וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כרוניקה של מוות ידוע מראש: סיפורה המרגש והעצוב של מריקה ורוורט

20.2.2018 / 15:00

הידיעה שתוכל לעבור המתת חסד מתי שתרצה אפשרה למריקה ורוורט להישאר בחיים. אלא שכעת, לאחר קריירה ספורטיבית מופלאה ועם גוף שלא מסוגל יותר להחזיק מעמד, הסוף הבלתי נמנע קרוב מתמיד. המדור של נמרוד עופרן על אישה ששולטת גם בחייה וגם במותה

אימג'בנק GettyImages

בווידאו: מריקה ורוורט זוכה באליפות העולם ב-2015

סופה ידוע לכולם, וקודם כל ידוע לה. במובנים רבים, הסוף הוא האמצע, אולי אפילו ההתחלה. היא חיה עם הסוף כבר עשר שנים, אבל רק לאחרונה הודתה שהאקדח ששתלה במערכה הראשונה, זה שליווה אותה לכל אורך המחזה, ימלא בקרוב את תפקידו הבלתי נמנע ויבשר על הורדת המסך. זה עשוי לקחת כמה ימים, כמה שבועות, כמה חודשים, אבל כעת השאלה היא לא האם מריקה ורוורט תשים קץ לחייה, אלא רק שאלה של מתי. הכאבים שהיו איומים ונסבלים הופכים איומים ובלתי נסבלים, ובקרוב מאוד היא תצטרך להכריע בשאלה כמה כאבים היא עוד מסוגלת לספוג, ומה הטעם להמשיך. וכשמריקה ורוורט תעשה את המעשה, ותומת המתת חסד, לא יהיה זה מעשה של הרמת ידיים, לא יהיה זה מעשה של הודאה בהפסד, וזה לא יגיע מתוך נקודת חולשה. לא. יהיה זה מעשה של הפגנת כוח ועליונות ובחירה, לקיחת אחריות בפעם האחרונה בהחלט. כי בעולמה של אחת הספורטאיות המיוחדות ביותר בעולם בשנים האחרונות, לדעת מתי למות זה לא פחות חשוב מלדעת איך לחיות.

seperator

הכל התחיל כשהיתה בת 14 בבלגיה מולדתה, והחלה להרגיש כאבים בגיד האכילס. עד אותו רגע היתה נערה רגילה, שאהבה לשחק כדורסל ולצלול, ולפתע, התחביבים הפכו כואבים, העולם הפך כואב, וכואבות לא פחות מהרגליים היו המחשבות על כך שגם הרופאים לא יודעים מה לא בסדר איתה. היא נבדקה ונבדקה ולא קיבלה אבחנה חד-משמעית על מה לעזאזל מתרחש, והמצב הלך והידרדר ככל שמחלת השרירים הניוונית הנדירה החלה להתפשט בגופה ולרסק כל חלקה טובה. תחילה תלתה תקוות בכל בדיקה, בכל ניתוח, בכל רופא חדש שבדק אותה, בלי לדעת שלמחלה הזאת אין תרופה, שאם יש אור כלשהו בקצה המנהרה, זה אור של רכבת נוספת שהולכת להתנגש בפלג גופה התחתון בכל הכוח. היא התקשתה ללכת, נזקקה לקביים ובשלב מסוים רגליה פשוט הפסיקו להגיב.

כנערה סירבה בתוקף להעביר את חייה לכיסא גלגלים, ככל הנראה משום שראתה בכך הודאה בגורל אליו השתרבבה, ומשום שידעה שברגע שתשב, כבר לא תוכל לקום יותר. אלא שהכאבים תמיד הכתיבו את המציאות ובגיל 20, היו כל כך חזקים עד שלא נותרה לה ברירה אלא להסכים לכיסא גלגלים, אף שבאותה תקופה, בניגוד להיום, עדיין היתה מסוגלת להשתמש בחלק משרירי הבטן והגב שלה. ובכל זאת, דבר אחד המחלה לא הצליחה לנוון אצלה וזה את האופטימיות. "חשבתי שאוכל להתנהל בעולם בצורה מושלמת", אמרה לאתר "Medische Informatie". "למרבה הצער, החברה לא היתה מותאמת מספיק עבורי וכל הזמן נתקלתי במגבלות שלי". המגבלות הללו אילצו אותה לחשב מסלול מחדש: היא לא יכולה יותר לשחק כדורסל ולצלול, ועל כן עליה למצוא תחביבים ועיסוקים חדשים. כך הגיעה לספורט נכים. "ספורט הוא הדרך שלי לשים את הכל בצד, להילחם בכאב ולהציב מטרה לחיי", אמרה - והציבה, ומיד גלגלה את עצמה אל עבר הגשמתה.

