יותר מותג מכדורגלן: סיכום הקריירה האירופית של זלאטן איברהימוביץ'

"אם ארצה, אהיה שם", אמר זלאטן איברהימוביץ' על סיכוייו לשחק במונדיאל. קצר ופשוט. הוא פרש מנבחרת שבדיה אחרי הפיאסקו ביורו 2016, אבל מבחינתו זה עסק טריוויאלי. שחקנים אחרים נלחמו בלעדיו, סיימו לפני הולנד במוקדמות, שמרו על רשת נקיה במשך 180 דקות נגד איטליה בפלייאוף והשיגו את הכרטיס הנכסף לרוסיה כנגד כל הסיכויים, אך מבחינת זלאטן הוא עדיין השחקן הראשי על הבמה. המאמן הלאומי יאנה אנדרסון סיכם זאת נהדר: "זלאטן עזב לפני שנה וחצי, אבל כולם עדיין מדברים עליו. אנחנו צריכים לדבר על השחקנים הגדולים שסחפו אותנו במוקדמות". וזה בלתי אפשרי כאשר זלאטן בסביבה, כי הוא תמיד יחשוב רק על עצמו וימשוך את כל תשומת הלב למותג שבנה. זהו איברהימוביץ', וכך צריך לראות גם את הקריירה האירופית שלו אשר הגיעה לסיומה עם שחרורו ממנצ'סטר יונייטד וחתימתו בלוס אנג'לס גלאקסי.

על הכישרון הנדיר שלו מגוחך להתווכח. זלאטן הוא תופעה נדירה, אולי חד פעמית, מבחינת שילוב פנונמלי של ממדי גוף ופיזיות עם שליטה מרהיבה בכדור ויצירתיות. הקבלות על המגרש חד משמעיות אף הן. הוא זכה ב-13 אליפויות בארבע ליגות, במדי שש קבוצות שונות. הוא היחיד ששיחק וכבש עבור שישה מועדונים בליגת האלופות. יש לו 62 שערים בנבחרת, אשר מהווים כמובן שיא לאומי. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהתחושה כי מורשתו יכולה היתה להיות חיובית יותר ועוצמתית יותר, לו היה מעמיד את קבוצותיו במרכז, ולא עובד בעיקר למען עצמו.

עוד בנושא

זלאטן איברהימוביץ' חתם בל.א. גלאקסי: "מקום אחר, אבל אותו זלאטן"
זלאטן איברהימוביץ' טוען: "אם ארצה - אהיה במונדיאל ברוסיה"
ההשוואות לאלוהים, ההערצה לעצמו: הציטוטים הכי גדולים של זלאטן

זלאטן היה ונשאר אינדיבידואליסט. הוא כפה את עצמו על כל היתר, והכריח את כולם לנגן כינור שני ושלישי למענו. במובן מסוים זה טבעי, כי הוא באמת היה בדרך כלל טוב יותר מהסובבים, לעתים בפער ניכר. אלא שזה לא היה הכרחי. מדובר בפגם התנהגותי, והכישלון החברתי המהדהד בברצלונה מראה זאת. זלאטן סבל כאשר הרגיש שהיו לידו שחקנים טובים אפילו יותר. הוא יכול להאשים את פפ גווארדיולה ולזרוק עליו המון בוץ, אך הבוז שחש כלפי ליאו מסי, אנדרס אינייסטה וצ'אבי מלמד בעיקר עליו עצמו. הם היו "ילדים טובים מדי" כהגדרתו. הם היו קבוצתיים מדי. הם העזו למלא את הוראות המאמן במקום להשתחוות לאיברהימוביץ'. זה היה חטאם.

אגב, לא רק בבארסה איברהימוביץ' נכשל. בדיעבד נוטים לשכוח זאת, אך עונתו השנייה ביובנטוס ב-2007/08 הייתה חלשה, עם 10 שערים בלבד ב-47 משחקים בכל המסגרות. אנוכיותו תסכלה את האוהדים אשר ראו בו נטע זר שלא מתאים לרוח המועדון. הוא השתלב טוב יותר באינטר, בה כל המשחק התבסס עליו, אבל יש לזכור כי הקבוצה זכתה בטרבל דווקא אחרי שהוא עזב. במילאן אפשר היה לבעוט בראשי השחקנים באימונים מתוך שעשוע.

בפריז סן ז'רמן הוא נשאר למשך ארבע שנים - תקופת שיא אישית - כי המועדון עשה הכל עבור פולחן האישיות שלו. התאים לקטארים להפוך את זלאטן לפנים של הפרויקט, והוא השתלט עליו באופן מוחלט. שני הצדדים הרוויחו מכך, והשבדי סיפק מספרים נהדרים מבחינת כיבושים אחרי גיל 30.

בשלב זה השכיל זלאטן גם לנצל את המוניטין לצרכים מסחריים. הוא לקח את כל הצדדים החיוביים והשליליים של תדמיתו, ארז אותם לחבילה אחת והעצים אותם לתוך המותג שלו. מבחינה זו, מדובר בפורץ דרך מהפכני. מעולם לא היה כדורגלן שהמציא לעצמו סיסמאות בסגנון Dare to Zlatan, מעולם לא היה כדורגלן שהפך את שמו הפרטי לסוג של מותג, לביטוי של תעוזה, מקוריות, חדשנות ושחצנות. כן, השחצנות הזו נראתה לעתים קצת חיננית. היא שבתה לבבות, ויש בה קסם ייחודי.

אך האם הווינריות היתה אמיתית? במבחן התוצאה, פריס סן ז'רמן זכתה בקלילות בארבע אליפויות, אך נכשלה - כרגיל אצל זלאטן - בליגת האלופות. אי אפשר להאשים אותו בכך בלעדית, ובאופן כללי דרוש מזל על מנת להצליח במפעל האירופי. עובדה היא כי גם ג'אנלואיג'י בופון טרם זכה בצ'מפיונס ליג, וזה ממש לא פוגע בתדמיתו. מאידך, זו תדמית קצת אחרת. בופון קודם כל אנושי. אנדראה פירלו, אשר הצליח אף הוא למתג את עצמו אך באופן שונה בתכלית מזלאטן, הוא דמות אנושית מאוד, וזה סוד כוחה. המיתוג של זלאטן היה על-אנושי, אבל גם הציפיות צריכות להיות בהתאם. חוץ מזה, חשוב לזכור את ההבדלים בין המותג למציאות, וזלאטן לא תמיד הקפיד על כך. שיגעון הגדלות הזה היה בעוכריו.

אנדרס סוונסון, שיאן ההופעות של שבדיה והגיבור השקט האמיתי של הנבחרת, העיד לא מכבר: "היחס של זלאטן כלפי שחקנים אחרים היה כה גרוע שלא האמנתי למראה עיני. הוא רצה לבחון את השחקנים החדשים. הוא רצה לשבור אותם כדי לבדוק אם הם חזקים מספיק. אני לא מאמין בגישה הזו". לאורך שנים, השליט איברהימוביץ' טרור בנבחרת. הוא ראה את עצמו כאלוהים, גבוה מעל כל היתר. עמיתיו פחדו ממנו. הם ידעו שכל הכדורים חייבים להגיע אליו, אבל התוצאות לא היו מבריקות, בלשון המעטה. שבדיה לא העפילה לשני המונדיאלים הקודמים, וביורו 2016 נרשמה לזלאטן בעיטה אחת למסגרת במשך שלושה משחקים בעוד הצהובים-כחולים נוסעים הביתה בתום שלב הבתים.

זה לא הפריע לזלאטן לדבר על עצמו כעל גדול שחקני שבדיה בכל הזמנים. "אני לא מכיר אף אחד שמתקרב אלי", הוא הצהיר. חוסר הנכונות ללמוד את ההיסטוריה ולהעריך את פועלם של נילס לידהולם, גונאר נורדאל, גונאר גרן וקורט האמרין בעייתי מאוד. אחרי הכל, שבדיה שיחקה בגמר המונדיאל ב-1958. השער החשוב ביותר של איברהימוביץ' במדים הלאומיים היה העקב מול איטליה ביורו 2004, ומאז הוא דרך במקום. האמת הפשוטה צריכה להיאמר - השער המפורסם ביותר בקריירה של זלאטן, המספרת ההיא מול אנגליה בנובמבר 2012, הובקע בזמן פציעות לרשת חשופה במשחק ידידות. אצל אשף המיתוג כמו זלאטן הוא הפך ליצירת אמנות בסדר גודל של מונה ליזה, אבל זה היה שער של גארבג' טיים.

ככל שחלף הזמן, כבר היה קשה להפריד בין השחקן למותג, והקדנציה במנצ'סטר יונייטד הדגישה זאת. מצד אחד, חייבים להעריך את הנכונות של זלאטן להגיע למועדון פאר בפרמיירליג בגיל כה מתקדם ולהפוך לכוכב דומיננטי בהרכב. מצד שני, הדרך בה הפך שער הניצחון בגמר גביע הליגה מול סאות'המפטון למעשה הירואי של סופרמן היתה מגוחכת. זה כבר היה קצת יותר מדי. ואולי זלאטן העריך בסופו של דבר קצת יותר מדי את כוחו כאשר התעקש לחזור מפציעה קשה בברכו, תוך זירוז התהליך. כי הרי הוא לא באמת על אנושי, והסוף באולד טראפורד היה עצוב, אבל יש בו מוסר השכל.

כיום, כאשר איברהימוביץ' עוזב את הכדורגל האירופי, הוא עדיין מנסה לשמר את המותג. הוא "בחר את עיר המלאכים", הוא עושה לה טובה, והוא גם קונה עמוד שלם בלוס אנג'לס טיימס כדי להכריז על כך. הגימיקים האלה נחמדים, אבל זלאטן הוא קודם כל בן אדם. הוא בן אדם מוכשר עם חוזקות וחולשות, כמו כל אחד. ואיך שלא תסובבו את הסיפור, החולשות האלה לא איפשרו לו למצות את הפוטנציאל עד הסוף. הוא היה שחקן חד פעמי, והיווה תופעה ייחודית, אבל בשורה התחתונה הוא היה בעיקר מותג. ככדורגלן נטו, הוא היה אוברייטד. ושבדיה ממש לא זקוקה לו במונדיאל. היא קבוצתית ומלוכדת יותר בלעדיו.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק