מדי פעם יש בי פרצי קנאה באנשי ספורט החורף, בגולשים ובמחליקים למיניהם, שמדי שנה, בפרקי זמן קצובים של כמה חודשים, מקבלים הזדמנות להתמוגג מנפלאות הטבע והקור ולדהור מטה בהרים מושלגים ולהחליק על אגמים קפואים, כמעין פיצוי על זוועות הקור בעולמם. אפשר רק לדמיין כמה נחמד לחובבי סקי בעיירה שלווה באוסטריה בפאתי האלפים, לדוגמה, לנער מקומי שרואה את המעלות צונחות ואת השלג נערם מחוץ לחלונו, ומבין שבקרוב מאוד יבשילו התנאים והוא יוכל שוב לשלוף את הציוד מהמחסן, ללבוש את החליפה המיוחדת ולהסתער לכיוון הרכבל, לעלות במעלה ההר, אז לטוס מטה בפרץ אדרנלין, והכל בסביבה הררית פסטורלית, אלגנטית, צבועה בלבן.
ובכן, איך לומר, אני לא הנער הזה. הוא רחוק ממני פיזית, מנטלית, תרבותית ואקלימית. למעשה, אין אירוע שחושף את הלבנטיניות שטמועה בי כמו אולימפיאדת החורף. מה אנחנו בכלל יודעים על חורף, לעזאזל, זו עונה שלא קיימת פה. תחושת זרות מציפה אותי כשאני צופה במשחקים מפיונגצ'אנג, תחושה של מרחק עצום מהמין האנושי, כאילו הדבר הנכון, המתקדם, הנאור והראוי לעשות עכשיו זה לקחת חלק ולהתרגש מהתחרויות, ואילו אני, שחום עור רזה שכמותי, חובב ג'חנונים ופיתות, אפילו לא מבין את החוקים. אין הכוונה רק לקרלינג, ענף שלכאורה נולד כדי לייצר בדיחות (לא מצחיקות), הרי שגם שאר הענפים רחוקים ממני כמרחק החרמון מהרי הרוקי.
במזחלות השלג, למשל, קשה לי להבין מה עושה הנהג מלבד למתוח את כפות הרגליים ולהתפלל. אין בי שום אפשרות להעריך ביצועים של גלישה, או יכולת לקלוט עד כמה גבוה מנתרים המתחרים בהאלפ-פייפ סנואובורד, הכל נראה לי בלתי אפשרי באותה מידה. בהחלקה על הקרח אני נדהם בעיקר מהעובדה שהם מצליחים לעמוד על שני סכינים. תחרויות הביאתלון ממש גורמות לי להרגיש כיהודי נרדף בגולה, שמביט באימה בקוזאקים רחבי המידות עטויים במסיכות במסעות קרוס קאנטרי מפרכים, ומדי פעם נשכבים ויורים בעיגולים במטווח, מי יודע על מה הם חושבים ועל מה מכוונים.
הסיבה היחידה שגורמת לי לצפות באירועים היא ההתמכרות האובססיבית לספורט, ולמעשה לכל תחרות איכותית שמאגדת את הטובים בתחומם. בנוסף, יש בי כבוד עצום לרוח האולימפית, כך שעצם הנוכחות הקדושה של חמש הטבעות, של הלפיד הבוער, של חלוקת המדליות ושירת ההמנונים, ובכלל, עצם הידיעה שמדובר באירוע לו חיכו והתכוננו הספורטאים במשך ארבע שנים, מעניקה לו יוקרה מיוחדת.
תחושה זו מלווה, ייתכן, גם חלק מאנשי הוועד האולימפי הישראלי. הרי גם הם מכורים למשחקים האולימפיים, גם הם מרגישים את ההתרגשות בברנז'ה שלהם, גם הם מקבלים את המיילים וההזמנות הבינלאומיות המיוחדות לדרום קוריאה, והם לא יכולים שלא לקחת בזה חלק, לא יכולים להרשות לעצמם להיעדר. לא רק שהתנאים נפלאים ומפנקים, בין הארוחות (לא לשכוח לקחת קבלות) לכנסים היוקרתיים, הרי מבחינתם זה די פשוט: יהיו שם כולם, אז שאנחנו לא ניסע? ביורן ויוהאן, מרגרט ואידית', הרי כולם הוזמנו, הציעו לנו לבוא, למה שלא נשתתף באירוע הנהדר הזה? איך ייתכן שיש אולימפיאדה, ומדינת ישראל לא תשתתף בה? איך נפספס את זה?
אז מה עושים? מארגנים תקציבים. מגייסים ספורטאים. וכך, אחת לארבע שנים חובב הספורט הישראלי מתוודע לראשונה בחייו לשמות גנריים שעומדים לייצג את המדינה. תכירו את בוריס, ג'ניפר וארתור. צילום עם הנשיא, וזהו, שיהיה בהצלחה, כולנו מאחוריכם. הבעיה היא לא בקשר הרעוע שלהם למדינה, אלא בקשר הרעוע שלנו אליהם, לענפים שלהם. הם מעבר לסתם פרצופים אלמוניים, הלא אין לנו שום מושג בנוגע לסיכויים האמיתיים שלהם, או ליכולת שלהם בהשוואה לשאר העולם. האין ייתכן מצב תיאורטי שספורטאי ישראלי רשם בפיונגצ'אנג את הישג חייו ושיפר את שיאו האישי, אבל למעשה היה גרסת החורף של שחיין מאוגנדה שקיבל כרטיס למשחקים ובקושי מסיים את המשחה שלו וזוכה לתשואות מרחמות מהקהל?
למעשה, גם אילו ספורטאינו היו זוכים במדליה, ספק אם זה היה מייצר איזשהו אפקט של גאווה לאומית, או תחושה של הצדקה לתקציבים שהושקעו בהם, או הערכה לוועד האולימפי, או מקדם את הענפים האלה. והסיבה לכך פשוטה: אנחנו לא הנער האוסטרי שמתעורר לבוקר מושלג, ומחכה כבר לעלות לפסגת ההר עם המגלשיים. הצפייה באולימפיאדת החורף, על אף שהיא די מהנה ואסתטית ומעוררת הערכה - מלווה בתחושת ניכור בסיסית. כולם נראים, איך לומר זאת, גויים.
גם המשחקים האולימפיים הרגילים זוכים לביקורת קבועה, על בזבוז משאבים בספורטאים שאין להם סיכוי לזכות במדליה ומשתתפים בענפים זניחים, אבל אי אפשר להשוות. כולנו לקחנו חלק בשיעור התעמלות, רצנו וקפצנו לרוחק ולגובה, אתלטיקה זה בייסיק. כולנו שוחים. לכו בשבת שמשית לים, ותראו באופק עשרות מפרשיות וגלשנים. בשעות אחר הצהריים מסתובבים במתנ"סים בכל המדינה אלפי ילדים עם חליפות ג'ודו וחגורות צבעוניות. הם חלק מאיתנו, מההוויה הישראלית. מה הקשר שלנו לחורף? זה פשוט נראה כמו פנטזיה, על גבול הגחמות, או במילים פשוטות: סתם בזבוז כסף.
