גיא פניני ביומן מסע: "קיוויתי שאקבל יחס שונה במכבי, אבל ידעתי שזה לא יקרה"

סוף השבוע האחרון הציף בי המון רגשות. חלק גדול מהזמן השקעתי במענה להודעות שנשלחו אליי. קיבלתי כל כך הרבה תמיכה ואיחולים, לא רק מאוהדים של הפועל חולון, אלא גם מאוהדי מכבי תל אביב ואפילו הפועל ירושלים והפועל תל אביב. זה הראה לי כמה הזכייה הזאת גדולה.

החגיגות עם הקהל בלילה שאחרי הזכייה היו מדהימות. בחמש לפנות בוקר חזרתי הביתה והנחתי את הראש, אבל לא ישנתי טוב. כל האדרנלין זרם עדיין בגוף, לא הצלחתי לצאת מהטירוף. רק ביום שישי בצהריים הצלחתי לנוח כמו שצריך, והייתי זקוק לזה. עברתי שבוע מאוד עמוס ברגשות ובלחץ, גם פיזית וגם נפשית, ונפילת המתח הגיעה.

חולון זה מועדון שבדרך כלל מגיע כאנדרדוג. הקבוצה נמצאת בעלייה, והיא בדרך לטופ, אבל השנה בנו פה סגל מרשים, והשקיעו הרבה כסף, ומההתחלה היה עלינו לחץ להוכיח את עצמנו ולהביא משהו. זה דבר שכל הזמן יושב לנו בראש, וכשכל הציפיות האלה מתנקזות להצלחה, זה מאוד מתוק.

עוד בנושא

אחד יותר ממיקי: השיאים הבלתי נתפסים שפניני ניפץ בגמר
פניני סימן בסיום לאוהדי מכבי תל אביב: "זה שלי, זה שלי"
"לא נעצור פה, כי אנחנו חולוניה": צפו בחגיגות של הפועל חולון

רגע לפני הנפת הגביע, שלומי [הרוש, הקפטן] ניגש אליי ושאל 'מה אני עושה עכשיו?'... עניתי לו: 'אין לך מה לעשות, אתה הולך לבד ומניף את הגביע'. ברוב השנים שלי כקפטן במכבי, בחרתי מישהו שיבוא איתי להניף תארים. אם זה דיוויד בלו ביורוליג, דווין סמית', יוגב אוחיון. כל פעם מישהו אחר. היה בזה משהו כיפי, משהו טוב. חוויה.

בשנה שעברה, כשזכינו בגביע בירושלים, הלכתי לבד. הייתה לי תחושה שאולי זה התואר האחרון שלי במכבי, ורציתי את הרגע הזה לעצמי. עד היום יושבת לי בראש התמונה שאני עומד לבד, בארנה, מול כל האוהדים של ירושלים, ומניף את הגביע. זה רגע מיוחד. לכן, זה גם היה הטיפ שלי לשלומי. לא בכל יום אתה מניף גביע בחולון, ועוד כסמל. בעוד 15 או 20 שנים הוא יראה את התמונה הזאת לילדים שלו, וזה יותר גדול מהכל.

שבוע הגביע היה מיוחד מאוד בשבילי באופן אישי, כמו תסריט שנכתב מראש. פגשנו בחצי את ירושלים, שזה תמיד משחק עם הרבה רגש גם עבורי, וגם עבור חולון - בגלל היריבות בין הקבוצות. עברנו אותם בצורה יפה. עוד לפני כן ראינו את מכבי אשדוד מתחילה לברוח למכבי תל אביב והתחלנו להרגיש שיש לנו סיכוי לקחת השבוע גביע, אבל בסוף מכבי ניצחה והכל התחבר לגמר הכי פיקנטי שיש.

האווירה בגמר הייתה מדהימה. זה אפילו היה קצת מוזר להיות במעמד כזה בלי רגשות עוינים, אף אחד לא קילל אותי, ושני הקהלים נתנו הצגה. היה איזה שלב במהלך המשחק, ששחקן שלנו עמד על קו העונשין ואני הייתי קרוב לגוש של אוהדי מכבי. הסתכלתי מסביב, זיהיתי את הפרצופים, נזכרתי איפה כל אחד יושב, פתאום ראיתי את שמעון [מזרחי] יושב מתחת לסל וזה היה מוזר. אני אוהב את הרגעים האלה שאני מסתכל מסביב, יוצא קצת מהאינטנסיביות ומהלחץ של כל המשחק, מגניב איזה חיוך. יש כאלה שזה יכול להוציא אותם מפוקוס, אבל לי זה רק עוזר.

בימים שלפני הגמר עברו לי המון מחשבות ורגשות. שמונה שנים הייתי במכבי. לא המשכתי שם מהרבה סיבות, אבל לא באתי למשחק הזה כדי להוכיח להם משהו. הם יודעים מי אני, מה יש בי ומה אני שווה. רציתי להוכיח לעצמי שאני עדיין ברמה הזאת. וזה, בעיקר, מה שהפך את הערב הזה לכל כך מיוחד.

בסוף המשחק, בשיא ההתרגשות, כל כך שמחתי, אבל דאגתי לא להוציא את זה על האנשים של מכבי. כשפגשתי את שמעון על הפודיום, נתתי לו נשיקה, ובירידה לחדר ההלבשה נתקלתי בדיוויד פדרמן. הוא בירך אותי ואמר לי כל הכבוד. נשארו לי הרבה חברים במכבי, והם כתבו לי ש'אם כבר להפסיד, אז לך'.

זה גביע המדינה ה-11 שזכיתי בו, ואני חושב שהוא המתוק מכולם. ברור שזה לא עומד בשורה אחת עם הזכייה עם מכבי ביורוליג לפני ארבע שנים, אבל להביא גביע למועדון כמו חולון, שלא רגיל לזכות בתארים בכל שנה, בהחלט מציב את הרגע הזה בטופ מבחינת הגביעים שיש לי בארץ.

אני חושב שאני מציג את הכדורסל הכי טוב שלי בשנים האחרונות. חלק מזה בגלל דקות משחק, וחלק בגלל ביטחון. הלוואי שהייתי משחק ככה גם קודם. למה זה קורה רק עכשיו? כי המקום שלי הרבה יותר ברור לי. אני יודע שאני שחקן מוביל, אני יודע שגם אם אני מבצע טעות, אני לא יורד מיד לספסל. ברגע ששחקן יודע שיש לו מרווח לטעות ויש לו ביטחון, הוא משחק יותר טוב. במכבי שחקנים לא ניסו לעשות דברים וליצור, כדי לא לטעות וכדי להמשיך לשחק. דן [שמיר] נותן לנו את הביטחון הזה. הוא אומר: תעשו טעויות, אבל תעזו. ולי, כאחד שמנסה לקחת הרבה החלטות, זה מאוד חשוב.

לדן יש חלק גדול מאוד בהגעה שלי לחולון. יום אחרי ההפסד שלי עם מכבי למכבי חיפה בפיינל פור, כשבכלל לא הייתי בחשיבה על מה שהולך לקרות, הוא התקשר אליי ואמר: 'שמע, אני לא יודע מה יהיה במכבי, אבל תדע שאני רוצה אותך אצלי'. נסעתי לחו"ל, חיכיתי למכבי וכשחזרתי קיבלתי את ההודעה שאני לא בתוכניות. היה ברור לי שהטלפון הראשון שלי יהיה לדן, סיפרתי לו מה קרה ושאלתי מה עושים. הוא מיד קבע לי פגישה עם ההנהלה, ותוך יום או יומיים כבר חתמתי.

מהרגע הראשון, המטרה שלי הייתה לזכות בתואר. בפגישה הראשונה עם ראשי המועדון אמרתי שיש לי תנאי חשוב כדי לבוא - לחתום על חוזה לשנתיים בלי יציאה לאף אחד מהצדדים, כי אני רוצה לבנות משהו. לא רציתי שחולון, או אני, נגיע למצב שאחרי שנה נבחן מחדש את הקשר, אלא שיהיה פה תהליך. האמת היא שלא ציפיתי שההצלחה תגיע כל כך מהר.

יש ביני לבין דן חיבור מיוחד. אנחנו מכירים עוד מהימים ששיחקתי אצלו בירושלים, עברנו יחד בנבחרת, שמרנו על קשר לאורך השנים. יש לנו אותו ראש מבחינת כדורסל. הוא הבין את הפוטנציאל והכישרון שיש בחולון, והוא מכוון אותנו. יש מסגרת מאוד ברורה, ובתוכה הוא נותן לנו את החופש. גם אם לפעמים זה נראה שאנחנו לא בשליטה, כל אחד יודע איפה הוא נמצא ואיפה הוא צריך להיות. וכשגלן רייס ג'וניור חודר לסל, אז אני יודע שאני צריך לחתוך ושחקן אחר יודע לאן הוא צריך להגיע.

