יש משהו לא הוגן ביחס הקולקטיבי בשבועות האחרונים לקבוצת השחקנים והמאמן שמייצגים העונה את מכבי תל אביב. דווקא משחק הניצחון באיסטנבול מבהיר את עיוות התפיסה לגבי ספאחיה, ג'קסון, רול וחבריהם. לא הייתה כל סיבה להאמין שהסגל הזה יהיה טוב יותר מהישגיו הנוכחיים. נהפוך הוא: אם בוחנים שחקן מול שחקן, רזומה מול רזומה, מכבי של העונה עולה באופן מובהק על שתיים-שלוש קבוצות יורוליג. אנדולו אפס, גם בהרכב הטלאים שבו הופיעה אתמול, אינה אחת מהן. העובדה שבשלב כה מתקדם של העונה, הצהובים עדיין במצב סביר בתמונת העלייה לטופ 8 היא סוג של הישג.
רק שהקבוצה הזאת נבחנת ביחס להיסטוריה ולמסורת המפוארת של המועדון. יש כאן מלכוד: אם נשכח מהעבר ונסכם שהוא לא אקטואלי, חבורת ספאחיה תזכה לשבחים, תיהנה מסיפוק ואיש לא יכעס על תבוסות לצסק"א והפסדים מביכים לנס ציונה; רק שהסיקור התקשורתי האינטנסיבי וההיכל המלא במנויים אינם קשורים לחבורת זרים נטולת ברק ונטולת זיקה לישראל, אלא נגזרים מהאמונה בכוחות המיתולוגיים של מי שלובש את החולצה הצהובה. האמונה הזאת כוזבת, כמו שמתברר פעם אחר פעם בעונות האחרונות. סביר להניח שהמרכיבים שהפכו את מכבי למועדון על כבר לא בתוקף מזמן. ברגע שזה יופנם, העניין במכבי ייעלם כליל וההיכל יתרוקן. וכך, ניצחון חוץ על האחרונה ביורוליג מתקבל בטבעיות, כי עמוק בפנים רובנו עדיין מצפים משום מה ממכבי תל אביב להיות פייבוריטית במרבית משחקיה.
עוד בנושא
אחרי שלושה הפסדים רצופים: מכבי תל אביב ניצחה 81:94 את אנדולו
מכבי תל אביב נושמת לרווחה: "ידענו שמכאן לא תהיה דרך חזרה"
נבן ספאחיה: "עשינו להם משהו דומה למה שהם עשו לנו בתל אביב"
שתי הקבוצות עברו שינויים מהותיים מאז הניצחון של הטורקים בהיכל בנובמבר. באותו משחק, שיחקו בשורותיהם בתפקידים משמעותיים ריקי לידו, ג'וש אדאמס, קרונוסלב סימון ואדו מוריץ' וולימיר פראסוביץ' עמד על הקווים. אנדולו לא רק בנתה קבוצה חדשה כמעט לגמרי תוך כדי תנועה, היא גם החליפה מאמן מצוין בארגין עתמאן הגרוע. אולי יש בקנקן של המאמן הוותיק יותר ממה שרואים מבחוץ, אבל טרם ראיתי קבוצה שלו משחקת כדורסל טוב. בחירת הזריקות, התיאום ההגנתי, הירידה בהגנה, הריבאונד - אנדולו כושלת בכל אלמנט שמכריע אם קבוצה תנצח מפעם לפעם במשחקי כדורסל, על אף שלא חסר לה כישרון.
גם במכבי נעלמו מאז כמה שחקנים: ספאחיה שיתף במשחק ההפסד ההוא 12 מהם, לרבות שגב, זוסמן וכהן, ואף אחד לא שותף ליותר מ-27 דקות. הרוטציה הרחבה נראית כעת כמו זיכרון רחוק. מכבי בנויה על שמונה שחקנים, רק אחד מהם עם תעודת זהות ישראלית, ושניים מהם שיחקו יותר מ-30 דקות. הליגה לא מעניינת, החוק הרוסי לא בתמונה, הביטחון של הספסל לקראת משחקי ההכרעה בארץ לא רלוונטי. ספאחיה רוצה לנצח עכשיו, כיאה למאמן שמפגין לחץ שגובל בפאניקה מהספסל.
אסור להתבלבל: הניצחון לא מבשר על מהפך ביכולתה של מכבי. כשקולעים 15 מ-24 משלוש, לרבות 3 מ-4 לא סבירים של דיאנדרה קיין, שהכפיל בערב אחד את מספר השלשות העונתי שלו, קשה להפסיד. קשה לדעת מה עוד אפשר לקחת מהערב הזה. ההגנה אמנם הייתה אגרסיבית, אבל אנדולו משחקת כדורסל לא חכם, הרכבה גדוש בשחקנים אנוכיים וכל טראפ או עזרה אגרסיבית על פיק אנד רול ממוטטים אותה. לא ברור אם זה יעבוד מול שאר הקבוצות שמכבי צפויה לפגוש העונה, אולי פרט לולנסיה במחזור האחרון. גם ההתקפה על חצי מגרש מקרטעת. פייר ג'קסון עדיין לא חד ומאבד כדורים מיותרים ולא מוסברים, ג'ונה בולדן נע בין דקות שבהן הוא מנצל את האתלטיות שלו לדומיננטיות הגנתית לבין רגעים של חוסר ריכוז, דשון תומאס מחטיא את הזריקות שקלע בתחילת העונה וגם נוריס קול נראה חלוד.
אין אינדיקציה לכך שהנפילות שחוותה מכבי העונה לא ישובו גם בחמשת המשחקים האחרונים והקריטיים של העונה, וזה בסדר: אלו היכולות ואלו המגבלות של הקבוצה הבינונית שלובשת צהוב העונה. רק שבשלב הזה היא לא מתמודדת רק עם מגבלותיה, אלא גם עם משא ההיסטוריה.