פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        גווארדיולה וזריהן באותה סירה: השבוע שבו הפרשנים אוכלים את הכובע

        פפ התרסק, רונאלדו כיכב, באר שבע הבריקה, ג'ורדי נשבר, וכל מה שאנשי המקצוע אמרו לפני כמה חודשים התברר כחסר טעם וערך. פז חסדאי על פרשני ספורט, קהל צמא דם ומשחק שלא מפסיק להפתיע

        גווארדיולה וזריהן באותה סירה: השבוע שבו הפרשנים אוכלים את הכובע

        "הגאונות של פפ גווארדיולה", הכריזה בנובמבר כותרת מאמר ב"טלגרף" הבריטי, עיתון מכובד לכל הדעות, "כך הפך המאמן את מנצ'סטר סיטי לקבוצה מפחידה", המשיך הכתב, ופירט את "שמונת הצעדים של פפ שבזכותם הקבוצה שינתה את פניה והשנה עשויה לזכות בכל התארים". עוד בחודש נובמבר, ב"מארקה" הספרדי, כותרת לא פחות דרמטית קראה "הבצורת של רונאלדו מדאיגה את ריאל מדריד", ובניתוח המקצועי נכתב ש"ההשעיה בתחילת העונה הוציאה אותו מהקצב, לראשונה בקריירה הקבוצה שלו לא יכולה לסמוך עליו, הוא מרבה להחמיץ ונראה עצבני ומתוסכל, ולאור העובדה שהוא כבר מעל גיל 32 ולא נעשה צעיר יותר, אלה סימנים מדאיגים מאוד עבור זידאן".

        לא זכור שבוע כמו הנוכחי שהמחיש עד כמה הפכפך הוא עולם הכדורגל (וכמובן הספורט בכלל), וכמה דברי הפרשנים וניתוחיהם הטקטיים עשויים להתגלות כחסרי טעם או ערך. היה זה עוד שבוע שבו קבוצות מושמצות ניצחו, אימפריות קרסו, גאונים פישלו ופלופים כיכבו. אי אפשר להכחיש שברגע שבו הפרשנות הנ"ל נכתבה, לאותה יממה, לאותו שבוע, הדברים היו נכונים, מוצדקים ורלוונטיים, אבל גם אי אפשר להכחיש שכמה חודשים לאחר מכן, הדברים התהפכו לחלוטין. השבוע, למשל, בדיעבד, התברר שגווארדיולה שוב עשה את אותן טעויות בסיטי, ושוב, כמו בבאיירן מינכן, ייתכן שהגיע לשיא מוקדם מדי. רונאלדו, שבתחילת העונה הוכרז ככבד, עייף, נטול כלים, השחקן עם אחוזי ההצלחה הכי נמוכים בחמש הליגות הבכירות, הפך למכונת שערים, והשבוע העולם נאלץ להצדיע לשחקן הגמור, המושמץ, שהוא בעצם "הסקורר הגדול בכל הזמנים".

        רונאלדו מספרת 3 (רויטרס)
        גרם לפרשנים לאכול את הכובע 1. כריסטיאנו רונאלדו (צילום: רויטרס)

        ומה לגבי ניב זריהן? רק לפני כמה חודשים הוא סימל את הטעויות של הפועל באר שבע ואת הרכש המפוזר של המועדון, והנה הוא מתגלה כשחקן מבריק, האס מהספסל, הסמל להצלחה ועומק. ובכלל, הפועל באר שבע, הקבוצה שאיבדה את הקסם, חסרת הרעב, נטולת הרעיונות, התגלתה כמועמדת הבכירה לאליפות, הווינרית בעלת האופי. בני בן זקן היה הבדיחה של תקשורת הספורט, הבובה של טביב, האיש שממחיש את השפל של מעמד המאמן, ופתאום, כמה ניצחונות לאחר מכן, הוא הפך למועמד ראוי לתואר "מאמן העונה". ומה לגבי מכבי תל אביב? היו כמה שבועות שבהם היא הוכתרה כמועמדת הבכירה לזכייה בתואר, אלי גוטמן אף כינה אותה אחרי אחד מניצחונותיה הגדולים כ"קבוצה מפחידה", והנה היא מתבררת כשבר כלי, ובעצם, כך מתברר, יש לה סגל חסר כישרון, שחקנים חסרי אופי, כשעל ג'ורדי קרויף כבר אין טעם להוסיף: ספק אם היה אי פעם בכדורגל הישראלי אדם שנאמרו עליו כאלה דברי קיצון, לטובה ולרעה.

        ברגעים כאלה נדמה שאין שום טעם בפרשנות, שאין לה שום ערך, שכולה נאמרת בדיעבד ומנותחת בדיעבד, ולכן במהותה הבסיסי ביותר היא חוכמה קטנה מאוד. ואין הכוונה לפרשנים בשעת השידור הטלוויזיוני, שהם מכה אמיתית, רובם עילגים בעלי ראייה מקצועית צרה וחסרת אופק, שנדרשים לפרש תוך שניות ולהגיב לנעשה, ולכן בדרך כלל מברברים ואומרים את המובן מאליו; הכוונה היא גם לפרשנות הנחשבת לאינטליגנטית, זו המאופקת, המקצועית, המיושבת, שנכתבת ומוגשת כמה ימים אחרי האירוע. גם היא, מה לעשות, בדרך כלל נכונה לפרק זמן קצר מאוד - עד למשחק הבא, שבו לך תדע מה יקרה. איך אומר שגיא כהן? "אנחנו פרשנים, לא נביאים".

        במקרה הזה ניכרת השפעה ברורה של הרשתות החברתיות. הרי אם טוקבקים והלך רוח משפיעים באופן דרמטי על ראשי ממשלה, אפשר רק להעריך איך הם מעצבים וסוחפים פרשני ספורט. הלא כבר ידוע כי כדי לשרוד בפייסבוק ובטוויטר ולקבל את מנת תשומת הלב והנוטיפיקיישנס, אדם חייב להביע עמדת קיצון נחרצת, אחרת היא תיבלע ותישכח, וכמו העץ שנפל ביער, מהי דעה אם אין לה אינגייג'מנט? וכך גם אנשי המקצוע במדיומים השונים נאלצים להתאים את עצמם ולתת דם לציבור הערפדים, ולא פעם נסחפים אחר האירועים, ונאלצים להתמודד עם המציאות המשתנה, הלא יציבה, במיוחד בעולם הספורט הכל כך דינמי, שגדוש במרכיבים שקשה לחזות, ועל אחת כמה וכמה בכדורגל, משחק לא צפוי שיכול להתפתח באינספור צורות וכיוונים.

        ניב זריהן הפועל באר שבע (ברני ארדוב)
        גרם לפרשנים לאכול את הכובע 2. ניב זריהן (צילום: ברני ארדוב)

        העניין הוא שגם הפרשנים שנכוו בעבר, גם אלה בעלי הניסיון שזוכרים כיצד התלהמו ונסחפו ושילמו על כך מחיר, לא יכולים היום להיות זהירים, כי מי שמסתייג עלול להיתפס כקשקשן, פחדן, לא החלטי. מי שלא אסרטיבי לא עובר מסך. הגונג של הטבע יסנן אותו החוצה. תם זמנך. בוני גינזבורג, למשל, הוא אלוף המסתייגים, האיש שיכול ללהג ולפאר קבוצה, רק כדי לסיים את ההרצאה ב"אבל בל נשכח שבשבוע הבא הכל יכול להשתנות". הוא כמובן צודק, אבל יש בזה זהירות יתר, כמעט לא הוגנת. והנה המלכוד של הפרשנים, והסתירה בכל מהותה: המתח שבין הדרישה להיות נחרץ וברור ולהעביר מסר חד שייחקק, לעומת המציאות הרעועה והאופי השביר שעליהם בנויות קבוצות ואנשים.

        ראוי גם לציין את הקהל הרחב, שדורש את הדעות הנחרצות ומחפש את הכותרות הבומבסטיות, ואז מסתייג מהן. הרי גם הטוקבקיסט המצוי, המצייץ הסטנדרטי, כותבי הפוסטים והמגילות, אילו היו מפשפשים להם בהיסטורי, היו מוצאים דעות קיצוניות מופרכות ("רונאלדו שחקן גמור") שיתבררו כהבל הבלים, ועדיין, אותו קהל ספורט קולני, שמרשה לעצמו לברבר ולזגזג, שיורה לרשת בזעם דעות מתלהמות - גם הם בסופו של יום סולדים מהקופמנים ומשאר הצעקנים וטוענים שהם הורסים פה את תרבות הספורט.

        בסופו של דבר, לא הפרשנים אשמים, זה המשחק. הוא מפתיע ומורכב, מוכרע על פרטים קטנים שאי אפשר לתכנן, ובטח שלא להעריך מראש. זה הבסיס הכלכלי שלו, זה הקסם שלו, על זה בנויה ההצלחה שלו. כל טעות שכזו, כל תיאוריה של אנשי מקצוע שמתנפצת, רק ממחישה את ייחודו של הכדורגל (ובעיקר מזכירה לקחת את הכל בעירבון מוגבל, ולחכות לגומלין בין סיטי לליברפול).