אני חושב שמכבי וירושלים מפספסות את אחד המאמנים הטובים בארץ. הוא עבד עם המאמנים הכי גדולים באירופה, כמו אטורה מסינה ופיני גרשון ודיוויד בלאט, והוא כבר שם, ברמות האלה. הלוואי שהוא יישאר בחולון, כל עוד אני שם, אבל אני חושב שההזדמנות שלו להתקדם הלאה תגיע בקרוב.

לא קל להתרגל לחיים הרחק מעיני התקשורת, אבל לפעמים זה גם כיף. במשך שמונה שנים חייתי בסיר לחץ. כולם כל הזמן מביטים עליך ומסתכלים עליך, התקשורת כל הזמן עוסקת בך. זה לא דבר רע, אבל זה לא קל. פתאום, משחק ראשון באירופה, אנחנו מתארחים אצל מורסיה, ובכלל אין לזה הד תקשורתי. לא רק אצלנו בארץ. כשהייתי מתארח עם מכבי בברצלונה, גם הספרדים היו בטירוף מהמשחק.

כשהתחלנו לשחק גיליתי שגם פה הרמה גבוהה, ואתה צריך להוציא מעצמך את אותם דברים שהוצאת ביורוליג. אני חושב שהמקום הזה, להיות קצת מתחת לרדאר, הרגיע אותי ועשה לי טוב. זה נותן לי הרבה שקט, ואולי זה משהו שהייתי צריך.

בנובמבר, לפני החלון הראשון של הנבחרת, עודד קטש פנה אליי ואמר שהוא לא מתכוון להזמין אותי. זה היה מבאס, אבל ידעתי שזה עומד לקרות. אחרי התוצאות ביורובאסקט, היה ברור שצריך להיעשות שינוי. שאלתי את עודד למה אני בחוץ והוא הסביר שהוא רוצה לתת צ'אנס לחבר'ה צעירים ולראות מה קורה. קיבלתי את זה בהבנה ועניתי לו 'אני תמיד שם בשבילך, ומתי שתרצה אני אבוא'.

אני שמח שהוזמנתי לקראת המשחקים הקרובים, ואני אהיה שם בכל הכוח. אני לא יודע אם אפשר להגדיר את זה כניצחון, אבל כן הצלחתי להוכיח לעצמי שאני עדיין פה.

מה שקרה למכבי בשלוש השנים האחרונות זה דיון גדול ומורכב, אבל אני חושב שההבדל המרכזי בין העונה הזאת לקודמותיה נמצא בשני מרכיבים: האחד זה יציבות. זו הקבוצה של נבן ספאחיה, לטוב ולרע, ואפשר לראות דרך של מאמן אחד, שלוקח את הקבוצה על הכתפיים. לא קל להתחיל מחדש כל חודשיים עם מאמן אחר. הדבר השני זה מחויבות. הזרים שיש העונה במכבי מבינים טוב יותר לאן הגיעו מאלה שקדמו להם. הם הרבה יותר מחויבים. לפעמים זה לא מספיק כדי לנצח, אבל לפחות אתה יודע שסיימת את המשחק ונתת הכל. וזה מה שחסר לנו. במקום כמו מכבי אתה צריך את המחויבות הזו כל הזמן. אם אתה יוצא לרגע מהפוקוס, אתה מגלה שהרכבת נסעה.

אין לי ספק שעם כל מה שעברתי במשך השנים יכולתי לעזור העונה למכבי, בטח אחרי שלא השאירו אף אחד עם ניסיון רב במעמדים גדולים. את המנהיגות והמחויבות צריכים להביא הישראלים, והיום אין להם ישראלי עם נוכחות כזאת. זה בא בעיקר מנוריס קול, שהיה במקומות הכי בכירים, וממייקל רול, שבעיניי הוא עמוד תווך בקבוצה, אבל חסר להם מקומי שיסחוב את חדר ההלבשה.

