מהסוף להצלחה: סיכום המחזור על החשיבות של אריק סאבו וג'ורדי קרויף

לא סתם בחרו בבית"ר ירושלים לקחת דווקא את אריק סאבו לשיחה מיוחדת לפני המשחק בטרנר. בבית"ר מכירים כבר את שני האריק סאבו שקיימים אצלם: זה המפוזר, הגמלוני, הלא אחראי. וזה העוצמתי, הפיזי, בעל טכניקת הבעיטה והמסירה המרשימה.

קו אחד ברור מפריד בין שני האריק סאבו: האישיות. לא פעם אמרו בשנה שעברה בבית"ר שעדיף שלא לפתוח עם הסלובקי במשחקים קריטיים, מאחר שאין לו את הנשמה ואת הספיריט של השחקנים שמתעלים ברגעים האלה. אבל בבית"ר גם מבינים את מה שכולם רואים היום: כשסאבו מרוכז, כשסאבו על כדור הארץ, המימדים שלו והיתרונות הפיזיים, הופכים אותו לקשר מנצח. לקשר שהוא ערך מוסף אמיתי.

עוד בנושא

כל הז'יטונים על הברך של ויטור: משמעות התיקו של הפועל באר שבע עם בית"ר ירושלים
וידאר קיארטנסון סובל מכאבים, מכבי תל אביב עוקבת אחר מצבו
תסכול בבית"ר, שכטר בחדר ההלבשה: "איזה פספוס, היינו הרבה יותר טובים"

בטרנר סאבו אולי הבין איזה קשר הוא יכול היה להיות בליגת הגמדים שלנו. ואיך כמו כל החלוצים הפיזיים שהיו כאן בעבר וזרחו, יש לו את הנתונים להיות ברמה אחת מעל כולם. לא ברור האם זה ריח ההיסטוריה שמרחף באוויר של טדי והצורך להתעלות, אולי זה החבר הסלובקי שהצטרף וחיזק אותו, אבל בדיוק בשלב שבו בית"ר הכי צריכה אותו, סאבו משחק כמו השחקן שתכננו שיהיה.

סאבו כבר כמעט עזב בינואר. איזה פספוס ענק זה היה אם היה עוזב את הליגה הזו שבה יש לו יתרונות פיזיים ברורים. ליגה שבה הוא יכול להיות מלך. כמה סאבו טיפוסי זה להחמיץ משהו שהוא כל כך מובן מאליו, אבל בבית"ר של השנה הבלתי אפשרי והבלתי הגיוני הוא האפשרי והוא ההגיוני. סאבו מתרומם פתאום כמו עוף החול ומתחיל להילחם על התהילה שיכול היה לקבל כאן מזמן, בדרך לפלייאוף עליון שבו הוא יכול להתגלות כמו אס במשחקים המותחים שצפוים להיות.

יש משהו מאוד מרגש במשחק של חנן ממן: הבחור הזה פשוט אוהב לשחק כדורגל. בכל מסירה שלו, בכל מהלך שלו, בכל עימות שלו, ניכר קודם כל כמה אהבת המשחק מנחה את ממן. עד כמה הוא קודם בעסק הזה בשביל החלום. בשביל הלב. ורק אחרי זה בשביל הכסף והמעמד.

כולנו זוכרים איך ממן בכה כאשר לא קיבל הארכת חוזה בבית"ר. זה לא היה בכי של כעס, זה היה בכי של שחקן שהעריך את הרגע של לשחק בקבוצה כמו בית"ר והצטער שהוא חמק לו. זה היה בכי של בחור רומנטי שנשבר לו הלב. בכי של אהבה, לא של שנאה.

זו אחת הסיבות למה כל כך כיף להזדהות עם ההצלחה של הבחור הזה היום בבאר שבע. אהבת המשחק, בנוסף לכמובן לכישרון, היא שהשאירה את ממן איתנו, עד לרגע שבו כל הציפיות ממנו באמת יכלו להתממש. אהבת המשחק היא שעזרה לו לא להישבר, לא להפסיק לרצות, לא להפסיק להאמין.

כל שחקן עם סיפור כמו של ממן היה נופל מזמן. הוא הגיע להפועל תל אביב בתור הדבר הבא, ונכשל. צעירים אחרים בגילו, ישראלים באופיים ובמהותם, היו מקפלים זנב ומוותרים, בדרך לאיזה חוזה נחמד בלאומית תוך כמה שנים. אבל ממן עבר לבלגיה, ושוב מעד. הנפילה אפילו היתה כואבת יותר. שגרירים מסוגו היו לא פעם מדשדשים מכאן עד לסיום המוקדם של הקריירה, אבל ממן הלך לבית"ר.

