקומפו כסנטר. בחצי מהסדרות לפחות אחת מהקבוצות עולה בחמישייה ללא סנטר אמיתי, וגם באחרות יש דקות ארוכות ללא סנטרים.
בתחילת העונה סימנו סנטרים בכירים שעדיין לא היו בפלייאוף ועשויים לשנות את המגמה בכך שיכריחו יריבות להגיב אליהם ולא להיפך. דמרקוס קאזינס כבר לא יעשה את זה השנה, נקווה שג'ואל אמביד יספיק לשחק בפלייאוף הזה. מי שכבר שיחק מבין השלושה הוא קארל אנתוני טאונס, ומשחק הבכורה שלו נגמר עם שמונה נקודות ב-3-9 מהשדה בארבעים דקות משחק. הוא קיבל הדגמה חיה לקושי של סנטרים להיות דומיננטיים מול הגנות פלייאוף תזזיתיות שמקשות על כל הכנסת כדור לפוסט ומביאות דאבל טים דינמי ואגרסיבי במידת הצורך.
חשיבות הגבוהים הניידים
הימים הראשונים של הפלייאוף מזכירים לנו גם איזה סנטרים כן מתאימים לליגה כיום: חובבי חיתוכים אתלטיים שהניידות שלהם באה לידי ביטוי גם בהגנה. קלינט קאפלה הוא הדוגמא הקלאסית והוא נתן ליוסטון, בשני הצדדים, בדיוק מה שהיא הייתה צריכה ביום בו השלשנים לא פגעו. ג'בייל מגי הוא מרוויח נוסף מהמגמה הזו, הוא הפך פתאום לסנטר הבכיר של גולדן סטייט בזכות היכולת שלו להתמודד עם גבוה שמשלב פיזיות וניידות כמו למרקוס אולדרידג'. כרגע הוא נראה כמו השומר הטוב ביותר שיש לווריירס על למרקוס, וזו יכולה להיות נקודה מעניינת במיוחד לקראת מפגש סיבוב שני פוטנציאלי עם אנתוני דייויס.
אך חשיבות הגבוהים הניידים באה לידי ביטוי בולט במיוחד אצל שתי הקבוצות שהשיגו ניצחונות חוץ מפתיעים במשחק הראשון. גם ניו אורלינס וגם אינדיאנה ניצחו קודם כל דרך מחציות ראשונות הגנתיות נהדרות שעזרו להן לפתוח פער שפורטלנד וקליבלנד לא הצליחו לסגור. בשני המקרים, ההגנה נראתה טוב כל כך בזכות שילוב בין גארדים אגרסיביים לגבוהים שמכסים הרבה שטח. הגנת הפיק נ' רול של אנתוני דייויס ומיילס טרנר הייתה נפלאה בשני המשחקים האלה ואפשרה לקבוצות שלהם להתמודד עם כוכבי היריבה באופן שלא גבה מחירים גבוהים מדי במקומות אחרים. הם נשארו קרוב למוביל הכדור והספיקו גם לחזור להגן על הטבעת וגם לשים עין על השחקן שלהם. שתי הסיטואציות מאוד שונות ויש גורמים רבים נוספים שתרמו להצגות ההגנתיות, אבל הכל מתחיל בסנטר הנייד.