לקראת סוף העונה שעברה, כל הזמן אמרתי למשפחה שלי שזה הולך לשם. הם לא האמינו שזה ייגמר ושאני פשוט אעזוב את מכבי, אבל אני מכיר את העסק, אני חי את זה ומרגיש. ובאמת, אחרי מפגש הקפטנים של היורוליג בברצלונה נשארתי לחופשה של עוד כמה ימים, וכשחזרתי ניקולה [וויצ'יץ'] התקשר אליי וביקש שניפגש.

אם אני אגיד שאין כאן תרבות ספורט, ושבמקומות אחרים סמלים נשארים במועדונים עד סוף הקריירה, אנשים יתחילו להשתולל. אנדרס אינייסטה חתם לא מזמן לכל החיים בברצלונה, וחואן קרלוס נבארו קיבל חוזה לעשר שנים, אחרי הפרישה, אבל אצלנו בארץ התוצאות וההישגים באים לפני הכבוד למישהו שהפך לחלק מהמועדון. זה לא רק עניין של סמל או לא סמל. מישהו שנמצא עשר שנים בקבוצה, הופך כבר לחלק ממנה. בארץ זה פחות חשוב. אומרים: 'טוב, הוא בן 34, אז נביא עוד מישהו צעיר ומוכשר שיקלע עוד ארבע נקודות למשחק', אבל לא זה מה שמוביל להישגים.

קיוויתי שאצלי זה יהיה שונה, אבל לא ציפיתי. ידעתי שזה לא יקרה. הבנתי שהשנתיים האחרונות הכניסו המון לחץ אצל אנשים מסוימים בהנהלה, וכנראה הדבר הכי נכון מבחינתם היה לנקות הכל ולהישאר בלי שחקנים שיש להם משקעים או טראומות משנתיים קשות. יכול להיות שזה עזר למועדון, אבל אולי זה גם עלה להם בהפסד בגביע כי לא היה מישהו מנוסה שיסחוב את השחקנים.

הייתי בטוח שבבוא היום, כשיודיעו לי שסיימתי את דרכי במכבי, יהיו נוכחים עוד כמה אנשים מהמערכת שהייתי קרוב אליהם. בסופו של דבר זה היה רק ניקולה. זו הייתה פגישה קצרה, שנמשכה חמש דקות. אולי זה הגיע ממקום של מבוכה. הוא פשוט אמר: 'שמע, ישבנו והחלטנו שאנחנו צריכים להתקדם ולבנות משהו חדש מהיסוד'. קיבלתי את זה. אני לא צריך לשכנע אף אחד שירצה אותי. אמרתי תודה רבה, הכל בסדר, ואחר כך כל האנשים מהמועדון התקשרו ואמרו תודה על כל מה שעברנו יחד. אני לא כועס עליהם. אני יודע שבתוך תוכם הרגשות היו הרבה יותר גדולים. הם עברו שבועיים שבהם לא ידעו מה לעשות, זה היה קשה להם. גם היום, כשאני פוגש את אנשי ההנהלה, אני אומר לכולם שלום ואין בינינו משקעים או משהו כזה.

בהתחלה זה היה שוק. ברחוב עוצרים אותך אנשים ושואלים אותך, אתה מרגיש שזה שיחת היום. מצאתי את עצמי עוזר יותר לקרובים שלי לעבור את התקופה הזאת. הם היו יותר בשוק ממני, כאמור. אבל כן, עם כל זה שהרגשתי שאני די חסין, הייתי צריך להתמודד. את המשחקים הראשונים של מכבי ביורוליג לא ראיתי בשידור חי, רק אחר כך בלילה. אני מאוהב במפעל הזה, אני עוקב כל הזמן, אבל אחרי שמונה שנים, ניצלתי את ימי חמישי הפנויים כדי לבלות עם חברים ועם המשפחה.

לאט לאט זה השתחרר והתחלתי לצפות במשחקים, כי אני מרגיש שטוב לי איפה שאני, וגם שלהם טוב עם ההחלטות שהם קיבלו. עד השבוע הם הרגישו שיש להם קבוצה חזקה, ואני בטוח שהם קיבלו מכה לאגו כי לא קל להפסיד תואר בפברואר.

והכי חשוב, שגם המשפחה שלי כבר רגועה ומאושרת. ברגע שכולם הגיעו למשחק הראשון שלי בחולון, ראיתי את החיוך על הפנים של אבא שלי וזה עשה לי טוב. הוא הבין שאני במקום טוב ואוהב, שרוצה להצליח.