מחוץ לקווים: סיפורי ספורט מהשוליים

מבצע שלג: המסע המדהים של פיטה טאופטופואה לאולימפיאדת החורף

הוא שרד ילדות קשה בטונגה ואינספור פציעות מפחידות, הפך לאחת הדמויות הזכורות ביותר מריו 2016 וכנגד כל הסיכויים, בלי כסף, תמיכה או שלג, החליט שברצונו להפוך מלוחם טקוואנדו לגולש סקי. המדור של נמרוד עופרן על ספורטאי שמנצח גם כשהוא מפסיד

אימג'בנק GettyImages

בפעם הראשונה, אחרי כמות שווה של נפילות והתאוששויות, חשב לעצמו שעשה טעות גדולה. זו היתה משימה גדולה מדי - אפילו בשבילו. הוא נפל וקם ונפל וקם ונפל וקם, והבין שאין לו ממש מושג איך בכלל עומדים על מגלשי הסקי האלה, אין לו ממש מושג איך להתנהל בעולם ההזוי הזה שהכניס עצמו אליו. השבועות הבאים לא ממש בישרו על שינוי ועד הרגע האחרון היה נדמה כי פיטה טאופטופואה לא יעמוד ביעד המגוחך שהעמיד לעצמו, ויפספס את אולימפיאדת החורף שתיפתח ביום שישי הקרוב בפיונגצ'אנג שבדרום קוריאה. לפספס את אולימפיאדת החורף נשמע כמו התוצאה המתבקשת עבור מישהו שהוא לא ספורטאי חורף בשום צורה, ושהקריירה הספורטיבית שלו היתה מורכבת מעשרים שנה של טקוואנדו. אלא שאז, כנגד כל הסיכויים וההיגיון, מי שהפך לאחד האנשים המפורסמים בעולם לכמה דקות בקיץ 2016 השיג את הקריטריון, הבטיח לעצמו טיסה לדרום קוריאה והצדיק את כל דרך החיים הייחודית הזו שלו.

כי בעולם של פיטה טאופטופואה אתגרים מופיעים מסיבה מסוימת, וזה לא משנה אם מדובר במגלשי סקי, מזרן טקוואנדו או החיים עצמם: בכל מצב אפשרי עדיף ליפול ולקום, מאשר לא ליפול בכלל.

עוד בוואלה! NEWS

מדיקור מי שפיר ועד בדיקת אקסום: מה השתנה בבדיקות גנטיות בהיריון?

ד"ר ינון חזן בשיתוף zap doctors
לכתבה המלאה

כמו תחילת קריירת הסקי שלו, כך גם תחילת חייו היו קשים. הכל, למעשה, היה קשה, ואם היום, בדיעבד, כל הקושי הזה רק הפך את ההצלחה למתוקה יותר, הרי שאז, בתחילת הדרך, קושי היה קושי, עוני היה עוני, צרות היו צרות. חלק מהצרות הללו היו פיזיות: כילד, חש לא פעם עייף כל כך שנאלץ לישון למשך שלושה ימים רצופים. הרופאים המודאגים חששו שמא זמנו בעולם הזה קצוב, אך בשלב מסוים הבעיות חלפו כלא היו - מה שאי אפשר היה להגיד על אחותו, שמתה מלוקמיה כשפיטה היה בן ארבע או חמש, והיא בת 12. בכך נותר רק עם שישה אחים ואחיות, ועם צער ועצב שהיה נוכח סביבו, כצאצא שביעי. פיטה אמנם נולד באוסטרליה, אך מהר מאוד עבר לטונגה, שם קיבל דמי כיס של 20 סנט לשבוע, בהם לא ממש יכול היה לקנות שום דבר. ארוחות הצהריים שלו הורכבו מלחם וחמאה, אותו לא פעם נאלץ לחלוק עם חבריו לספסלי הלימודים, כחלק מהמסורת המקומית. "זה לא הרגיש ייחודי באותו זמן", אמר לאתר Thecoconet, "אלה פשוט היו החיים. זה לא היה עצוב, זה היה נורמלי".

