הניצחון הבלתי אפשרי של UMBC הקטנטנה על המדורגת ראשונה וירג'יניה בשבוע שעבר כבר הוכתר לסנסציה הגדולה ביותר בתולדות טורניר המכללות האמריקאי בפרט, ולאחת הסנסציות הגדולות בספורט האמריקאי בכלל. אלא שהמסע הקסום של המדורגת 16 הסתיים מיד בסיבוב השני, כי בדרך כלל המציאות נוהגת להתיישר, הסדר שב על כנו, ויש גבול כמה אפשר לרכב על סטיית תקן, על סדק שנפער לפתע ברצף הקבוע של הייקום. זה כמובן לא מפחית מגודל ההישג החד-פעמי של UMBC, אבל כן מעצים את ההישגים של כמה סינדרלות שקדמו לה והפתיעו לא פעם אחת ולא פעמיים, אלא לאורך לאורך טורניר שלם. הגדולה ביותר, ככל הנראה, היא NC סטייט, שלפני 35 שנה זכתה באליפות בה כלל לא היתה אמורה להשתתף והוכיחה שלפעמים, לעתים רחוקות, אחד ועוד אחד ועוד אחד לאו דווקא שווים שלוש; שבתקופה קסומה במיוחד, נסים יכולים להפוך בני בית, וחבורת שחקנים לא מוכשרת במיוחד יכולה להפוך מקבוצת כדורסל טיפוסית למשהו הרבה, הרבה יותר משמעותי מזה.
סיפרה של נורת' קרוליינה סטייט מתחיל ונגמר במאמנה האיקוני, ג'ים ולוואנו, איטלקי-אמריקאי שהגיע ממשפחת כדורסל והמיר ב-1967 את קריירת המשחק המדשדשת שלו בקריירת אימון. ולוואנו נראה, התנהג ודיבר כאילו הגיע ישירות ממועדון סטנד-אפ בניו יורק. הוא היה כריזמטי ומצחיק, אנטי-תזה מסוימת למאמנים מעונבים ושמרנים שהדריכו את היריבות, עם גישות ברורות מאוד בנוגע לחיים, לכדורסל ולכל מה שבאמצע. "אם 'V' אהב סרט, הוא ראה אותו חמש פעמים", נכתב ב"ספורטס אילוסטרייטד". "אם אהב שיר, הוא כתב כל מילה ממנו, למד אותו ושר אותו 20 פעמים ביום. הוא לא יכול היה להכניס רק 3/4 מהלב שלו לתוך משהו, הוא היה חייב לזרוק את עצמו במלואו".
בין היתר, ביקש משחקניו לקרוא את כתביו של שייקספיר, אותם קרא בעצמו בנסיעות אוטובוס, כי החיים אולי התחילו בכדורסל, אבל הם אף פעם לא נגמרו בו. עוד לפני האליפות ההיסטורית, הפך ולוואנו לאחד הנואמים הפופולריים ביותר בעולם הספורט האמריקאי, והוא דאג לדחוף את עצמו לכל כלי תקשורת אפשרי, בין היתר כדי לקדם את שמו ואת שמה של המכללה, ובכך לגייס שחקנים טובים יותר בעתיד. ברוב השנים היה מרוויח משכורת של 50 אלף דולר, ובכל זאת משלשל לכיסיו בין חצי מיליון ומיליון דולר לעונה, מכל הנאומים וההופעות הציבוריות. "תכננתי להפוך מפורסם", אמר פעם, "הדבר היחיד שלא יכולתי לצפות הוא כמה קל זה יהיה".
ל-NC סטייט הגיע ב-1980, והפתיחה לאו דווקא היתה מסחררת: בעונתו הראשונה לא הצליח להעפיל לטורניר ה-NCAA, ובשנייה הודח כבר בסיבוב הראשון. כפי שעונת 1982/83 התפתחה, נדמה היה שהמאמן הצבעוני וקבוצתו מדשדשים את דרכם לעונה מנומנמת נוספת, שאולי אפילו לא תסתיים בכניסה לטורניר היוקרתי. ערב העונה היא דורגה במקום ה-19 בארצות הברית ובשלב מסוים, בין היתר בשל שבר ברגלו של הכוכב הגדול דרק וויטנברג, הפסידה שישה משמונה משחקים, כולל תבוסות לקבוצות גרועות ממנה. את ולוואנו זה לא עניין. כמו בכל עונה, כך גם ב-1982/83 ערך מספר אימונים בהם כל מה ששחקניו היו צריכים לעשות זה לגזור את הרשתות, כשם שיעשו כשיזכו באליפות. היה זה חלום רחוק, חלום שכמעט בלתי אפשרי להגשים, אך בעולמו של ג'ים ולוואנו, חלומות פשוט היו חלומות, ולא היה שום צורך לקטלג אותם לפי רמת התגשמות.
לטורניר ה-ACC הגיעה קבוצתו עם עשרה הפסדים (לעומת 17 ניצחונות), בידיעה שככל הנראה תהיה חייבת לזכות בו כדי לקבל את הכרטיס הנכסף לטורניר ה-NCAA. קשה להסביר מה קרה בנקודת הזמן ההיא, מלבד שמשהו התחבר: מומנטום קטן הפך מומנטום גדול, כל ניצחון הביא איתו עוד ביטחון ואמונה, ו-NC סטייט עשתה זאת: היא גירדה ניצחון 70:71 על ווייק פורסט בסיבוב הראשון, חזרה מפיגור 6 בתוך ההארכה מול האלופה המכהנת צפון קרוליינה של מייקל ג'ורדן וסם פרקינס בדרך ל-84:91 ענק, ובגמר הכניעה את וירג'יניה של ראלף סמפסון 78:81 על מנת לקבל אוטומטית את הכרטיס לטורניר ה-NCAA. היתה זו הפעם הראשונה, ולא האחרונה, שהאימונים השתלמו: שחקניו של ולוואנו גזרו את הרשתות, וגזרו אותן מצוין.
אלופת 1974 ידעה שאף קבוצה לא זכתה בטורניר ה-NCAA לאחר שהפסידה עשר פעמים או יותר בעונה הסדירה, אך היא נכנסה לזה של 1983 בתחושה שהכל אפשרי, שחוקי הטבע לא ממש חלים עליה, שזה שאתה מפגר בנקודה, חמש או עשר, לא אומר שאתה לא יכול לנצח: זה פשוט אומר שצריך לעבוד קצת יותר קשה כדי "לשרוד ולהתקדם", כפי שהגדיר ולוואנו את המטרות (כך גם נקרא הסרט התיעודי הנפלא מסדרת 30 על 30 שעסק בסיפור הסינדרלה - Survive And Advance). בסיבוב הראשון של הטורניר הגדול, הקבוצה שדורגה שישית פגשה את המדורגת 11 פפרדיין ומצאה עצמה בפיגור בן שש נקודות, דקה לסיום ההארכה. כבדרך נס, אחרי רצף של אירועים בלתי סבירים בעליל הצליחה לחזור, לנצח 67:69 אחרי הארכה שנייה ולהעפיל לסיבוב השני. גם במשחק ההוא, כמו ברוב המשחקים שהגיעו לאחר מכן, הראתה NC סטייט את נקודת החוזק הגדולה ביותר שלה: לא ההגנה, לא הקליעה, לא כוכב בודד שמסוגל לעשות הכל, כי אם אופי מברזל שאפשר לה לחזור מפיגור פעם אחר פעם, לעמוד בלחץ ולצאת עם ידה על העליונה, לא פעם כנגד כל הסיכויים, ובסיוע אלילת מזל שככל הנראה חיבבה אותה עד מאוד. ליתר דיוק, בשבעה מתשעת משחקיה האחרונים באותה עונה היסטורית, חזרה קבוצתו של ולוואנו מפיגור בדקה האחרונה כדי לנצח. כך היה גם בסיבוב השני, מול המדורגת שלישית UNLV, כששרדה עם 70:71 הודות לסל ניצחון של ת'ורל ביילי שתי שניות לסיום.
היריבה בשלב הסוויט 16 היתה סינדרלה נוספת בדמות יוטה, שבעצמה הדהימה מדינה שלמה בעצם ההעפלה לטורניר ה-NCAA עם מאזן של 13:16 בעונה הסדירה. בפעם הראשונה והאחרונה, NC סטייט היתה פייבוריטית, וגם התנהגה ככזו. "היינו כל כך נלהבים ורצינו שזה יימשך כמה שיותר", אמר ביילי ל"דזרט ניוז". "היה לנו את אחד המאמנים והמוטיבטורים הגדולים אי פעם, ג'ים ולוואנו, והרגשנו שאנחנו מוכנים למה שלא יהיה. גורל אומר שדברים צריכים להסתדר לטובתך, אבל אתה גם צריך לעשות חלקך". והם עשו: 56:75 מוחץ על יוטה הצנועה הקפיץ את ה"וולפפאק" לשלב 8 הגדולות, שם חיכתה להם היריבה החזקה ביותר שפגשו עד אותו רגע, וירג'יניה האימתנית של ראלף סמפסון, אותה ניצחו בגמר ה-ACC, אלא שהפעם הרבה יותר היה מונח על הכף. הסנטר העצום (2.24 מ'), שנבחר לשחקן המצטיין במכללות ב-1981, 1982 ו-1983 ובסיום אותה עונה נלקח ראשון בדראפט ה-NBA, היה בלתי עציר בכל קנה מידה, והמחשבה שמישהו מ-NC סטייט מסוגל לעצור אותו בפעם השנייה תוך מספר שבועות היתה מופרכת.
אבל לא מופרכת כמו המחשבה שסיפור הסינדרלה הזה ייגמר כל כך מוקדם.
בשלב הזה NC סטייט כבר היתה משוכנעת שהיא מועדת לגדולות, ושדברי הפרשנים או סוכנויות ההימורים (שהציבו את וירג'יניה כפייבוריטית ב-7.5 נקודות) פחות או יותר חסרי משמעות. מרגע לרגע, נדמה היה שגם הגורל התגייס לצד ה"וולפפאק", וגם כשנראה היה שדברים לא ממש עובדים (נניח, פיגור בן 7 נקודות, חמש דקות לסיום), הם הסתדרו בסופו של דבר. זה נגמר ב-62:63 מורט עצבים לקבוצה שבהחלט לא היתה טובה יותר על הנייר, אך היתה הטובה בארצות הברית - מי יודע, אולי אפילו בעולם כולו - באותה נקודת זמן. "אני חושב שהפסדנו את זה", אמר סמפסון המתוסכל בסיום, אחרי משחק המכללות האחרון בקריירה המפוארת שלו, "אני לא חושב שהם ניצחו אותנו". אבל סידני לואו חשב אחרת: "ניצחנו כי המאמן שלנו חולם. הוא אמר שמשהו טוב יקרה לנו. הוא מספר לנו את החלומות שלו, והחלומות שלו התגשמו היום".
