פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שינה את סן אנטוניו, ישנה את כל הליגה? למרכוס אולדריג' פורח

        התקדים הנדיר של פופוביץ', השיטה המפורסמת שנזנחה והזינוק המפתיע בנתונים. למרכוס אולדריג' אילץ את הספרס להמציא את עצמם מחדש והתעלה על הציפיות, אורן לוי על הבשורה שמוכיחה שעוד לא תם עידן הסנטרים ב-NBA, ותמרור האזהרה לגולדן סטייט

        שינה את סן אנטוניו, ישנה את כל הליגה? למרכוס אולדריג' פורח
        עריכת וידאו: שניר דבוש

        גרג פופוביץ' הספיק לראות לא מעט בקריירת האימון המפוארת שלו עם הספרס. המאמן מחזיק במשרה שלו יותר מכל מאמן אחר בליגה - מדצמבר 1996, ליתר דיוק. רק כדי לסבר את האוזן - אריק ספולסטרה, המאמן הבא ברשימה, קיבל את הג'וב שלו במיאמי מעל ל-11 שנים אחרי כן. זו הסיבה, אם כן, שבכל פעם שפופ אומר שהוא חווה משהו לראשונה בקריירה, הכתבים שמסביב נדרכים, העטים נשלפים ומכשירי ההקלטה עוברים למצב "ON".

        בראיון שנתן למייקל רייט מ-ESPN חשף פופוביץ' שלמרכוס אולדריג' ביקש טרייד בקיץ, והודה - נבוך, כמעט - שזו הפעם הראשונה ששחקן שלו בא אליו עם דרישה כזו. נדמה שהאירוע המערער עשה את שלו, אולדריג' כמובן נשאר בסן אנטוניו, אך פופ נאלץ לעשות חשבון נפש מקצועי, שגרם לו להשתמש בביגמן שלו בצורות שיפיקו ממנו את הכדורסל שהוא יודע לשחק.

        אז מה בדיוק עושים בסן אנטוניו עם כוכב מתוסכל שבא משום-מקום עם בקשת טרייד? הם מסדרים את העניין טיק-טק על כמה כוסות יין, ומיד מחתימים אותו להארכת חוזה - 72.3 מיליון לשלוש שנים, ליתר דיוק, כשהשנה האחרונה מובטחת רק בחלקה. אולדריג' ביקש לעזוב בזמן מחנה האימונים, ב-16 לאוקטובר כבר יצאה הודעה לתקשורת על הארכת החוזה. ככה הארגון הכי יציב בספורט האמריקאי נותן לכולם עוד שיעור בחינם.

        עוד בנושא

        הקבוצה של לברון ניצחה את הקבוצה של קרי 145:148
        ב-NBA מרוצים משינוי הפורמט: "האולסטאר הכי טוב"
        ג'יי ג'יי רדיק הואשם בגזענות כלפי סינים והתנצל

        למרכוס אולדריג' שחקן סן אנטוניו ספרס עם גרג פופוביץ' (GettyImages)
        השיטה המפורסמת של הספרס לא עבדה עבורו. למרכוס אולדריג' וגרג פופוביץ' (צילום: GettyImages)

        אולדריג' הגיע מפורטלנד ב-2015 בתור השחקן הטוב ביותר שהחליף קבוצה באותו קיץ. חבירתו לקוואי לאונרד הייתה אמורה להחליק את את המעבר מטים דאנקן, השחקן הטוב בהיסטוריה של המועדון, שיפרוש בתום אותה עונה. אך השיטה המפורסמת של הטקסנים פשוט לא עבדה עבור למרכוס, ופופ החליט להכניס בה אלמנטים שיגרמו לכוכב השני של הקבוצה להרגיש יותר בבית.

        "הוא בליגה כבר תשע שנים," הסביר פופ מה הוביל לשינוי הגישה, "אני לא הולך להפוך אותו לשחקן אחר." הוא קרא לניסיון שלו להזיז את אולדריג' לעמדות חדשות בהתקפה "טיפשי... אימון-יתר מובהק מצדי." ובכן, העונה הספרס תיקנו את המעוות, ואולדריג' פורח. בהיעדרו של לאונרד הפצוע, אולדריג' גם ייצג את הספרס במשחק האולסטאר הלילה.

