מכל אירועי הספורט, אם יש משהו (מלבד, כמובן, ספסול של יוסי בניון בכל קבוצה שהיא) שמפלג דרך קבע בין מאמנים לאוהדים זהו הדאון הרביעי בפוטבול. האוהד מחפש את התעוזה, מעדיף תמיד את הסיכוי הפחות ליצור 7 נקודות במקום שער שדה בטוח. אצל מאמן, לעומת זאת, כל החלטה תלויה בחוזה הבא. טעות קטנה, במיוחד במשחק חשוב כמו הסופרבול, חורצת גורלות ולפעמים גם הסכמים.
ב-2009 פורסם מחקר שהראה כי סטטיסטית משתלם בהרבה ללכת על דאון רביעי מאשר לבעוט. בימים הראשונים של המשחק היה קשה במיוחד להבקיע, ופאנט הבטיח שהקבוצה השנייה לא תיכנס לאנדזון. הבחירה בפאנט הושרשה עמוק בתרבות ה-NFL, ופרופסור הכלכלה הנחשב דיוויד רומר הסיק שמאמנים פשוט דואגים למשרה שלהם יותר מאשר לתוצאה. אין דבר שכלכלנים, ובמיוחד הבכירים שבהם, מתעבים יותר מאנשים שלא מקשיבים לסטטיסטיקה.
פידרסון הקשיב. בלילה של הסופרבול הוא חשב והתנהג כמו כלכלן. וזה, יותר מכל, עזר לו לנצח את ניו אינגלנד פטריוטס.
מעבר ליכולות האימון שלו, פידרסון ראה מול העיניים סטטיסטיקה. האיגלס רדו בפטריוטס בדאון השלישי. אם במקרה בודד הם הצליחו לעצור אותנו, חשב, אין סיבה שלא נעבור אותם ברביעי. פידרסון לא היסס לעשות את כל מה שיעזור לו לנצח, בלי להתחשב בשיטות ובסכמות הקבועות שמלוות מאמנים אחרים במעמד הזה. הוא התחשב בנתון אחד: הסטטיסטיקה. הוא ראה שניק פולס שוחט את ההגנה שמולו ללא רחם, הוא הבין שלפטריוטס אין תשובות למשחק הקרקע כשלגארט בלאנט סחב חצי מהליינבקרים שלהם על הגב בריצה מטורפת. הוא האמין במספרים כמו שמאמן בייסבול מאמין במספרים. כמו שביל בליצ'יק מאמין במספרים.
הנה עוד דוגמה: אפשר לדבר על הטאצ'דאון שתפס פולס, אבל כדאי יותר להיכנס לעומק החשיבה שקדמה לו בדאון הרביעי. שער שדה היה מוריד את האיגלס להפסקה ביתרון 12:18, כשהכדור אצל בריידי בידיים בפתיחת המחצית השנייה. בריידי אכן עשה את מה שציפו ממנו ושתל את הטאצ'דאון בדרייב הראשון, אבל זה היה טאצ'דאון שהשאיר את האיגלס ביתרון 19:22 ולא הכניס אותם לפיגור 19:18. ההבדל בסיטואציה היה עצום ופידרסון ראה את זה מבעוד מועד.
וכמובן, היה את הדאון הרביעי 6 דקות לסיום. בפיגור 33:32, עמוק בחלק המגרש שלו, פידרסון בחר להשאיר את ההתקפה במגרש. אין כמעט אף מאמן בליגה, במיוחד במעמד הזה, שהיה נוטל את ההימור הזה במקום להרחיק. צריך להדגיש - זה היה מהלך מתבקש לאור חולשתה של הגנת הפאטס והעובדה שפאנט היה הורג לאיגלס את המשחק - ובכל זאת, רוב המאמנים היו הולכים על אופציית ההרחקה כדי להשאיר לעצמם סיכוי לזכות שוב בכדור עם זמן סביר על השעון. זו הסיבה העיקרית שבגינה בליצ'יק זכה חמש פעמים בסופרבול, הוא תמיד גרם למאמנים היריבים לפחד ולקבל את ההחלטה הפחות נכונה והפחות אמיצה. פידרסון הקשיב לעצמו, רק לעצמו - וזכה בכל הקופה.
האסטרטגיה של פידרסון הייתה ברורה: לא צריך לנצח את הפטריוטס, צריך להיות הפטריוטס. את מה שעשו האיגלס נהגנו לראות מניו אינגלנד במפגשים קודמים. סליחה, גם במפגש הזה, רק שבמקום שבו בריידי נכשל פולס הצליח. אריאל גרייזס כתב לאחר המשחק שהאיגלס הסתכלו לניו אינגלנד בלבן של העיניים וסחטו את ההדק. זה נכון, ואפילו עמוק יותר: בהשראת ובהוראת המאמן שלהם, הם פשוט עשו את הדברים הכי מטורפים שניתן לחשוב עליהם בהתחשב במעמד, ועל הדרך סיפקו לנו את אחד ממשחקי הפוטבול הכי כיפיים שראינו בשנים האחרונות ואולי בהיסטוריה של ה-NFL.
רק שדבר אחד מפריע לתזה הזאת: אלה לא היו דברים מטורפים, אלה היו החלטות הגיוניות. החלטות של מאמן שרוצה לנצח, לא כזה שרוצה לשמור על הכיסא.