ממן של בית"ר היה טוב. לא מושלם. לרגעים הוא נראה כמו השחקן של באר שבע והפועל חיפה העונה, ולרגעים כמו מי שלא מבין איך לא לכפות את עצמו על המשחק. טביב לא רצה לתת לו חוזה חדש, אבל גם הפעם ממן לא הרים ידיים. הוא נחת בהפועל חיפה (תוך שהוא מוותר על כסף), וגם שם גמגם לא מעט עד שהגיע ליכולת שהוציאה אותו בינואר האחרון עד לאלופה.

בין שאר הדברים שגרמו לו לשרוד, היתה גם אהבת המשחק. הכיף הזה של לעסוק במה שאתה חושב עליו כל היום. כשאתה כל כך נמשך לכדור וכל כך מכור להתרחשות על הדשא, אתה ממשיך לקום כל בוקר באותה תשוקה, בין אם החולצה שלך היא אדומה, צהובה או כחולה. אתה פשוט מעריך את הרגע. אתה תהיה שם כשהרגע הגדול יגיע. והוא הגיע.

ג'ורדי קרויף נאבק בימים אלה גם על המורשת שלו. על מה שיזכרו ממנו. על מה שניקח ממנו גם לשנים הבאות. כמובן, קרויף רוצה יותר מכל לסגור מעגל ולהחזיר את האליפות לקרית שלום, אבל עבורנו, אלה שאכפת להם מהענף, הסיפור הוא קצת שונה. בפריזמה ההיסטורית, מה שחשוב לא פחות במאבק האליפות של מכבי תל אביב, זו טביעת האצבע של קרויף לעתיד של הענף.

אם קרויף היה עוזב שלשום את מכבי תל אביב, סביר להניח שמכל הדברים שהביא לנו לא היה נשאר הרבה. הוא היה הולך כלוזר, כאחד שרק בזבז כסף, כמישהו שתמיד נפל על בחירת השחקנים שלו, כדמות שהצליחה בעיקר כשלא הייתה לו תחרות שווה, כמנהל מקצועי שביסס את ההצלחה של ההחלטה של הפועל תל אביב לא להחזיר את ערן זהבי. והאמת, שזה לא נכון. זה לא הוגן. כל המגרעות של קרויף יחד לעולם לא יצליחו לקעקע את היותו דמות חיובית בענף. דמות שלימדה אותנו דבר חשוב על עצמנו.

מעולם לא היה אדם בכדורגל שלנו שהאיר על חולשת הישראליות וההתמכרות לתקשורת ושטויות, כמו קרויף. מעולם לא היה דמות שהצליחה לעזור לשחקן הישראלי להתחסן ולהתגנון מפני אחת הרעות החולות הכי גדולות כאן. ולו רק בזכות זה, חשוב מאוד לכולנו שקרויף ייצא מכאן כמנצח. שלא ייצא מכאן כמובס. כמאמן מושפל.

מי שרואה את מכבי תל אביב בימינו, מבין שקרויף בדרך הנכונה. הוא סוחט את הלימון הזה עוד ועוד. מוצא בחצאי הכוכבים שלו עוד טיפה. משנה הרכבים, משנה סגנון, העיקר שמכבי תל אביב תבוא לכל משחק עם הסכין בין השניים. מכבי תל אביב היא כבר לא הקבוצה שהשם שלה מנצח משחקים. הרבה יותר נוח לה, אגב, לבוא ממקום שני, ולא ממקום ראשון. לקרויף אין שחקנים של מקום ראשון. הוא עוזר להם להיות כאלה, בדרך שבה הוא מחליף אותם ומתמרן אותם.

הלוואי שככה ייראה הסוף של קרויף. הלוואי שקרויף ייצא מכאן כמנצח. לא משנה זה במקום ראשון או שני.

בני יהודה ניצחה את בית"ר ירושלים וכפתה תיקו על מכבי תל אביב והפועל באר שבע. מכבי נתניה ניצחה את בית"ר ירושלים ואת הפועל באר שבע. שתיהן הבטיחו את מקומן בפלייאוף העליון, שתיהן רומזות לנו שהולך להיות לנו פלייאוף עליון צמוד, מותח ולא צפוי, כפי שמעולם לא היה. כל קבוצה יכולה לנצח כל קבוצה, אבל באמת, במיוחד כשנתניה ובני יהודה יכולות לסיים במקום הרביעי. אז מי אמרתם שחסר לכם בפלייאוף העליון? מכבי חיפה?