        המספרים חזרו למקומם הטבעי: 22.4 נקודות למשחק עם 8.4 כדורים חוזרים ב-33.9 דקות. כשמשקללים אותם ל-36 דקות מגלים שאולדריג' בן ה-32 קולע בקצב השני הכי מהיר בקריירה שלו, 23.8 נקודות, נקודות עשרוניות בודדות מהקצב המהיר ביותר שלו. התקפת הספרס, שנשענת עליו יותר מאי פעם, מנפקת חמש נקודות יותר כשהוא על המגרש בהשוואה לעונה שעברה - 116 נקודות למאה פוזשנים, שהיו שמים אותה הרחק במקום הראשון העונה.

        גם כשחופרים פנימה רואים את ההבדלים. הכל ציפו שלמרכוס יקבל יותר נגיעות בכדור בהיעדרו של לאונרד, אבל אף אחד לא חשב שהיוסג'-רייט שלו יזנק ב-3.8 אחוזים מהעונה שעברה, ויתמקם על 28.7 אחוזים. כאמור, יש לחכות לחזרה של קוואי כדי להבין מה עומד מאחורי המספר הזה, אבל המציאות היא המציאות חדשה.

        שחקני סן אנטוניו ספרס קוואי לאונרד, למרכוס אולדריג' (AP)
        אולדריג' פורח בהיעדרו. קוואי לאונרד (צילום: AP)

        כך או אחרת, אולדריג' מקבל מקום חדש בהתקפת הספרס, אפילו על חשבון הדמוקרטיות התנועתית שאפיינה אותה בעבר. מעבר להיותו קלעי נפלא מחצי מרחק, אולדריג' אוהב לקבל שם את הכדור ולעבוד מול המגן שלו באין מפריע. הסבלנות שלו לא תמיד מותירה זמן להתפתחות של מהלכים אחרים בהתקפה - כמעט טאבו בספרס של השנים האחרונות. אך כאמור, פופ חושק שיניים, והתוצאות מוכיחות את עצמן.

        העונה אולדריג' מקבל יותר הזדמנויות ליצור, ולא רק לזרוק אחרי מסירה. הכדור נמצא בידיו לזמן ממושך יותר - בעיקר כשהוא מוריד את השומר שלו לאותיות. אחרי 54 משחקים בלבד יש לו כבר 20 סלים יותר בעונה שבעברה שהגיעו ללא אסיסט.

        הביגמן של של פופ נמצא במוקד של דיון מרתק, שהשאלות והתשובות שלו משתנות תדיר. ב-NBA שמורכב מגולדן סטייט, יוסטון, וקליבלנד - שמסתמכות יותר מאי פעם על הכוח של השלשה, והריווח שהיא מספקת לחדירות - אולדריג' האיטי והמאסיבי הופך לכמעט מיותר. כך למשל הגמר האחרון הוכרע כשעל המגרש הרכבים שמציגים את לברון ג'יימס וקווין דוראנט בעמדת הסנטר. כאילו כדי להדגיש את הנקודה, רק בסוף השבוע האחרון למדנו שאולדריג' וביגמן אחר, אל הורפורד, היו הבחירות האחרונות בדראפט האולסטאר שנערך בין סטפן קרי לבין ג'יימס. בתוך האקלים הזה, קל לחשוב על אולדריג' בתור דינוזאור, נצר לזן שהולך ונכחד, שהכדורסל שהוא יודע לשחק כבר הפך ללא רלוונטי בכדורסל המודרני.

        זו טעות. לחשוב ככה.

        האם לאולדריג' היה מקום באחד מאותם הרכבים ששיחקו בדקות הסיום של משחקי הגמר בשנה שעברה? לאו דווקא. בקונטקסט הזה, קשה לראות איך היתרונות ההתקפיים שלו עולים על החסרונות שלו בהגנה במרחב (כלומר רחוק מהטבעת).

        אז מה? האם עלינו לחשוב רק במונחים המצומצמים האלה על המשחק? על מי שראוי לשחק אותו? יש בערך 450 שחקנים ב-NBA בכל רגע נתון, נסו לחשב בגסות כמה מהם היו יכולים לשחק באחד מאותם הרכבים. האם אנדרה איגודאלה בשלהי הקריירה שלו, ג'יי אר סמית, או טרבור אריזה, נניח, שווים יותר לקבוצה ממה שאולדריג' מספק, רק בגלל שיש להם מקום על הפרקט בסיטואציה הספציפית הזו? נשים את הסופרסטארים בצד לרגע - מתי היעדר חולשות הפך לכוח הכי חשוב? אוי לעיניים שלנו אם כך. כמה משעמם היה המשחק אם זה היה המצב.

        סטפן קרי גולדן סטייט ווריירס מול למרקוס אולדריג' סן אנטוניו ספרס (AP)
        דינוזאור בכדורסל המודרני? למרכוס אולדריג' (צילום: AP)

        אבל הדיון נמשך הרחק מעבר לנקודה הזו. קל לראות את מה שסטיב קר עושה עם קרי, דוראנט, דריימונד גרין וקליי תומפסון, לנסות לחקות אותם ואז לתרץ את הכישלון בסגל השחקנים מוכשר פחות. קבוצות כמו גולדן סטייט לא מגיעות בכל דור. אך האם הקבוצה הבאה שתביס את גולדן סטייט תשחק בדיוק כמוה? או תהיה סוג של קריקטורה מופרעת סטייל יוסטון?

        או אולי זו תהיה קבוצה שמציגה כדורסל אלטנרטיבי? כזה שהולך נגד ההגמוניה של הווריורס. מי שינצח את קר ושחקניו יהיה זה שיציב עבורם בעיות שלהם אין הכלים לפתור, במקום לנסות להתמודד עם הבעיות שהם מציבים מולו. אפשר גם להפליג בדמיון ולנחש שיהיה להם ביגמן מהדור החדש - אנתוני דיוויס, ג'ואל אמביד, קארל-אנתוני טאונס או אולי אפילו דיאנדרה אייטון, שמשחק באריזונה וצפוי להיבחר באחד משלושת המקומות הראשונים של הדראפט הבא. אפשר להילחם באש עם אש עד שיישרף העולם, אבל מתישהו מישהו יצטרך להביא מטף.

        כל זה אולי חלום נאיבי. תנאי המגרש, כלומר החוקים, והספורט כולו הולכים לכיוון שאולדריג' הוא לא חלק ממנו, לפחות נכון לעכשיו. הווריורס כבר הוכיחו שהם מסוגלים להתמודד איתו בלי לשנות את תכנית המשחק שלהם. אבל הכיוון הזה שהמשחק הולך אליו, אינו לינארי - הוא מעגלי. נכון, המשחק משתפר כל הזמן ובמובן הזה הוא לא חוזר אחורה.

        אבל הכדור עדיין קופץ חזרה אחרי שהוא פוגע ברצפה, והסל עדיין נמצא שם והוא עדיין בגובה הזה מעל הקרקע. חוקים מתעדכנים בקצוות כל שנה, התקפות מתחדשות ומתחכמות, הגנות מגיבות בהתאם, התקפות מתעדכנות בתורן וחוזר חלילה. בכל דור יש מאמן, שחקן, או אפילו מועדון שלם, שמעזים לעשות משהו אחרת - כל כמה ניסיונות זה אפילו מצליח - ושאר הליגה שנתפסה עם המכנסיים למטה חייבים להגיב.

        בשנות התשעים הפוסט-אפ היה כלי מרכזי להשגת נקודות באחד-על-אחד, מאז הוא קצת נשכח על המדף לתקופת מה, ואילו היום הוא כלי לתקיפת חילופים הגנתיים ועמדה למסירות שחותכות את ההגנה. אפשר למצוא עוד מיליון דוגמאות כאלה, אבל מה שחשוב הוא שהאלמנטים נשארים זהים, מה שמשתנה הוא הסידור שלהם בחלל. מי שאומר שליגת ה-NBA היא ליגה של חקיינים פשוט לא מסתכל מהזווית הנכונה. ומי שחושב ששחקנים כמו אולדריג' כבר עשו את שלהם - פשוט לא היה מרוכז בשיעור.