העולם כולו גשר צר מאוד: כך אגדת דירק נוביצקי צמחה נגד כל הסיכויים

בווידאו: בן המחזור קובי בריאנט זוכה באוסקר

ב-NBA היום יש למעלה מ-100 שחקנים בינלאומיים. המשמעות: יותר מ-20 אחוז מהשחקנים בליגה הטובה בעולם מגיעים, ובכן, משאר העולם ולאו דווקא מארצות הברית. המונופול שהיה לאמריקאים במשך עשרות שנים על הכדור הכתום נשבר ולמרות שעדיין יש להם המון כישרונות עצומים, אין ספק שאירופה, אפריקה ודרום אמריקה מסוגלות לייצר ולייצא כישרונות לא פחות גדולים מאלו שגדלים ביבשת של קולומבוס.

ה-NBA מעולם לא הייתה כה מגוונת וכה צבעונית ויש לכך המון סיבות. אחת היא הגלובליזציה שלא פוסחת על אף תחום בחלקי החיים שלנו. היום כל אדם שיש לו כישורים בעלי ערך יכול לעבוד בכל מקום בעולם, וזה מן הסתם רלוונטי גם לעולם הכדורסל. סיבה נוספת היא הרצון של הליגה להגיע לכמה שיותר קהלים בעולם, משום ששם טמון היתרון היחסי שלהם ביחס לענפי ספורט יותר "אמריקאיים" כמו פוטבול או בייסבול. ל-NBA יש יתרון מובנה בתחום הזה משום שכדורסל הוא משחק גלובלי עם חוקים פשוטים, והליגה מנצלת את היתרון הזה עד תום. יש לליגה מחלקה שלמה שתפקידה הוא לתחזק את הקשרים של השחקנים הבינלאומיים הקיימים בליגה ולבנות קשרים עם מוסדות וקבוצות מחוץ לארה"ב. הראש של המחלקה הזו, קים בוהוני, נמצאת בליגה כבר כמעט 30 שנה.

אבל עם כל הכבוד לאלמנטים הללו, והם בהחלט חשובים, סיפור ההצלחה של השחקנים הבינלאומיים ב-NBA הוא לא רק ההצטמקות של הכפר הגלובלי או הרצון הטוב של קים בוהוני. הוא סיפור ההצלחה של דירק נוביצקי, האיש שהוא הפנים של המהפכה.

עוד בנושא

יוסטון הביסה את דאלאס, הפסד שני רצוף לקליבלנד וגם לגולדן סטייט
הלייקרס קיבלו באהבה את לברון, והמחישו את הצרות בקליבלנד הפצועה
אחרי הפסד נוסף ללא סטף קרי הפצוע: דוראנט וגולדן סטייט מתגעגעים

היום אנחנו לא מופתעים כאשר שחקן אירופי נבחר גבוה בדראפט או כאשר קבוצה מחליטה לבנות את עצמה סביב ניקולה יוקיץ'. לפני 25 שנה המחשבה הזו כמעט נחשבה לטאבו. זה לא שלא היו שחקנים בינלאומיים בליגה. אפילו היו כמה שהטביעו את חותמם בצורה רצינית כמו ולאדה דיבאץ, דראזן פטרוביץ', שרונאס מרצ'ולוניס וארווידאס סאבוניס, אבל הם היו החריגים. הם הגיעו לליגה בדרך כלל אחרי קריירה ענפה ביבשת הישנה ואף אחד מהם לא הפך לסופרסטאר עולמי (פטרוביץ' אולי היה הופך לכזה אלמלא התאונה שקיפחה את חייו). רוב השחקנים הבכירים באירופה נשארו באירופה. הצעירים לא התיימרו לנסות בכלל.