תחילה, אחרי כדורסל בכיסאות גלגלים, ניסתה את מזלה במירוצי אופני יד, וגילתה שמזלה לא רע בכלל. לאחר שזכתה באליפות העולם בלוזאן ב-2006 שחזרה את ההישג הזה עם תואר נוסף בהמבורג ב-2007, אז נרשמה גם לתחרות איש הברזל של הוואי ולמספר תחרויות טריאתלון. "כשאני יושבת בכיסא המירוצים שלי, הכל נעלם. אני נפטרת מכל המחשבות החשוכות, מפחדים, מעצב, סבל, תסכול. כך זכיתי במדליות זהב", אמרה ל"סאן". אלא שהתחושה כאילו היא יכולה לעשות הכל על אף הנכות שלה התפוגגה בכל פעם מחדש, כשהמציאות דאגה להופיע במלוא כוחה ולהזכיר מי פה הבוס. ב-2008 הכאבים התגברו ודרדרו אותה לנקודת שפל של ממש, בה היתה מוכנה לעשות הכל כדי שהם ייפסקו, כולל להרוג את עצמה.

בערך באותה תקופה פגשה את מי שכינתה "הסנדקית שלה", המאמנת המנטלית ליאב בולנס, שעוזרת לאנשים לצאת מכל מיני סוגים של משברים בכל מיני שיטות שונות - כולל, במקרה של ורוורט, להסכים איתה שאולי הדרך הכי טובה עבורה לצאת מהמשבר היא למות. "היא אמרה לי, 'אין טעם לחיות, אין טעם להמשיך כי זה קשה מדי, זה רע מדי", נזכרה המאמנת המנטלית בפני BBC. בולנס הקשיבה בסבלנות, והמשיכה להקשיב גם כשהספורטאית הכאובה סיפרה שהיא מעוניינת להוציא אישור להמתת חסד.

בניגוד למדינות רבות בעולם, המתת חסד הפכה חוקית בבלגיה ב-2002, אף שהיא ממשיכה לעורר מחלוקות רבות. רק במהלך השבוע שעבר עלה הנושא פעם נוספת לסדר היום, לאור מוות של חולה דמנציה שלא ביקש רשמית לשים קץ לחייו, מה שהוביל להפגנות הקוראות לעצור את הנוהל בו רופאים מסייעים לאנשים בעלי מגבלות פיזיות ונפשיות למות. רופא אחד שישב בוועדת המתות החסד בבלגיה אפילו התפטר במחאה על כך שהיד, לטענתו, קלה מדי על ההדק, והפיקוח רך מדי במדינה שנחשבת לליברלית ביותר בעולם בכל הנוגע להמתות חסד.

על פי הנהלים, מצבו של החולה המבקש המתת חסד לא צריך להיות סופני, כי אם "בלתי נסבל" ו"בלתי ניתן לטיפול". כמו כן, דעתו צריכה להיות צלולה בעת הגשת הבקשה, ושלושה רופאים צריכים להגיד כן כדי שכל הסיפור הזה ייצא לפועל. ורוורט עבדה קשה, אך הצליחה לסמן וי על כל הקריטריונים הללו. "מיד תמכתי בה", אמרה בולנס ל-BBC. "היא עקשנית, היא יודעת מה היא רוצה והיא יודעת גם מה היא לא רוצה. לחיות בגיהינום היא לא רוצה. היא אומרת לכאב - אני מחליטה מתי אני הולכת, לא אתה". וזו, למעשה, היתה הנקודה המרכזית: את האישור לעבור המתת חסד מריקה ורוורט קיבלה ב-2008, אך היא לא השתמשה בו באותה שנה, וגם לא בעשר השנים שחלפו - נכון להיום, לכל הפחות. באופן די מדהים, הידיעה שתוכל למות בכל רגע שרק תבחר שימשה לה כרשת הצלה, ולא כתהום. השליטה על המוות אפשרה לה לשלוט גם בחייה - הספורטיביים, אבל לא רק.

