כשמסאי יוג'ירי הכריז בתום העונה שעברה שאופייה של טורונטו עומד לעבור אתחול מחדש, היו לא מעט שבחרו להישאר סקפטיים. ההיסטוריה לימדה אותנו להיות ציניים כלפי הצהרות בומבסטיות מהסוג הזה. עם גרעין שחקנים מזדקן שחוזר ברובו לעוד עונה, מאמן שנכנס לעונתו השביעית בקבוצה, והופעה מאכזבת אחרי הופעה מאכזבת בפוסט-סיזן, מה נשאר ליוג'ירי לעשות? מה נשאר לו לומר? הרכבת של ה-NBA לא מחכה, והחולצות לא הולכות למכור את עצמן. ואז הגיעה העונה הרגילה והראפטורס הכריחו את כולם לבלוע את המילים שלהם. ה-GM הכריזמטי באמת התכוון לזה. מי היה מאמין.
על פניו, משחק ההתקפה לא היה הבעיה. בשלוש העונות האחרונות טורונטו דורגה באחד משש מהמקומות הראשונים ביעילות התקפית לפי ESPN. אך משהו בסגנון המשחק שלה - הנשען על היכולת האישית של דמאר דרוזן וקייל לאורי - לא תורגם כראוי בפוסט-סיזן. שנה אחר שנה היריבות בפלייאוף סגרו את הברז לקו האחורי, ולקבוצה מקנדה יצא שם של לוזרית שאין צורך לקחת ברצינות. ב-2016 לברון ג'יימס סיפק ציטוט שמבהיר בפשטות את המקום של טורונטו בהיררכיה, כשפגש אותה עם הקאבס בגמר המזרח. הראפטורס ניצחו פעמיים והשוו את הסדרה, ולקראת המשחק החמישי אמר לברון באדישות: "הייתי בהרבה מצבים מלחיצים בקריירה שלי. זה לא אחד מהם".
ההבדלים בין ההופעות בעונה הרגילה לבין ההופעות בפלייאוף גרמו ליוג'ירי להחליט שיש לבצע מהפך, גם אם הנפשות הפועלות נותרו כשהיו ברובם המכריע. מאמן הקבוצה דוויין קייסי אימץ פילוסופיה התקפית חדשה, שדרשה התאמות מורכבות מכל הסגל, ובראשם צמד האולסטארים של הקבוצה. בהכללה - פחות לאורי ודרוזן, יותר תנועה של הכדור ושל השחקנים. לעת עתה, התוצאות מאשרות את המסלול שנבחר - מקום שני במזרח במאזן 16:36, הפסד אחד יותר מבוסטון שבמקום הראשון. המהפך בשיטה ההתקפית, שכל כך ניכר לעין כשצופים במשחקי הקבוצה, מתחבא קצת יותר טוב כשמחפשים אותו במספרים. צריך לקלף את השכבות בעדינות, אבל זה שם.
עוד בנושא
גולדן סטייט התעניינה באייברי בראדלי, כספי יעבור במסגרת הטרייד?
הלילה: דטרויט וגריפין הביסו את פורטלנד, ניצחון שישי רצוף ליוטה
דיווח: היחסים בין לברון ג'יימס לדן גילברט שוב "עלו על שרטון"
כך למשל טורונטו נמצאת במקום ה-12 בליגה באסיסטים למשחק, נתון שנשמע מרשים רק אחרי שלומדים שהקבוצה הייתה במקום השני מהסוף בעונה שעברה. באסיסטים משניים הם במקום התשיעי (קפיצה של 11 מקומות מ-2016/17). וזה לא עוצר שם, השינוי נטמע עמוק יותר - הראפטורס מזיזים את הכדור מהר יותר, ומכדררים פחות. ממוצע זמן ההחזקה בכדור ביחס לכל נגיעה קוצץ משמעותית, העונה הם במקום ה-11 בליגה אחרי שהיו ראשונים בעונה שעברה. השחקנים מכדררים 2.29 כדרורים בממוצע לנגיעה, מקום 11 בליגה. בעונה שעברה הם היו במקום השני.
אפשר לזלזל במשמעות של המספרים האלה, לחפש סדקים שיאשרו שמדובר באותם לוזרים מהעונות הקודמות, ולחכות שהפלייאוף יוכיח זאת. אך כמו שכבר אמרנו, מספיק לצפות בהם בשביל לראות שהשינוי אמיתי. והרבה מהקרדיט ליישום של השינוי הזה מגיע ללאורי ודרוזן.
בכל שנה דרוזן מוסיף משהו למשחק שלו. מי שהתחיל את הקריירה שלו כסווינגמן אתלטי, שלא ממש יודע איך לנצל את הגוף שלו לטובת משחק יעיל, הפך לאט ובנחישות לאחד מהסמלים הכי בולטים בליגה למוסר עבודה, וכמה רחוק הוא יכול לקחת אותך אם יש לך את הכלים הנכונים. דרוזן שמגיע מהשכונות הקשות בלוס אנג'לס, הוא מהדור של שחקנים שגדלו על קובי בריאנט, ואולי זו הסיבה שהמנהיגות שלו תמיד הייתה מעשית יותר משהייתה מילולית. הוא מקרה בוחן מעורר השראה בשל יכולתו להוסיף מימדים חדשים למשחק שלו בכל קיץ.
השנה דרוזן מוכיח שיש לו את חכמת המשחק להשפיע על ההתקפה גם כיוצר לאחרים. אך חשוב מכך, סוף-סוף דרוזן שמע את בכיים הקולני של המבקרים - הוא מתח את הקליעה שלו אל מעבר לקו השלוש, ובכך התגבר על החולשה הכי מובהקת במשחק ההתקפה שלו. שחקן החודש הטרי, שישחק השנה במשחק האולסטאר בפעם הרביעית ברציפות, קולע 1.1 שלשות למשחק ב-33.7 אחוזי הצלחה. הנתון הזה נשמע מרשים רק אחרי שלומדים שלפני העונה הוא קלע רק 0.4 שלשות למשחק ב-28.1 אחוזים (שקשה לקרוא להם "אחוזי הצלחה").
לעומתו, שותפו לקו האחורי הקריב יותר מכל שחקן אחר בסגל, וזה כמעט עלה לו במקום באולסטאר הקרוב. לאורי לא נכנס טוב לעונה - הוא התקשה למצוא את מקומו כשהכדור נמצא פחות בידיו. אחרי כמה שבועות הפכפכים, הקליק המיוחל נשמע, ולאורי חזר לכושר הקליעה המוכר, הפעם עם נטל התקפי מופחת. במידה רבה, התלות של הראפטורס בשני הסקוררים שלה בעמדות הגארד היא שעמדה ביניהם לבין עמידה בציפיות בפלייאוף. הפחתת התלות הזו היא ניתוח מורכב ועדין ביותר, ונדמה שכבר ניתן לקבוע שהוא בוצע בהצלחה.
בעמדת הסנטר נמצא יונאס ולנצ'יונאס הליטאי, שמוצא גם הוא את מקומו בתפקיד קטן יותר. המוניטין של ולנצ'יונאס עבר לא מעט תהפוכות מאז שחתם על החוזה הנוכחי שלו (הוא בעונה השניה מתוך ארבע, בהן הוא מרוויח כ-64 מיליון דולר). אם בהתחלה 16 מיליון לעונה נראו כמו מציאה, בהמשך הרכבי הסמול-בול, של שאר הליגה ושל הראפטורס עצמם, דחקו אותו הצידה. ג'יי-ואל סיים יותר ויותר משחקים על הספסל, והחוזה הפך למשקולת שאפילו יוג'ירי לא יכול להזיז. על פניו, מערכת היחסים שלו עם קייסי הייתה די פשוטה להבנה למביטים מבחוץ - קייסי דורש מהסנטר שלו דומיננטיות מוחלטת תחת הסל, או שהוא הולך עם הרכבים אחרים בקלאץ'. ובכן, העונה יותר מבכל עונה אחרת, הליטאי בן ה-25 מספק יותר ויותר הופעות מרשימות, שמכריחות את קייסי לעמוד במילה שלו.
אף שהוא לא משחק כמות דקות גדולה כבעבר - 21.7 דקות למשחק העונה, 4.4 דקות פחות מהממוצע שלו בקריירה עד העונה - המספרים מראים כמה אפקטיבי הוא כשהוא על המגרש. 19.9 נקודות ו-13.9 כדורים חוזרים ל-36 דקות הם בהחלט סימנים לדומיננטיות. אחרי שהיה מועמד לטרייד זמן רב כל כך, נדמה שהסנטר נמצא בדיוק איפה שהוא צריך להיות, וממלא את התפקיד הנכון עבורו.
הסגל סביב שלושת השחקנים השתנה לא מעט בשנים האחרונות, ונדמה שהנוסחה הנכונה נמצאה העונה. חוד החנית של דור העתיד הוא הרוקי או ג'י אנונובי מאוניברסיטת אינדיאנה. אנונובי הדרדר עד לבחירה ה-23 בדראפט בגלל פציעה שהלחיצה את שאר הקבוצות - ההערכה הייתה שייקח לו זמן רב לחזור למגרשים, ואיש לא ידע מה יהיה עם האתלטיות המרשימה שהפגין בקולג'. אף אחד לא אמר את כל זה לאנונובי בן ה-20, שפתח את העונה בסגל במשחק הראשון, ושיחק בכל המשחקים העונה. הוא נראה ממש כמו השחקן שהיה לפני הפציעה, כזה שיכול להתמודד פיזית מול עילויים אתלטיים דוגמת לברון ג'יימס וקווין דוראנט. הראפטורס שמים אותו על הסופרסטארים בכנף, והם שמחים מאוד מהניצוצות שהוא מראה בינתיים. לראייה המקום שהוא כבר תפס בחמישייה.
על הספסל אפשר למצוא את שאר הפרצופים החדשים בסגל. אחרי שדלון רייט קיבל קידום לעמדת הרכז המחליף, את המקום מאחוריו תפס פרד ואנווליט. ואנווליט לא נבחר בדראפט, מסיבה דומה לזו שגורמת לאחרים לא להיבחר - אף אחד לא חשב שהוא שחקן NBA. אז ואנווליט החל לטפס במעלה הר הספקות הענק שמולו.
תחילה חצב לעצמו מקום בקבוצת הפיתוח בדי-ליג. בהמשך בסגל לליגת הקיץ. בתום מחנה האימונים שבתחילת העונה, כשהגיעה העת למלא את המקום האחרון בסגל באחד מתוך חמישה מועמדים, ואנווליט נשאר זה שעומד אחרון. זה בכלל לא משנה מי היו ארבעת האחרים. גם אם היו מאה מועמדים לתפקיד, זה לא היה משנה דבר. מספיק לראות אותו שם גוף על קארל-אנתוני טאונס במאבק על הריבאונד בשביל להבין למה. בדומה ללאורי, המשחק של ואנווליט כאילו עונה על השאלה - מה אם כדור באולינג יכול היה לקלוע שלשות מכדרור? בתמצות - הוא לא גבוה, לא אתלטי, ולא אכפת לו. ואנווליט כאן כדי להישאר, ויוג'ירי יכול לחשוב איך לפנות לו יותר מקום ברוטציה, כי הוא סוגר משחקים בשביל קייסי כבר עכשיו.
בשלב הזה אתם בטח שואלים מה לרכז שלישי ולפסקה שלמה בכתבה. בדיוק פה קבור הכלב. הראפטורס הצליחו לבנות חממה של שחקנים צעירים, שמצליחים לעשות לעצמם שם בליגה, למרות שאף אחד לא ממש ספר אותם. בזמן שקבוצות אחרות נאלצות לבחור בין ההווה לעתיד, יוג'ירי וקייסי מצליחים להלך על החבל הדק הזה, לא להשתולל עם משכורות לשחקנים לא מוכחים, ולתת הזדמנויות לצעירים בחוזי הרוקי שלהם. אפילו לא דיברנו על נורמן פאוול, שנדחק לשולי הרוטציה על אף שכבר הוכיח שהוא יכול לתרום בפלייאוף, או על סי ג'יי מיילס, שהגיע בקיץ ועולה מהספסל בשביל לרווח את המשחק עם יכולת הקליעה המוכחת שלו.
יוג'ירי כמו נפל על הסגל הזה בטעות, רגע לפני טרייד עם הניקס על לאורי ב-2013, שנרקם למטרות טאנקינג מובהקות. יוג'ירי גם יהיה הראשון להודות בכך. כל מה שקרה מאותה נקודה בזמן היה מלאכת מחשבת של מקצוען אמיתי. הראפטורס כמובן לא יכולים להוכיח בפברואר שום דבר ממשי. במובן הזה אין לנו אלא לחכות ולראות. אבל ממה שכן אפשר לראות מכאן, יש סיבות לאופטימיות מעבר לגבול.