באותה מידה, גם לגור שמונה או תשע נפשות בבית אחד היה נורמלי, וגם לעבוד מדי שבת בחווה היה נורמלי, וכל המנהגים של המדינה הקטנה, שמורכבת מלמעלה מ-150 איים, היו נורמליים. כשהיה בן חמש החל בשיעורי טקוואנדו, ובבית הספר החל לשחק ראגבי. טוב, לא ממש לשחק, כי אם להתאמן יום אחר יום, ולשבת על הספסל משחק אחר משחק. מאמנים באו והלכו, ופיטה הקטן נותר על הספסל, מחכה להזדמנויות שלא יגיעו. "למדתי במהירות איך להיות עקשן ונחוש בכל הנוגע ללא להרים ידיים", אמר ל-Thecoconet. הילדים הגדולים יותר היו מתעללים בו, גם בשל עורו המעט יותר בהיר משלהם, וכך, אכזבה אחר אכזבה, מכה אחר מכה, פיטה טאופטופוא למד לספוג, להפנים, ולהפוך את כל התסכול הזה לדלק.

זרעי החלום האולימפי ניטעו ב-1996, אז המתאגרף פאייה וולפגרם הפך את טונגה למדינה העצמאית הקטנה ביותר בהיסטוריה (כעת כ-107 אלף תושבים) שמגיעה לפודיום. כששב מאולימפיאדת אטלנטה עם מדליית כסף היסטורית לצווארו, התקבל כמלך. הרחובות היו מלאים באזרחים גאים, וילדים קטנים הניפו אותיות שהרכיבו את שמו הפרטי של הגיבור הלאומי - P, A, E, A. פיטה הצעיר החזיק את האות P, וכשהביט על האליל החדש שלו, נשבע שגם הוא יזכה להגיע לאולימפיאדה ביום מן הימים. היה זה חלום לא ריאלי בעליל, בדומה למרבית החלומות של טאופטופואה, אך במקרה שלו, חלומות לא היו שווים דבר אם לא היו מתגשמים. כך או כך, לצד הקריירה הספורטיבית שקיווה לטפח דאג להשקיע גם בלימודים, כמו הוריו, אחיו ואחיותיו, ובתרומה לקהילה: בגיל 18, לצד תחילת עבודתו כדוגמן, החל לעבוד עם נערים שהחברה העדיפה לזנוח, וכך קיבל גם פרופורציות על חייו שלו. לעתים רבות, ההבדל בגיל בינו ובין הנערים העניים והבעייתיים וחסרי הבית והמסגרת להם ניסה לעזור עמד על חודשים ספורים. חלק מהנערים היו דכאוניים, חלק חרדתיים, והיו גם אובדניים - לא פעם, טאופטופואה היה מדבר איתם על גשרים מהם איימו לקפוץ, משכנע אותם שלא יעשו זאת, מפגין ביטחון, רגישות, כריזמה וקור רוח שבדרך כלל לא מאפיינים נערים בני 18.