בערך באותה נקודת זמן, אי שם בשנת 1992 בעיר וורצבורג, דירק נוביצקי בן ה-14 גילה את חיידק הכדורסל. "לא הייתי חובב גדול של כדורסל. חשבתי שהילדים הרציניים משחקים כדוריד. זה משחק יותר קשוח", סיפר דירק בסרט תעודה שעשו עליו. מכר הזמין אותו לאימון אחד והוא התאהב, בעיקר כי זה עזר לו להתמודד עם הגובה שלו. "לא היה לו לא קל להיות כל כך גבוה כשהוא גדל. צחקו עליו בבית הספר והכדורסל בהחלט עזר לו לבנות את הביטחון העצמי", מספרת אחותו, זילקה נוביצקי.

משפחת נוביצקי היא משפחה ספורטיבית מאוד. אמו של דירק הייתה כדורסלנית מקצוענית ואביו היה שחקן כדוריד, כך שהייתה דחיפה גדולה מאוד לעולם הזה מבית. "אם הייתי רוצה לשחק כדורת, סביר להניח שההורים שלי היו מסיעים אותי לאולמות כדורת בכל הארץ", סיפר דירק. זהו אתגר שונה ממה שאנחנו מכירים מכל הסיפורים שאנחנו רגילים לשמוע על הכוכבים הגדולים של ה-NBA. בדרך כלל הסיפור כולל אב שנטש בילדות, חיים לא פשוטים בגטו ושימוש בכדורסל כמעין כרטיס יציאה מהכלא. במקרה של דירק האתגר היה רק לשחק את המשחק במקום שאין בו ממש את הכמיהה או את הגישה למשחק. האולם בו שיחק בוורצבורג היה צר מדי בשביל להכיל את חוקי הכדורסל וקו השלוש היה מסתיים בחצי הפינה. שריקה לכדור חוץ הייתה מגיעה רק אם הכדור היה פוגע בקיר. לא היה חימום או קירור באולם, כך שדירק היה מתאמן בחורף עם כפפות ושלוש שכבות של בגדים כדי לא לחטוף דלקת ריאות. אלו לא היו תנאים אידיאליים לשחק כדורסל, אבל עדיין, למי שמבין כדורסל, היה ברור שדירק הוא משהו מיוחד. הבעיה הייתה שלא היו הרבה אנשים כאלו בוורצבורג ודירק פשוט שיחק את המשחק מבלי איזושהי הכוונה או הדרכה.

עד שהגיע הולגר גשווינר.

גשווינר פגש את דירק במקרה כאשר היה בן 50 ובא לשחק עם קבוצת הוותיקים שלו באולם הכדורסל המקומי. לפניהם שיחקו שתי קבוצות של נערים והמשחק ביניהן נגרר להארכה. באחת מהקבוצות שיחק דירק. גשווינר התפעל מהגודל והיכולות של הצעיר הבלונדיני וכשלבסוף דירק ירד מהמגרש הוא שאל אותו, "מי מלמד אותך את הדברים הבסיסיים של המשחק?". דירק הסתכל עליו בתמיהה וענה: "אף אחד".

מאותו רגע גשווינר לקח את דירק תחת חסותו והפך להיות המנטור שלו. האימונים שלו כללו הרבה מאוד תרגולים של יסודות כדורסל וגם לא מעט אימונים שלא קשורים ישירות למשחק. גשווינר היה משמיע לדירק מוזיקה באימונים והאיץ בו לקרוא ספרים כדי להפוך את האישיות שלו ל"שלמה יותר", כפי שתואר בספר של רייזנר סאוור על דירק.

גשווינר ידע שעם הגובה והכישרון של דירק הצעיר השמיים הם הגבול, אבל המחסומים עבור שחקן אירופאי ממדינה שהיא לא מדינת כדורסל גדולים יותר עבור שחקן עם אותו פרופיל שגדל בארה"ב או אפילו בסרביה. בערך שנה אחרי שהם החלו להתאמן גשווינר הכריח את דירק לקבל החלטה. "אתה חייב להחליט עכשיו האם אתה רוצה לשחק נגד השחקנים הכי טובים בעולם, או שאתה רוצה להישאר גיבור מקומי. אם אתה בוחר באופציה השנייה, אנחנו נפסיק להתאמן מיד מכיוון שאי אפשר כבר למנוע את זה. אבל אם אתה רוצה לשחק נגד הטובים ביותר, אנחנו חייבים להתאמן על בסיס יומי". דירק בחר באופציה הראשונה וכדור השלג של סיפור ההצלחה שלו החל להתגלגל במורד ההר.

השלב הבא היה השתלבות בקבוצה המקומית של וורצבורג. דירק היה בן 16 כשהחל לשחק בקבוצה והיה ברור מהרגע הראשון שמדובר בשחקן מיוחד, על אף שוורצבורג שיחקה רק בליגה השנייה. אחרי שראה אותו מלהטט באחד מהמשחקים, דירק באוורמן, המאמן הלאומי של גרמניה, טען כי "דירק נוביצקי הוא הכישרון הגרמני הגדול ביותר ב-15 השנים האחרונות".

בשלוש השנים הבאות דירק המשיך להתפתח ברחם של וורצבורג. הקבוצה הקדישה את עצמה להתפתחות של דירק ואף מינתה את גרשווינר למאמן הקבוצה בעונת 1996/97, השלישית של דירק בקבוצה. בעונה לאחר מכן הוא הגיע למשחק הצעירים של נייקי ומול כל הפנקסים הפתוחים של הסקאוטים של ה-NBA הפגיז 33 נקודות עם 14 ריבאונדים ו-3 חטיפות. לארי בירד אמר על התצוגה שלו במשחק הזה ש"אם היינו מתרשמים רק על בסיס המשחק הזה, היינו חושבים שהוא השחקן הכי טוב בכל הזמנים". היה ברור שמדובר במשהו מיוחד. כל כך מיוחד שלמרות שנוביצקי מעולם לא שיחק בליגה בכירה או במכללה הוא החליט להירשם לדראפט 1998.

"מעולם לא ראיתי שחקן תיכון עם כישרון כמו של דירק בגובה של 2.10 מטר'". זה מה שדון נלסון, המאמן של דאלאס, סיפר לספורטס אילוסטרייטד בכתבה שהקיפה את הסיפור של דירק. "הוא היה מסוגל לעשות כל כך הרבה דברים. לכדרר, למסור, לרוץ, לקחת ריבאונד, לשחק בחוץ. עשינו כל מה שיכולנו כדי לנסות להחביא אותו לפני הדראפט".

על אף הסופרלטיבים, נוביצקי לא היה השחקן היחיד שנלסון חשק בו. "פול פירס היה השחקן האמריקאי האהוב עליי בדראפט הזה", אמר. פירס היה הרבה יותר מוכן לליגה מנוביצקי והגיע אחרי שלוש שנים מרשימות בקנזס, אבל נלסון לא חשב שהוא ישרוד אחרי הבחירה החמישית ולמאבס הייתה את הבחירה השישית. ההנחה שלהם הייתה שנוביצקי יידרדר לבחירה התשיעית ולכן הם עשו טרייד עם מילווקי כדי לקבל עוד קצת נכסים (שאפשרו להם להביא גם את סטיב נאש באותו קיץ מפיניקס). אלא שכאשר הם הגיעו לבחירה שלהם, פירס עדיין היה על הלוח. נלסון לא ידע מה לעשות באותה נקודה והוא נכנס עם הסקאוטים שלו ודוני נלסון, בנו והג'נרל מנג'ר של הקבוצה, לשיחה פרטית.

אני אוהב את פול פירס. הוא הולך להיות אולסטאר, ללא ספק. אני אוהב גם את דירק, אבל אלוהים...".

דוני נלסון הרחיב על הסיטואציה. "אבי ראה את פירס כשחקן שאי אפשר לפספס איתו , אחד שיהיה מוכן לליגה מהרגע הראשון. הוא היה הופך את השנתיים הראשונות שלנו לכואבות הרבה פחות. המחשבה הייתה ששחקן אחד יכנס ויהיה רוקי העונה ואולסטאר לאורך שנים, בעוד לשחקן השני יקח קצת יותר זמן. הרגשנו שדירק הולך להיות שחקן טוב יותר, אבל פשוט לא ידענו אם נשרוד את השנתיים שזה יקח עד שהוא יגיע לשם".