החלום הגדול עוד לא התגשם, אך NC סטייט כן העפילה לפיינל פור השלישי בתולדותיה, וכולם היו ברקיע השביעי. אף אחד לא אהב את אור המצלמות יותר מג'ים ולוואנו, שהשתדל להוריד משחקניו לחץ בדרך היחידה שהכיר: עם הומור. כשמספר עיתונאים הביעו חשש שמא שחקניו חוגגים קצת יותר מדי ומבלים עד השעות הקטנות של הלילה באלבקרקי, השיב: "עשינו אתמול בדיקת מיטות, ואני רוצה להרגיע את כולם. כל המיטות היו בחדרים". גם אם ההכנה לחצי הגמר לא היתה אופטימלית, חולשת היריבה - ג'ורג'יה המפתיעה, שדורגה 18 - אפשרה ל-NC סטייט לנצח 60:67 ולהעפיל לגמר, שם חיכתה אחת הקבוצות המאיימות ביותר של שנות השמונים - יוסטון, שהציגה לראווה את האקים אולג'ואן וקלייד דרקסלר, בדרכם להפוך לשניים מהשחקנים הגדולים בתולדות ה-NBA. כדי להבין כמה דומיננטי היה הראשון, מספיקה העובדה שנבחר לשחקן המצטיין של הטורניר, אף שהפסיד בגמר - דבר שלא קרה מאז, וספק אם אי פעם יקרה. כך או כך, למשחק המכונן ההוא, הגיעו אולג'ואן וחבריו עם רצף של 26 ניצחונות, ויתרון של שבע נקודות בסוכנויות ההימורים. אף אחד, אף לא אחד, דמיין סיטואציה בה יפסידו, אף שממול ניצבה מי שקיבלה את הכינוי "קבוצת הגורל".
התכנית של ולוואנו היתה ברורה: להאט את הקצב, ולא לאפשר לקבוצת ההתקפה שקלעה 94 נקודות בחצי הגמר ו-89 ברבע הגמר לרוץ למתפרצות ולסיים עם ההטבעות המהדהדות שאפיינו אותה. במחצית הראשונה זה עבד: האנדרדוגית בקושי איבדה את הכדור (שישה איבודים בכל המשחק - נתון כמעט חסר תקדים למשחק גמר), ופתחה יתרון בן 11 נקודות בחדר ל-25:33 עם הירידה לחדרי ההלבשה, בין היתר בשל בעיית העבירה אליה נקלע דרקסלר (שסיים עם 5 נקודות בלבד). בפתיחת המחצית השנייה פערי הרמות לפתע התבהרו, ה"קוגרס" רצו ל-2:17 בניצוחו של אולג'ואן, ברחו ל-35:42, ואילצו את ולוואנו לנקוט בטקטיקה בה נקט מספר פעמים קודם לכן (בין היתר מול וירג'יניה וצפון קרוליינה), טקטיקה מהפכנית דאז שעצבנה אנשי מקצוע רבים: עבירות.
בתקופה ההיא לא היה שעון זריקות, כך שבאופן תיאורטי, יוסטון היתה יכולה להעביר כמה זמן שרק רצתה ולשמור על היתרון עד הישמע הבאזר. זה פחות או יותר מה שמאמן הפייבוריטית גיא לואיס ניסה לעשות, ושמע על כך ביקורות רבות בסיום - בין היתר משחקניו, שחשו, בצדק, שכל היתרונות שלהם מתבטלים ברגע. אם היתה ליוסטון חולשה אחת, היתה זו היכולת לקלוע מהעונשין (61 אחוז בעונה ההיא). ואכן, אולג'ואן אמנם דייק ברוב הזריקות שלו, אך מייקל יאנג סיים עם 0 מ-4, בני אדמס הוסיף 2 מ-5, ובסך הכל, קלעו הקוגרס 10 מ-19 הזריקות שלהם בלבד. הפער הלך והצטמק, ולאחר החטאת עונשין נוספת, הפעם של אלווין פרנקלין, קיבלה NC סטייט את הכדור ב-52:52, 44 לסיום. ולוואנו לקח פסק זמן ושרטט תרגיל שאמור היה להסתיים בזריקה של הכוכב שלו, דרק וויטנברג, אך ללחץ שהציגה לפתע ההגנה היריבה ה"וולפפאק" לא היו מוכנים, וכמעט איבדו את הכדור. בסופו של דבר, איכשהו, קיבל אותו בחזרה וויטנברג עם חמש שניות על השעון.
הוא היה כמה מטרים מאחורי קו השלוש. זריקת ההתאבדות אפילו לא הגיעה לטבעת, אולם ההבדל בין מה שעלול היה להפוך לאייברול המפואר בתולדות המכללות לאלי-אופ שייזכר לדורי דורות היה טמון בלורנזו צ'ארלס, שניצל את החשש של האקים אולג'ואן מביצוע חסימה לא חוקית כדי לתפוס את הכדור ומיד להטביעו.
צפו בסיום
עוד לפני פתיחת העונה, גנב צ'ארלס מגש פיצות משליח, וקיבל בתמורה עונש מאסר על תנאי של עשר שנים, בצירוף 300 שעות של תרומה לקהילה. ולוואנו נשאל האם יעיף אותו מהקבוצה והשיב שלא - הרי להעיף אותו מהקבוצה יהיה הפיתרון הקל; הדרך הקשה יותר תהיה לגרום ללורנזו צ'ארלס ללמוד מהטעויות שלו, ולהפוך לאדם טוב יותר. והאדם הטוב יותר הזה, שלטענת חבריו לקבוצה מעולם לא היה במצב רוח רע, היה במקום הנכון, בזמן הנכון, כדי לתפוס את הכדור הנכון, להטביע אותו לסל הנכון ולקבוע 52:54 בלתי נתפס. צ'ארלס נבחר במקום ה-41 של דראפט 1985 אך לא הצליח לתקוע יתד ב-NBA, ולאחר קריירה בינונית, במהלכה עבר בין היתר בליגה האיטלקית והספרדית, הפך לנהג אוטובוס. ביוני 2011, חצי שנה אחרי יום הולדתו ה-47, איבד שליטה על האוטובוס הריק בו נהג ומת פחות או יותר במקום. עד יום מותו אנשים הזכירו לו את סל הניצחון המדהים ההוא - לבטח אחד הדרמטיים, הגדולים והבלתי צפויים בתולדות הטורניר - והוא הצטנע, והעדיף להחליף נושא.
עם הישמע הבאזר, ג'ים ולוואנו החל לרוץ באמוק, בחיפוש אחר מישהו לחבק. לא פחות מהדאנק של לורנזו צ'ארלס, זו התמונה שנשארה, ושתמשיך להישאר ממסע הסינדרלה המדהים של NC סטייט. המאמן עצמו בכלל היה חולה באותו יום, כמו גם ביום שקדם לגמר, ובימים שלאחר מכן. במקום לחגוג כמו שצריך את הרגעים הגדולים בחייו, הרגעים עליהם עבד חיים שלמים, הוא היה מרותק למיטה.
לאחר הזכייה ירדו ולוואנו ו-NC סטייט לקרקע (ולראיה, אף לא פעם אחת מאז הצליחו המאמן או המכללה להגיע לפיינל פור), וספר סנסציוני שפורסם ב-1989 סימן את סופו המקצועי של המאמן האהוב. "עבירות אישיות" נקרא המסמך שפרסם פיטר גולנבוק, ובו הועלו האשמות חמורות לפיהן NC סטייט עברה על שלל חוקי NCAA. ההאשמות הללו לאו דווקא הופנו כלפי ולוואנו אישית, ומרביתן אף הופכרו, אולם מתוקף תפקידו הוא נאלץ לקחת אחריות, להתפטר ולפצוח בקריירת פרשנות עבור ESPN ו-ABC.
אלא שהצרות המקצועיות היו כלום לעומת החדשות שקיבל ביוני 1992, אז התבשר שהוא סובל מאדנוקרצינומה, סוג של סרטן ריאה שהותיר לו מעט מאוד זמן על הכדור: שנה עם כימותרפיה, או עשרה חודשים בלעדיה. "יש לי סרטן", אמר לשלוש בנותיו כששב הביתה מהרופא, כך על פי "ספורטס אילוסטרייטד". "אני הולך למות. אני לא רוצה למות. אני מצטער".
אבל הלוחם הגדול לא התכוון להוריד את הראש ולהשלים עם הסוף הבלתי נמנע. ולוואנו השתדל לנצל כל שנייה כדי להעביר את המסרים שלו הלאה, ולגייס כסף לקרן החדשה שהקים. חודשיים וחצי לפני שהלך לעולמו נשא נאום קורע לב באולם של NC סטייט, באירוע לציון עשר שנים לאליפות ההיסטורית.
שבוע וחצי לאחר מכן, ב-4 במרץ, 1993, כשקיבל את הפרס לאומץ ועבודה הומניטרית על שם ארתור אש בטקס ה-ESPY, סיפק נאום מצמרר, מלא כריזמה, של אדם יוצא דופן שברגע שעלה לבמה וקיבל את המיקרופון שכל כך אהב, לא נראה חולה בשום צורה. בשלב מסוים שמע שנותרו לו 30 שניות, ואמר לקהל: "כאילו שאכפת לי. יש לי גידולים בכל הגוף, למה שאהיה מודאג ממישהו שאומר שנותרו לי עוד 30 שניות?" לאחר מכן הוסיף: "הסרטן יכול לקחת את כל היכולות הפיזיות שלי", אמר, "אבל הוא לא יכול לגעת במוח שלי, הוא לא יכול לגעת בלב שלי, והוא לא יכול לגעת בנשמה שלי. כל הדברים הללו יישאר לנצח".
יותר מכל, ג'ים ולוואנו היה אדם חולם. בסרט הדוקומנטרי אודות הקבוצה שלו, סיפרה אשתו שהיה כותב לעצמו חלומות על פתקים וטומן אותם בחליפות שלו. אשתו היתה קוראת חלק מהם, משום שהיתה צריכה לרוקן את כל הכיסים לפני ששמה את החליפות לניקוי יבש. באחד מהם, למעלה מעשר שנים קודם לכן, היה כתוב "לזכות באליפות המכללות". באחרון היה כתוב "להתגבר על הסרטן". אבל יש חלומות שגם אחד החולמים הגדולים בתולדות הספורט האמריקאי לא מסוגל להגשים. פחות מחודשיים לאחר הנאום המופלא ההוא, ב-28 באפריל, ג'ים ולוואנו הלך לעולמו בגיל 47.
עוד קודם לכן הספיק להקים את קרן V, שגייסה למעלה מ-170 מיליון דולר למחקר על מחלת הסרטן. "הגמר ההוא היה גורל", אמר קלייד דרקסלר ל-ESPN, "כי אם הוא לא מנצח אותו, אנחנו לא מכירים את ג'ימי ולוואנו כפי שהכרנו אותו. ובגלל זה, כפי שהחיים שלו הסתיימו, אני חושב שזה גורל. אם היינו משחקים מולם 20 פעמים, אני לא חושב שהם היו מנצחים פעם אחת. זה חייב היה להיות גורל".
35 שנה עברו מאז שהימם מדינה שלמה ו-25 שנה חלפו מאז הלך לעולמו, ולא מעט דברים הותיר מאחוריו ג'ים ולוואנו - בראשם, כנראה, הקרן על שמו, ולצידה מורשתו. "יש שלושה דברים שאנחנו צריכים לעשות מדי יום", אמר בנאום האיקוני ההוא בפרסי ה-ESPY. "הדבר הראשון הוא לצחוק, צריך לצחוק מדי יום. השני הוא לחשוב. צריך לבלות זמן מה במחשבות. הדבר השלישי הוא להתרגש עד כדי דמעות, זה יכול להיות גם שמחה או אושר. תחשבו על זה. אתם צוחקים, אתם חושבים ואתם בוכים, זה יום מלא. זה חתיכת יום. תעשו את זה שבעה בימים בשבוע, ויהיה לכם משהו מיוחד".
אולי אפילו מיוחד כמו ג'ים ולוואנו, או כמו NC סטייט של 1983.