כשהיה בן 20 אמור היה להשתתף בתחרות הגדולה הראשונה שלו, במסגרת המשחקים הדרום-פאסיפיים, כשהוריו הצליחו לגרד את מעט הכסף שהיה להם על מנת להטיס אותו מטונגה לפיג'י. אלא שערב התחרות שנערכה ב-2003, התבשר כי ההתאחדות החליטה להציב מתחרה אחר במקומו, ומה שאמורה היתה להיות התחרות הגדולה הראשונה הפכה לכישלון הגדול הראשון - ואפילו לא באשמתו. אלא שטאופטופואה לא הוריד את הראש, וב-2008 הגיע למוקדמות המשחקים האולימפיים, נחוש להגשים את החלום. הוא עבר כמה שלבים, לפני שנקע את הקרסול במהלך אחד הקרבות והרגיש כיצד אחת מהעצמות שלו נסדקת. רגלו החלה להתנפח, ובעוד כל ספורטאי אחר בוודאי היה מרים ידיים ועולה על המונית הראשונה לבית החולים, פיטה טאופטופואה החליט להמשיך. הוא ניהל שני קרבות נוספים, אולם בסופו של דבר הכאב היה חזק יותר מהנחישות, והכניע אותו. בחלוף מספר ימים כבר נאלץ להתנייד בכיסא גלגלים, ובמשך חצי השנה שחלפה לא יכול היה ללכת. הרופאים שבדקו אותו חרצו כי הקריירה הספורטיבית שלו הסתיימה.

הם לא ידעו עם מי יש להם עסק.

20 שנה של אימונים ותחרויות בסוף השתלמו. טאופטופואה בריו 2016 (צילום: AP)

טאופטופואה חזר ללכת, להתאמן ולחלום. הפציעה הבאה הגיעה במוקדמות אליפות העולם, שוב במהלך קרב, הפעם בדמות קרע ברצועת ה-PCL, ושוב הוא לא פרש, ושוב היתה תקופת התאוששות, ושוב תחרות, הפעם במוקדמות משחקי אוקיאניה, ובה התחרה על רגל אחת בלבד. בסיומה, לא יכול היה ללכת למעלה מחודשיים. כסף לא נכנס, תמיכה מכל סוג לא ממש היתה, והייקום אותת לו שהוא ככל הנראה במקצוע הלא נכון, שאי אפשר היה להעפיל לאולימפיאדת 2008, אי אפשר היה להעפיל לאולימפיאדת 2012, וככל הנראה אי אפשר יהיה להעפיל גם לאולימפיאדת 2016, בה יהיה בן 32, אחרי "שש עצמות שבורות, שלוש רצועות קרועות, שלושה חודשים בכיסא גלגלים, שנה וחצי על קביים ומאות שעות של פיזיותרפיה", כפי שהעיד בפני "פיג'י טיימס". בלית ברירה, פתח טאופטופואה קמפיין גיוס כספים המוני ברשת, השיג קצת פחות מעשרת אלפים דולר - הרבה פחות מסכום היעד שהציב לעצמו - והשתמש בכסף על מנת לממן את האימונים והטיסות לתחרויות השונות. זה השתלם: את מוקדמות אולימפיאדת 2016 צלח ללא אף פציעה שהיא ובסיומם, כשנקבע שיהיה לוחם הטקוואנדו הראשון ששולחת טונגה לאולימפיאדה, הוא צחק ובכה, רקד וקפץ, מהל אושר בהקלה והקלה באושר.

עם כל הכבוד לשלל ההישגים שרשם במהלך הקריירה שלו, הרגע הזכור ביותר שלו התרחש דווקא במהלך טקס - טקס הפתיחה של ריו 2016, כשנבחר להיות נושא הדגל של משלחת שבעת הספורטאים של טונגה והופיע לאחד האירועים הגדולים והיוקרתיים בתבל ללא חולצה, בלבוש טונגי מסורתי, וכל כולו נוצץ מערימות שמן הקוקוס בו נמרח מספר דקות קודם לכן. הוא גנב את ההצגה, גנב את כל ההצגות, שבר מוסכמות ואינטרנט, שם מדינה קטנה על מפה גדולה והפך לתופעה הוויראלית הזכורה ביותר מטקס הפתיחה ההוא. בימים שחלפו, ספורטאים ואזרחים עצרו אותו ברחובות ריו ובכפר האולימפי וביקשו להצטלם, גופי תקשורת הפציצו אותו בבקשות לראיונות, והיו גם הצעות לפתח עוד יותר את קריירת הדוגמנות, הצעות לפצוח בקריירת משחק.

פיטה שב והשתתף גם בטקס הסיום, ובין לבין הובס כבר בסיבוב הראשון16:1 בידי סג'אד מרדאני האיראני בקרב שהופסק לפני סיומו המיועד, משום שהיריב החזק הוליך ביותר מ-12 נקודות אחרי שני סיבובים, ולפיטה לא היה שום סיכוי לנצח. אך הקהל התייחס אליו כמנצח, הרעיף אהבה עליו ועל המדינה אותה ייצג, וזה היה מספיק טוב. "לקח לי 20 שנה להגיע לפה", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד". "אנשים חשבו שבגלל שיצאתי לטקס עם גוף נוצץ הפכתי להצלחה בין לילה". לאתר Golf.Com הוסיף ואמר: "בחיים אנחנו הולכים להפסיד, אנחנו הולכים לנצח. אני הפסדתי יותר קרבות מאשר ניצחתי, ופגשתי יריב טוב יותר. אני שמח כי נתתי את כל מה שהיה לי".

גם תושבי טונגה חשבו כך, וקיבלו אותו כאילו הביא למדינה מדליה שנייה בתולדותיה. "אחד הדברים שלמדתי מהחוויה הזו היא שהדרך היחידה להצליח במשהו היא להאמין באופן מלא שתצליח", אמר האיש שהפסיד בקרב הראשון והאחרון שלו, "אין לי ספק שכשאני עולה למשטח, אתן הכל. ברגע שאפסיק להאמין, אין בכלל סיבה שאלך לאולימפיאדה". איכשהו, על אף כל הקשיים והמהמורות בדרך - בספורט ומחוצה לו - לפיטה טאופטופואה היתה אמונה שהוא מסוגל לעשות הכל, מסוגל לכבוש גם פסגות שכלל לא היו ביבשת שלו.

הרגע הזכור ביותר בקריירה. טאופטופואה בטקס הפתיחה של ריו 2016 (צילום: GettyImages)

גם חלק מהנשים התקשו להישאר אדישות

וכך, בדצמבר 2016, העלה סרטון ובו בישר לעולם שהוא פותח בקריירת סקי למרחקים ארוכים (קרוס-קאנטרי), הצהרה כמעט מגוחכת בהתחשב בכך שהוא מגיע מאי שמשי וחולי, בכך שהוא בנוי כמו לוחם טקוואנדו ולא גולש סקי (שבדרך כלל הרבה יותר קלים על רגליהם), אנטיתזה מהלכת להכל. "החלטתי למצוא את הספורט הכי קשה שיש, כי הייתי צריך אתגר חדש", אמר ל-NBC. לא היה לו כסף, לא היה לו ציוד, לא היה לו שלג, התאחדות הסקי הטונגית הורכבה ממנו ומעוד שני אנשים, וזה לא שינה. כלום לא שינה, ברגע שהיעד הוצב באופק. פיטה פצח בקמפיין גיוס המוני נוסף, הצליח לגייס 10,000 דולר (מתוך 30 אלף דולר שהיה צריך), ופצח במסע חובק ארצות, יבשות ומשטחים. לא מעט טייקים נעשו בניסיון לצלם אותו לכתבה בערוץ היוטיוב האולימפי. "התנפנפתי לכל הכיוונים", אמר ל"יורוספורט". "זה היה טוב לטלוויזיה, אבל ישבתי שם וחשבתי, 'למה הכנסתי את עצמי? זה כל כך קשה. אני אפילו לא יכול לעמוד על המגלשיים הללו, שלא לדבר על לגלוש'. חשבתי שאהיה יותר טוב". בתחרות המקצוענית הראשונה שלו, מספר שבועות לאחר מכן, סיים את 1,600 המטרים למעלה משתי דקות וחצי אחרי המנצח, במקום ה-153 מתוך 156 משתתפים.

משום שבטונגה לא היה שלג, כמובן, וכך גם בבריסביין בה התגורר, ניצל פיטה מעין פרצה בחוקים שאפשרה לו לצבור נקודות דירוג על מגלשי רולר-סקי, במשטחים שלא הצריכו שלג. אלא שגם זה לא היה פשוט. "לא היה לי שלג, לא היה לי כוח, לא היה לי כסף, לא היה לי כלום, אבל היה לי רצון", אמר ל-WUBR. "כמות הבטון שאכלתי - אף אחד לא צריך לעבור את התהליך הזה". לאחר שצבר את כל נקודות הדירוג האפשריות, החל להסתובב בחיפושו אחר שלג ותחרויות שיעזרו לו להגשים את החלום. הוא ביקר בטורקיה, פולין, קולומביה וארמניה, בין היתר, נתקל בגולשים מקצוענים, כאלה עם 30 או 40 זוגות מגלשיים, בעוד לו היה רק אחד, וגם הוא בהשכרה. לטענתו, כל המסע הזה עלה לו 30-40 אלף דולר, ורק מדליית זהב אולימפית תעזור לו לחזור לאיזון כלכלי. לפני מספר שבועות עשה את דרכו מקרואטיה לאיסלנד בעיצומה של סופת שלגים. היה זה היום האחרון למוקדמות, התחרות האחרונה, ההזדמנות האחרונה להעפיל לאולימפיאדת החורף, או לחכות ארבע שנים לבאה. ומה אתם יודעים, כנגד כל הסיכויים, פיטה טאופטופואה עשה זאת, והפך לנציג טונגה השני אי פעם שמעפיל לאולימפיאדת החורף. "הקרבנו הכל כדי להגיע לכאן", אמר לעמוד היוטיוב האולימפי. "כלכלית אני במצב הגרוע ביותר שאי פעם הייתי בו, אבל מעולם לא הייתי שמח יותר".

על אף שהוא יודע לחלום, פיטה טאופטופואה מציאותי לגבי מה שעתיד להגיע. ברור לו שבמדליה לא יזכה. "אני חושב שהעפלתי אחרון מהמוקדמות, כך שהציפיות לא גבוהות וזה טוב, כי זה מוריד ממני לחץ", אמר ל-ABC. "אף אחד לא רוצה לסיים אחרון באולימפיאדה, אבל יש דברים גרועים מזה. המטרה שלי היא להיות עצמי. העפלתי לאולימפיאדה בענף ספורט שני תוך שנה, וזה די מגניב". לאחר שיסיים את המסע הנוכחי, יפצח במסע נוסף, זה שאמור להסתיים בטוקיו 2020, אז יהיה בן 36. "אנשים מפחדים מדי לנסות דברים חדשים", אמר ל"יורוספורט", "לחלום בגדול ולהציב מטרות גדולות. והם מפחדים מכישלון. אני לא מפחד מהדברים הללו. כישלון הוא לא בעיה. יש כוח בלהגיע לקרקעית, ואז לעלות בחזרה. אני לא רוצה להיזכר כמישהו שניסה לזכות במדליה, אלא כשמישהו שעורר השראה ועודד אנשים לחלום בגדול, להיכשל בהצלחה, ואז לנסות שוב".

ואם זה נשמע לכם מופרך, או אם גם האפשרות שיחליף פעם נוספת ענף ספורט ויהפוך, ככל הנראה, לאדם הראשון בהיסטוריה שמעפיל לשלוש אולימפיאדות שונות בשלושה ענפי ספורט שונים נשמעת לכם מופרכת - ובכן, זה כלל לא משנה, כי אתם לא פיטה טאופטופואה. "אני לא מרגיש כבול לחוקים של אנשים אחרים, שיכולים לעשות רק דבר אחד בכל רגע", אמר ל-ABC, "אני צועד לפי מנגינה משלי".

nimrodofran@walla.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully