הדעיכה של קליבלנד - ששוקעת בחוסר אונים סביב גדולתו של אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה - מייצרת ואקום בראש המזרח. אם בקיץ לא ידענו איזו מהקבוצות תוכל למלא אותו, העונה הזו מספקת לנו כמה אפשרויות. פילדלפיה ומילווקי כמובן טוענות לכתר, עם סופרסטארים שהולכים להצעיד את הליגה לעידן הבא, אך הן עדיין לא בשלות לנשל את המלך מהכס. לעומתן, טורונטו ובוסטון השתלטו על המושכות של הקונפרנס, ואפשר שמאמני שתי הקבוצות יתמודדו ביניהם על תואר מאמן העונה - זאת על אף גישות שונות בתכלית, בנסיבות שהן שונות אף יותר.
סיפורי העונה של הראפטורס והסלטיקס מסקרנים בשל עצמם, אך הם מקבלים ערך מוסף כשמשווים אותם זה לזה. מצד אחד, הראפטורס שהחזירו את כולם לריצה אחת נוספת אחרי אינספור כישלונות, ושינו את פניהם מקצה לקצה על ידי הכנסת גישה חדשה למשחק. ומצד השני המכונה המשומנת מבוסטון, אשר ממשיכה לעבוד באותה יעילות, ובאותו אופן, למרות שהרוב המוחלט של סגל השחקנים התחלף. אי אפשר להמציא ניגוד מושלם מזה
עוד בנושא
יוסטון סיבכה את מינסוטה, פורטלנד עם ניצחון 13 ברציפות
העבר, ההווה והעתיד של כוכבי ה-NBA שחווים קושי נפשי
מקומו של כספי בסגל בסכנה: הווריירס מאוהבים בקווין קוק
בפעם האחרונה שהקבוצה הקנדית הייתה רלוונטית כל כך וינס קרטר היה עדיין בחזקת "ג'ורדן הבא". את הקייס של דוויין קייסי לתואר מאמן העונה כבר הבאנו, ואפשר להניח בבטחה שהוא יסיים באחד משלושת המקומות הראשונים. יש לא מעט מה ללמוד על הדרך שבה הוא הוביל את הסגל שלו דרך המהלך המורכב הזה. חשוב לזכור שהסגל, עם כל הטעם המר של הנפילות בפלייאוף, הוא עדיין הסגל הכי מצליח שהיה למועדון מאז ומעולם. מדובר בקבוצת כדורסל נהדרת וגאה, שהתבקשה ביום בהיר אחד לשכוח את כל מה שהיא יודעת כדי לנסות משהו חדש.
מעבר למהפך המקצועי, ישנו, כמובן, הטיפול באגו החבול של הכוכבים. קייסי עשה עבודה נפלאה באופן שבו הוא גרם לקייל לאורי ודמאר דרוזן לוותר על הדקות, הנגיעות, והזריקות שלהם לטובת הצוות המסייע הטרי והלא מוכח שסביבם. מדובר בניתוח עדין ומסובך מבחינה חברתית, וקייסי - שכבר היה עם רגל אחת בחוץ יותר מפעם אחת במהלך שבע עונותיו בקבוצה - מקבל את מלוא הקרדיט על הצלחתו.
השינוי החל עם הספסל באימוני הרשות בקיץ, לפני מחנה האימונים. צוות האימון של הראפטורס, בראשות עוזר המאמן ניק נרס, נתן לשחקנים הצעירים לשחק בחופשיות, אך עם חוקים שונים, המעודדים הנעת כדור, ושלשות על פני זריקות מחצי מרחק. זה עבד, השחקנים הצעירים תפסו את השיטה וזו חלחלה בהדרגה גם לחמישייה לרבות הקו האחורי של דרוזן ולאורי. פתאום יש אוויר לנשימה בהתקפה, פתאום האנרגיות ההגנתיות דוחפות את הקבוצה לגמור משחקים לפני המחצית. הספסל של הראפטורס התברר כאחד ההרכבים הכי מאיימים בליגה, עד כמה שזה נשמע הזוי. הם נראים כמו קבוצת קולג' נשכנית ומאומנת לעילא, שממררת את חיי היריבות בשני צדי המגרש.
פסקל סיאקם, אשר פתח בחמישייה בחלקים מהעונה שעברה כרוקי, הוא פאוור פורוורד אתלטי וחכם, שיודע את תפקידו בהגנה, ומוכיח שיש לו ערך גם בהתקפה בזכות חוש טוב למשחק עם הכדור ובלעדיו. יאקוב פלטל הוא המחליף של יונאס ולנצ'יונאס, והניידות שלו מאפשרת לקייסי לתת פתרונות להרכבים מהירים יותר שמנגד. ולנצ'יונאס בעצמו נותן עונה נהדרת, ונמצע בעשירון העליון בליגה ביעילות עם הגב לסל. סרג' איבקה מדבר על החופש החדש שהוא מרגיש בהתקפה, וניכר היעדר ההיסוס במשחקו כשהכדור עושה את דרכו אליו.
אם הפלייאוף הקרוב יסתיים במפח נפש נוסף, כל ההצלחה הזו לא תהיה שווה יותר ממה שהייתה שווה קודם. המבקרים אפילו ישתמשו בה כנגד הראפטורס, ממש כמו בעבר, ואולי במידה לא מועטה של צדק. אם מסתכלים על דקות הקלאץ' שבעונה הרגילה (פער של חמש נקודות ומטה, חמש דקות לסיום המועד החוקי) בתור רמז מטרים לאיך יראו הדברים בפלייאוף, טורונטו לא במצב מזהיר. ההתקפה קופאת יותר מדי, והשחקנים חוזרים באופן מדאיג לדפוסי העבר, שהסתמכו באופן לא בריא על צמד האולסטארים. הראפטורס יאלצו לנקות את הרגעים האלה מהמערכת לקראת הפוסט-סיזן.
כמו כן, הרוטציות המתקצרות יעמידו את הצלחת הספסל למבחן אחר - האם יצליחו הילדים להטיל מורא גם ביריבות שמורכבות מיותר שחקני חמישייה? או שמא ההצלחה שלהם תלויה בספסלים הנחותים שמולם? קייסי לא מוכן לוותר על יחידת הספסל שלו, וכבר אמר שהיא תקבל צ'אנסים גם אחרי העונה הרגילה. סיאקם, פלטל, דלון רייט והאחרים יכולים להפוך את קייסי לגאון או לנאיבי, ואין הרבה באמצע.
המצב בבוסטון, כאמור, מסתמך על דברים אחרים לגמרי. בשביל למצוא הצלחה העונה בראד סטיבנס וחניכיו בחרו בנתיב שונה בתכלית מזה של הראפטורס. הנוסחה המנצחת, כך נדמה, תמיד הייתה בחזקתו של המאמן הצעיר והמוכשר, והיא ממשיכה להוכיח את עצמה גם על סגל שחקנים אחר לחלוטין מזה שהגיע עד גמר המזרח בעונה שעברה. כבכל עונה, גם הפעם חודש מרץ הוא זמן בעייתי מאוד בשביל הערכות אובייקטיביות. פציעות, טנקינג, עייפות החומר וחוסר חשק כללי מייצרים אובך שקשה לראות דרכו בבהירות. גם הנפשות הפועלות בבוסטון לא חפות מבעיות בישורת האחרונה של העונה הרגילה.
מרכוס סמארט (אגודל ימין), ג'יילן בראון (זעזוע מוח) ודניאל תייס (גמר את העונה עם פציעה במיניסקוס של ברך שמאל) הם רק האחרונים בשורה ארוכה של דוחות רפואיים. אך איש מהם לא חשוב יותר להתקפה של בוסטון מאשר קיירי אירווינג, שהחמיץ את שלושת המשחקים האחרונים בשל פציעה בברך שמאל, אך צפוי לשוב בקרוב. הסלטיקס עדיין נושפים בעורפם של הראפטורס במירוץ למקום הראשון, אך הסבירות שיתקבעו במקום השני גדלה מיום ליום.
מאז הגעתו של סטיבנס ממכללת באטלר, שנה אחר שנה הסלטיקס מעמידים שלם הגדול מסך חלקיו. מה שמיוחד בסטיבנס הוא שהוא מצליח לעשות זאת גם עם חלקים שונים. GM הקבוצה, דני איינג', דאג למלא את המזווה בכל טוב. בוסטון נמצאת במצב כמעט אידאלי לטווח המידי כמו גם לטווח הרחוק - כמעט אוקסימורון במונחי NBA. אך כדי להגיע למצב הזה, "טריידר דני" החליף בקיץ את כמעט כל השחקנים מהסגל העונה שעברה. רק ארבעה נשארו. פתאום סמארט - עדיין בחוזה הרוקי שלו, להזכירכם - הפך לשחקן הוותיק ביותר בחדר ההלבשה.