GettyImages

לאחר מספר מירוצי כיסאות גלגלים מוצלחים, כמו גם שלושה שיאים אירופים למרחקים של 100, 200 ו-400 מטר ששברה בזאגרב במאי 2012, הגיעה חודשיים לאחר מכן לאולימפיאדה הראשונה שלה, בלונדון, והשיגה את הזיכרון הספורטיבי המתוק ביותר שלה. זה קרה ב-5 בספטמבר, בשעה 21:24, כשהקדימה את הפייבוריטית מישל סטילוול הקנדית ב-11 מאיות, קבעה שיא אישי של 19.69 שניות וחגגה מדליית זהב היסטורית ב-100 מטר לקטגוריית הנכות T52. ארבעה ימים קודם לכן זכתה במדליית הכסף למרחק הכפול והשלימה, מבחינתה, בכורה אולימפית חלומית. אלא ששום דבר לא באמת הלך חלק. ב-2014 בישלה פסטה בבית ושפכה על רגליה סיר מים רותחים, מה שהביא לאשפוז של ארבעה חודשים בבית החולים. זמן לא רב לאחר מכן עשתה תאונה עם כיסא הגלגלים שלה באחד המירוצים וכתפה היתה כל כך פגועה עד שהרופאים חרצו כי לא תוכל לשוב ולהתחרות. זה בדיוק הדלק אותו שפכה לתוך כיסא הגלגלים שלה, ושמונה חודשים לאחר מכן, באליפות העולם בקטאר, זכתה בשלוש מדליות זהב. ורוורט שבה אל אותם רופאים בדיוק והודתה להם על שהפכו אותה לאדם חזק יותר, לאו במובן הפיזי.

בנוסף למסמכי המתת החסד, גם הספורט שמר אותה בחיים. ורוורט היתה מוציאה תסכול בן שבוע, חודש, 15 שנה על המסלול, הופכת, כמו מכונה משומנת ומסובכת, קשיים וחרדות למדליות זהב ושיאים אישיים. להכרה עולמית זכתה קצת לפני ריו 2016, כשסיפרה שלא רק שזו הולכת להיות האולימפיאדה האחרונה שלה - אלא אולי גם הרגעים האחרונים שלה על הכדור הזה. הכאבים היו כל כך חזקים עד שלא היתה יכולה לישון בלילה, וכיאה למחלת השרירים הניוונית ממנה סבלה, המצב רק הלך והחמיר. "אם הייתם רואים אותי לפני כמה שנים, יכולתי לצייר אמנות נפלאה", אמרה ל"גרדיאן". "עכשיו זה בלתי אפשרי. הראייה שלי היא ב-20 אחוז. מה הדבר הבא שאאבד? אני נורא מפחדת". על כן, סיפרה לתקשורת הצרפתית, הקריירה הספורטיבית שלה תגיע לסיומה אחרי ריו. "אחר כך, נראה מה החיים יזמנו לי. אני מתחילה לחשוב על המתת חסד. כולם רואים אותי צוחקת ושמחה עם מדליות זהב, הם לא רואים את הצד האחר. לעתים אני ישנה רק 10 דקות. ההלוויה שלי לא תהיה בכנסיה. אני רוצה שכולם יחזיקו כוס שמפניה ויגידו 'לחיים, מריקה. כל הכבוד. היו לך חיים טובים. עכשיו את במקום טוב יותר'".

על אף הכאבים והמחשבות על ההלוויה המתקרבת, מריקה ורוורט קטפה שתי מדליות גם בריו 2016: כסף ב-400 מטר, 30 שעות לאחר סדרת הקאות והתייבשות בכפר הפראלימפי, וארד ב-100 מטר, זמן קצר לאחר דלקת בשתן וטמפרטורות גבוהות שחייבו מנוחה. הצגתה כספורטאית שרק מחכה להמתת חסד העניקה לה תהודה רבה בתקשורת העולמית ואפשרה לה להציף, הפעם על במה רחבה יותר, את הנושא. "אם לא היו לי את המסמכים הללו הייתי מתאבדת", אמרה ל"גרדיאן". "אני מקווה שמדינות אחרות, כמו ברזיל, יוכלו לדבר על זה. זה מאפשר לאנשים לחיות יותר. זה לא אומר שמי שחותם על המסמכים הללו חייב למות שבועיים לאחר מכן. אני חתמתי על שלי ב-2008, ועכשיו 2016 וזכיתי במדליית כסף". ובכל זאת, גם ההבנה שסיימה עם חייה הספורטיביים היו כמו מוות מסוים - אולי כמו חזרה גנרלית למוות האמיתי. "אני לא יכולה לדמיין דרך טובה יותר לסיים את הקריירה", אמרה ל-BBC, "אבל יש גם צד עצוב. זה עצוב להיפרד מהספורט שאני כל כך אוהבת. אנשים אחרים יכולים להפסיק כי הם לא רוצים יותר. אני צריכה להפסיק כי הראש שלי אומר כן, את יכולה לעשות את זה, אבל הגוף שלי בוכה, מבקש עזרה, מבקש שאפסיק להתאמן, ושובר אותי".

הגוף הזה, שבכה מרוב כאבים, גם צעק במהלך הלילות וגרם אפילו לשכניה של ורוורט להתעורר. "אני יודעת איך אני מרגישה עכשיו, אבל לא יודעת איך ארגיש עוד חצי שעה", אמרה ל-BBC שלושה חודשים אחרי ריו 2016. "אולי ארגיש רע מאוד ואקבל התקף אפילפסיה. אני צריכה המון משככי כאבים". כלבה האהוב זן סייע לה עם התקפי האפילפסיה - הוא ידע עליהם כשעה לפניה, וגם היום הוא אחת הסיבות האחרונות לכך שהיא עדיין בחיים. סיבות נוספות היו החוויות שעדיין לא צברה: לעשות באנג'י, למשל, או צניחה חופשית, או להטיס מטוס F16. מוות משום סוג כבר לא הפחיד אותה והחלומות הללו, בצירוף עם כלבה האהוב, החברים והמשפחה היו אלה שמילאו את החור השחור הענק שנפער עם תום קריירת הספורט המקצוענית. בשלב הזה, גם הוריה תמכו בסוף הבלתי נמנע. "אם היא תחליט לעשות את זה, אני יכול לחיות עם זה", אמרה אביה ל-BBC לקראת סוף 2016. "בהתחלה ידענו שזה משהו שעשוי לקרות בעתיד. עכשיו אנחנו יודעים שהעתיד קרוב".

בחודשים שחלפו נכנסה ויצאה מבתי חולים. בקיץ האחרון מצאה עצמה בתרדמת ליומיים, לפני שחזרה להכרה. מאז היא מאבדת עוד ועוד קילוגרמים, עוד ועוד תפקוד של האיברים, עוד ועוד מיכולות הראייה שלה, עוד עוד נקודות אחיזה על החיים, ולשום דבר אין פיתרון מלבד הפיתרון הידוע לכל. בזמן האחרון היא מבלה את מרבית זמנה בבית החולים, מה שגרם לה להודות שאין ממש אופק לחיים הללו מלבד המוות. השאלה היחידה היא מתי: לעיתון "אל פאיס" אמרה שתחכה עד אחרי יום הולדתה של אמה (ה-27 בפברואר), אך כלל לא בטוח שתמשיך הרבה לאחר מכן. "עכשיו זה שונה לגמרי", הודתה. "המחלה מתקדמת בקצב מהיר מאוד, בלתי אפשרי לחיות במצב הזה".

בראיון שהעניקה לאחרונה לתחנת הטלוויזיה הבלגית ROB-TV, סיפרה שהיא יודעת בדיוק כיצד היא רוצה שתיראה ההלוויה שלה (ארון אדום עם הרבה ורדים לבנים ויונים לבנות, כוסות קאווה לאורחים) והיכן היא רוצה שאפרה יפוזר (באי לנזרוטה, שבאיים הקנריים). את מכתבי הפרידה מהקרובים שלה כבר כתבה, והכל, למען האמת, ערוך ומוכן. כעת, כולם רק מחכים למוצא פיה - למוצא פיה האחרון של האישה בת ה-38, שעוררה השראה בכל כך הרבה אנשים בריאים ברחבי העולם, אנשים שרחוקים מהמתת חסד כשם שהיא עצמה רחוקה מחיים בריאים.

"אנשים חיים במהירות בלתי רגילה כיום", אמרה לטלוויזיה הבלגית. "כולם כל כך עסוקים שהם שוכחים ליהנות, בעוד החיים עלולים להיגמר מחר. אפשר לקבל התקף לב או להידרס על ידי מכונית. המוטו שלי, על כן: תיהנו מכל הרגעים הקטנים!"

nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully