את פעם ככה ופעם אחרת: כשמכבי תל אביב חדלה "לשמוע את הקולות"

אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בעונה הנוכחית של מכבי תל אביב הוא היעדר המרכיב המסורתי המכונה "אנחנו שומעים את הקולות", על שם אמירתו האלמותית של דיויד פדרמן אחרי שריקות בוז של הקהל נגד מאמן הקבוצה דאז, דיוויד בלאט, בעקבות הפסד בית בעונת 2002/3. לאורך העונה מתנדנדת מכבי בחוסר עקביות עקבי מאוד בין ניצחונות חביבים להפסדים מתסכלים, ומצליחה להיאחז במקום השמיני בטבלת היורוליג, בעיקר כי הכישלונות הם נקודתיים ובניגוד להיסטוריה של המועדון לא מותירים כל משקע שלילי.

שתי העונות המחרידות שקדמו לעונה הנוכחית הצליחו ליצור תהליך משולש: מחד, הן הורידו את רמת הציפיות מהקבוצה כל כך, שגם מיקום במרכז הטבלה מתקבל כהישג; מנגד, הן חינכו את הקהל ואת התקשורת שהפסד הוא לא אסון; בנוסף, וזה כבר עניין בעייתי שלא ניכנס אליו כרגע, הן הורידו כל כך את רמת העניין ההיקפי בקבוצה - כלומר, זו של אוהדי ספורט לא מושבעים במיוחד, של מהדורות החדשות ושל הרחוב הישראלי - עד שגם אירועים דרמטיים לכאורה, כמו הפסדים ביתיים בליגה או הדחת קפטן לא מעוררים כמעט עניין. מכבי תל אביב הוא עוד מועדון ספורט מהשורה, התפתחות מטרידה מאוד לגבי עתידו של המועדון, אבל בטווח הקצר נבן ספאחיה וקבוצתו נהנים מאוד מהשקט שמייצר הפיחות במעמד.

עוד בנושא

מכבי תל אביב ניצחה 82:94 את ברצלונה, פייר ג'קסון קלע 15 ברבע האחרון
נבן ספאחיה מעודד: "יודעים שיש לנו כישרון בהתקפה, הבעיה היא הגנתית"
עוד אמש ביורוליג: באסקוניה הפסידה 80:76 לפאו והתרחקה ממכבי תל אביב

המשחק מול ברצלונה מדגים זאת היטב. מכבי הגיעה אליו כאילו התבוסה המתסכלת לז'לגיריס לא הייתה ולא נבראה, ושיחקה כדורסל שכבר ראינו ממנה לפרקים העונה - רצה יותר להתקפות מתפרצות, הצליחה להתגבר על הבעיות שלה במשחק העומד באמצעות פריחה במגרש הפתוח וניצלה דקות של התלהבות ואגרסיביות הגנתית כדי לתת לנוריס קול להשתלט על המשחק. כשרואים את אלוף ה-NBA בעבר שועט במתפרצות ומנצל את האינסטינקטים הפנטסטיים שלו כדי לסיים בעצמו וכדי לאפשר לחבריו לעשות סלים קלים, קצת לא ברור למה מכבי לא משחקת ככה תמיד. באופן כללי, מכבי של קול נראית דורסנית ומפחידה יותר מאשר מכבי של פייר ג'קסון, שלמרות ממדיו מצטיין פחות במגרש הפתוח ומצליח לייצר נקודות דווקא במשחק העומד, בזכות יכולותיו האישיות הגבוהות. רק שכאן גם טמון המפתח האמיתי לניצחונות של מכבי תל אביב העונה, או להפסדים: זהות היריבות.

ספאחיה לא באמת יכול לבנות על ריצה כדרך חיים מפני שכדי לרוץ צריך כדור ביד, כלומר צריך לייצר עצירות. גם אמש, מול ברצלונה, למכבי היו דקות איומות הגנתית. הן נבעו גם מבעיות מבניות - אלכס טיוס לא מסוגל להתמודד עם הסנטימטרים של טומיץ' - אבל גם כי הגנת הפיק אנד רול שלה חלשה, גם כי חלק משחקניה סובלים מחוסר ריכוז כרוני ומבעיות מיקום והבנה של טקטיקה הגנתית וגם כי לפעמים היא יורדת בצורה לא מסודרת להגנה, סתם ככה. גם העצירות ההגנתיות תלויות בעיקר ברמת החדות של הקבוצה ממול, או בהיעדרה: ברבע השלישי שלח ספאחיה לפרקט הרכב הגנתי חזק, עם קול, דיברתלומיאו וקיין, שהצליח לרוץ ולברוח לברצלונה, אבל זה נבע בעיקר מהרכב בעייתי של האורחים. ברצלונה אמנם החליפה מאמן, אבל הבעיות שלה הן בעיקר בסגל: בהיעדר סראפין היא דקה מאוד מתחת לסל, פרט להרטל אין לה גארד ברמה של צמרת יורוליג (סליחה, נבארו) והיא תלויה יותר מדי באדם האנגה, שחקן נחמד שצריך להיות חלק מתלכיד, לא מנהיג.

התלות של מכבי בזהות היריבה ובעיקר בחלוקת הדקות של המאמן ממול נובעת גם מחוסר היכולת, או הרצון, של ספאחיה למצוא פתרונות טקטיים למצוקות של קבוצתו. דווקא אלפרד ג'ולבה, המאמן שמנגד, ניסה לפתור את המינוסים ההגנתיים של ברצלונה, שנובעים בעיקר מהנוכחות של טומיץ' הכבד בצבע, באמצעות הגנה אישית שהופכת לאזורית 2:3. הוא לא ממש הצליח, ותרם בעקיפין למטח השלשות של פייר ג'קסון שניצח את המשחק, אבל לא יזיק אם ספאחיה ינסה לחשוב על תשובות דומות להגנה הבעייתית של קבוצתו.

רק שסביר להניח שאם ספאחיה לא חשף אותן עד עתה, הוא לא מאמין בהן. מכבי תמשיך לנסות להתבסס על הגנה סטנדרטית, תבנה על היכולות האישיות של קול וג'קסון, ובהתאם היא תנצח לפעמים ותפסיד בפעמים אחרות, כי זו הזהות החדשה שלה - סתם עוד קבוצה במרכז הטבלה. אבל אפשר להיות רגועים: ראשי הקבוצה לא ישמעו את הקולות, פשוט כי הם לא קיימים.