איך סטיבנס מסתדר בתחנת הרכבת שמנהל איינג'? טוב, תודה. רק נגיד שעוד מעט נצטרך להמציא מושג לצניחה בתפוקה שחווים שחקנים שעוזבים את השיטה שלו למקום אחר. אייזיאה תומאס, ג'יי קראודר ואייברי בראדלי הם השמות הבולטים אך הם לא לבדם, ואיינג' נטול הסנטימנטים דואג למקסם את ערכם רגע לפני ששאר הליגה מבינה מה קורה.
אפשר ללמוד הרבה על איינג' מההחלטות האלה, אך הן מספרות לא מעט גם על המאמן שלו. אם יש דרך לכמת את משמעות האימון הנה היא בדיוק. שחקנים שווים יותר כשהם משחקים אצל סטיבנס ממה שהם שווים אצל מישהו אחר. היכולת של סטיבנס להרכיב קבוצה מנצחת טמון באופן שבו הוא מנצל את מה ששחקן יכול לתת לו, תוך שהוא ממזער את החולשות שלו. גם על הנייר בוסטון רחוקה מלהיות קבוצה מושלמת, היא פשוט עושה את מה שהיא צריכה כדי לנצח.
כוח האש ההתקפי של בוסטון נפגע משמעותית עם הפציעה של גורדון הייוורד, דקות בודדות לתוך המשחק הראשון שלו במדי הקבוצה. בהיעדרו, הסלטיקס מסתמכים על ההגנה הטובה בליגה שתכריע את היריבות. איך סטיבנס בנה את ההגנה הכי יעילה בליגה אחרי שקיבל 11 שחקנים חדשים לסגל, ואיבד בדרך פיטבולים כמו קראודר ובראדלי? קשה לדעת. אולי הוא יענה על השאלה הזו בנאום הזכייה שלו.
כאן אמורה לבוא פסקה שמסבירה איך, בדיוק, הוא עושה את זה. אבל העניין הוא שהתשובות של סטיבנס משתנות כל הזמן, ומתאימות את עצמן לשאלות שמולו. סטיבנס הוא גאון מסוג ייחודי ביותר, כזה שלא נותן להייפ שהוא מקבל לסנוור אותו. פעם הוא אפילו השווה את עבודת האימון שלו, בצניעות רבה, ל"זריקת רעיונות על הקיר כדי לראות מה נדבק". אולי זו הסיבה שהתקשורת משתגעת עליו, ואולי מדובר בים של סיבות אחרות. לא חסרות כאלה. האתגרים של בוסטון יהיו בעיקר בהתקפה אמינה - גם עם קיירי, שאמור להיכנס לאחת מחמישיות העונה, לא בטוח שההתקפה תחזיק מעמד מול ההגנות הטובות באמת. אירווינג הוכיח שהוא לא מפחד מהרגע, וסטיבנס הוא מאמן יצירתי יותר מכל אחד אחר שהיה לו - אבל האם זה מספיק?
בכלל, הראפטורס והסלטיקס הם בהחלט סיפורים טובים. אבל כל זה לא בהכרח ישנה בגמר המזרח מול השחקן היחיד בהיסטוריה שיכול ליישר מבט להוד אוויריותו. זו אפשרות ריאלית ביותר - אחרי הכל, גם מאמני העונה הם לא קוסמים. לברון כבר לעס עד אבק קבוצות אשר, לפחות על הנייר, היו מרשימות יותר מטורונטו ובוסטון במסעות הפלייאוף האדירים שלו. אף אחד לא יעשה פרצוף מופתע אם ג'יימס יסחוב את נתיניו מאוהיו לגמר השמיני ברציפות שלו.
אבל, וזה "אבל" חשוב, במזרח יש ניצנים של אלטרנטיבה. קריסה של קליבלנד יכולה לפתוח את הדלת, ואולי אחת מהקבוצות האלה פשוט יפרצו אותה בעצמן. אפשר שבקרוב נראה קבוצה שוברת את תקרת הזכוכית של ג'יימס, ועם קצת מזל גם את ההגמוניה של המערב.