בסופו של דבר, דוני נלסון שכנע את אביו להישאר עם התכנית המקורית. דירק נבחר על ידי מילווקי (וחטף בוז כשדייויד סטרן קרא בשמו), נשלח לדאלאס בתמורה לרוברט "הטרקטור" טריילור (שמת מהתקף לב ב-2011. לצערי, זה הדבר המשמעותי היחיד שאפשר להגיד עליו) ופירס הדרדר לבחירה ה-10 והשתמש בזה כמוטיבציה לאורך כל הקריירה שלו.

ההחלטה ללכת על נוביצקי על חשבון פירס לא נראתה טוב בעונת הרוקי של דירק. זו הייתה עונת מקוצרת בעקבות השביתה ודירק לא מצא את מקומו בקבוצה. הוא היה מחריד בהגנה ונראה נחות פיזית ביחס לשאר השחקנים בליגה, זכר למשטר נטול חדרי המשקולות של גשווינר, שהיה כעת בעוכריו.

"זה היה קשוח", דירק סיפר לספורטס אילוסטרייטד, "היה ברור שזה הולך להיות שינוי, אבל קשה לתפוס הכל במחנה אימונים של 10 ימים. הייתי אבוד".

אבל זו הייתה טבילת האש של נוביצקי, והוא יצא ממנה מחושל. הוא התחבר עם סטיב נאש ומייקל פינלי, השחקנים הבכירים בקבוצה, ובעונה השנייה הוא כבר החל להיראות כמו הנסיך שהובטח. באמצע אותה עונה מארק קיובן רכש את המאבס ודוני נלסון חשש מהתסריט שהוא דמיין בערב הדראפט. נוביצקי עדיין לא התפתח להיות הכוכב שהנלסונים חשבו שהוא יהיה, ולהנהלה החדשה הייתה את הלגיטימציה להפוך אותם להיסטוריה בעקבות זאת. "קיובן הגיע בינואר 2000 וכולם היו בטוחים שנלסון יעוף", אמר מארק סטיין, הכתב של ESPN בעבר. אם הנלסונים היו עפים, לא בטוח שנוביצקי היה נשאר. הרי הוא היה הירושה שלהם.

בפועל, ההפך קרה. קיובן החליט, כמו תמיד, ללכת נגד הזרם והשאיר את הנלסונים. ההחלטה הזו השתלמה ונוביצקי המשיך להתפתח. הוא שיפר את המספרים שלו בכל עונה ובעונתו הרביעית כבר נבחר לאולסטאר. הוא שינה לגמרי את עמדת הפאוור פורוורד עם הקליעה שלו מבחוץ והפך להיות הנשק ההתקפי הכי לא קונבנציונלי שיש בליגה. היו שחקנים גבוהים שזרקו מבחוץ גם לפני נוביצקי, אבל אף אחד מהם לא עשה זאת כמוהו. הוא לא המציא את המונח סטרץ' פור, אבל הוא יצק לו משמעות חדשה וגרם לקבוצות ולמנהלים לחשוב לעומק על היתרונות של האלמנט הזה.

הסיפור של המשך הקריירה של הג'רמנייטור מוכר לכולם ונמצא מרחק לחיצה ביוטיוב למי שמתעניין. הוא המשיך להוביל את המאבס ואת עצמו אל לב הקונצנזוס האמריקאי עד שכל קבוצות הליגה ניסו למצוא את "דירק נוביצקי הבא" בצורה כל כך נואשת, מה שהוביל לכך שדארקו מיליצ'יץ' ואנדראה ברניאני נבחרו בדראפט לפני כרמלו אנתוני, דווין וויד, כריס בוש ולמרקוס אולדריג'. ההצלחה הזו כמעט ותורגמה לתואר ב-2006, אלא שלדווין וויד היו תוכניות אחרות וב-2007 נוביצקי חווה את אחת ההשפלות הגדולות שלו כמקצוען כשהפסיד למדורגת 8 במערב, גולדן סטייט (שאומנה ע"י נלסון) בסיבוב הראשון של הפלייאוף, באחת הסנסציות הגדולות של המילניום הנוכחי. אחד הרגעים הזכורים מאותה תקופה הוא הרגע בו נוביצקי מקבל את תואר ה-MVP של העונה הרגילה אחרי ההדחה המשפילה, באחת ממסיבות העיתונאים המוזרות בכל הזמנים.

בשנים לאחר מכן נראה היה שחלון ההזדמנויות של נוביצקי נסגר כאשר בכל עונה הוא והמאבס מפסידים בסיבוב הראשון או השני של הפלייאוף, אלא שב-2011 הוא גאל את עצמו באחת מהאליפויות המתוקות ביותר בהיסטוריה של הליגה. כשהוא זכה בתואר ה-MVP של הגמר, אפשר היה לראות את הולגר גשווינר דומע ברגע שכולו קתרזיס.

מאז המאבס מדשדשים בשולי הפלייאוף במקרה הטוב או מתנחמים בלוטרי במקרה הרע, אבל זה כבר לא משנה. מקומו של נוביצקי בדפי ההיסטוריה כבר נכתב בדיו בלתי מחיק. נכון לכתיבת שורות אלו, הוא הקלעי השישי בטיבו בהיסטוריה של הליגה. הוא נבחר 13 פעמים לאולסטאר, 12 פעמים לאחת מחמישיות הליגה, הוא חבר במועדון ה-50-40-90 (שחברים בו רק שבעה שחקנים) והוא האירופי היחיד שזכה בתואר ה-MVP של העונה הרגילה.

הקריירה של נוביצקי היא סיפור מדהים לכשעצמו, אבל מה שעוד יותר מדהים זה שהקריירה שלו פתחה דלתות לאינספור כישרונות שהגיעו אחריו. חלקם היו באסטים מהדהדים וחלקם היו הצלחות מסחררות, אבל יכול להיות שלא היינו שומעים עליהם בכלל אלמלא נוביצקי.

נוביצקי רמז שהוא ימשיך כנראה לעונה נוספת בהתאם למצבו הבריאותי, אבל למרות שהוא קולע מעל ב-40 אחוז מהשלוש גם בגיל 40, ברור ששיאו מאחוריו. עם זאת, יש משהו מאוד נעים בדרך בה הוא מסיים את הקריירה שלו. בניגוד לקובי בריאנט, שנראה היה אובססיבי לשבור כמה שיותר שיאים לפני שהוא תולה את הנעליים, נוביצקי נראה מאוד נינוח בעורו שלו. כנראה שזה קשור לעובדה שבריאנט הושווה לאורך כל הקריירה לשחקנים אחרים, או יותר נכון לשחקן אחר, שהיה הישגי יותר ממנו, בעוד לנוביצקי אין מקור להשוואה. הוא תקן הזהב. הוא השחקן שאליו מושווה כל אירופאי עם חלב על השפתיים שמאיים להגיע ולהרעיד עולמות בליגה. בעוד בריאנט ולברון ג'יימס הולכים בדרכים שאחרים סללו ומנסים לצלוח אותן מהר יותר או טוב יותר, נוביצקי סלל דרך משלו, והוא תמיד יהיה הראשון שהלך בה. הוא חייב את הקריירה שלו להרבה מאוד אנשים, מגשווינר דרך דון נלסון ועד למייקל פינלי, אבל הוא תמיד יזכר כחלוץ של הכדורסל הבינלאומי, כשחקן ששינה את המשחק וכאחד השחקנים הכי כיפיים לצפייה בהיסטוריה.

דנקה, דירק.