פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        המסע המופלא הביתה: אוון גאטיס הפך מנווד, לאלוף העולם בבייסבול

        הוא נחשב לכישרון ענק אך החליט לפרוש כבר בגיל 17 ולצאת לחיי נדודים שכללו מחשבות אובדניות, עבודות בפיצריה ובחברת ניקיון ומסע רוחני שהסתיים, בסופו של דבר, כמו סיפור הוליוודי. המדור של נמרוד עופרן

        שחקן אטלנטה ברייבס לשעבר אוון גאטיס (GettyImages)
        מחושך לאור. אוון גאטיס (צילום: GettyImages)

        כששכב בבית החולים הפסיכיאטרי, לא ממש רצה לעשות דבר מלבד לשים קץ לחיים הללו. היה זה הפתרון היחיד שמצא לחיים נטולי פתרונות, וזה לא שהפסיק לחפש. ואילו, בקיץ 2007, כשאושפז במוסד הפסיכיאטרי ההוא, תשו כוחותיו. הדיכאון צבע את כל הסביבה בשחור, כשם שהוא נוהג לעשות, ואוון גאטיס הביט אל תוך תהום. "כל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה להרוג את עצמי", אמר ל-USA TODAY. "רציתי להתאבד כבר זמן רב".

        אלא שהוא לא התאבד. בחלוף מספר ימים שוחרר מבית החולים הפסיכיאטרי, הרים את מקל הנדודים שלו והמשיך במסע בלתי צפוי בעקבות שאלות, תשובות, משמעות לחיים, סיבה לחיות.

        לפני כחודשיים, עשר שנים אחרי נקודת השפל הגדולה בחייו, שחקן הבייסבול הייחודי סייע ליוסטון אסטרוס לזכות באליפות הראשונה בתולדותיה. גיבורים רבים היו לה, אך לאף אחד מהם לא היה סיפור כמו של אוון גאטיס. "זה חלום שהתגשם. אני עדיין לא מצליח להאמין שזה קרה", אמר האיש שתמונת הפרופיל שלו בטוויטר היא עדיין זו מחייו הקודמים, כשרת. כי בחייו של אחד הספורטאים הייחודיים בארצות הברית, העניין תמיד היה הדרך - ורק אחר כך נקודת הסיום.


        כאילו כדי לסמן על העתיד להגיע, בילדותו, אוון גאטיס התעניין הרבה יותר בירקות ובנחשים שהתרוצצו לו בחצר בפארמס בראנץ', קצת מחוץ לדאלאס, מאשר בבייסבול. "בכיתי ביום בו נרשמתי לחוג בייסבול", סיפר לתקשורת באטלנטה על היום ההוא, כשהיה בן שש. אלא שלמרות הבכי, התברר כי ההחלטה להעניק לילד מחבט וכדור היתה נכונה. ילדים אחרים התלוננו שאוון הצעיר זורק את הכדור כל כך חזק, עד שהם לא מצליחים לחבוט. שנתיים לאחר שהחל את קריירת הבייסבול הצעירה שלו, הוריו של גאטיס התגרשו ומילאו אותו בכעס ועצב איתם לא ממש ידע להתמודד. תחילה, הוציא את הרגשות הקשים האלה במגרש הבייסבול, וזה בהחלט עבד: ב-2004 הפך לאחד משחקני התיכונים הטובים בארצות הברית, בולט גם לצד חברים לקבוצה שיהפכו לכוכבי MLB כגון קלייטון קרשו, אוסטין ג'קסון, בילי באטלר, הומר ביילי וג'סטין אפטון. ג'ראלד טרנר, אחד הסקאוטים שעקבו אחריו באותה תקופה, אמר ל-USA TODAY: "היו לו כלים שפשוט לא ראית. הוא אולי הבנאדם הכי חזק שאי פעם לחצתי איתו ידיים".

        טרנר וסקאוטים אחרים העריכו כי אם יירשם לדראפט ה-MLB, כשם ששחקני תיכון רבים נוהגים לעשות, ייבחר באחד משמונת הסיבובים הראשונים. אלא שגאטיס העדיף לקבל את הצעת המלגה של טקסס A&M וללכת ללמוד ולשחק במכללות. היתה רק בעיה אחת: הוא מעולם לא הגיע לטקסס A&M ובחר, במקום זאת, להגדיל את צריכת המריחואנה והאלכוהול שלו, להתמודד עם חלק מהשדים שלו בצורה מאוד ברורה, ולא להתמודד עם חלק מהם כלל. בדיעבד, כך סיפר, היה זה הלחץ שהכריע אותו: דמיינו שאתם בני 15, 16, 17, וכולם אומרים לכם שאתם ממש טובים בתחביב הזה שגוזל את רוב הזמן הפנוי שלכם. טובים עד כדי כך שתוכלו להיות מיליונרים, כוכבים בעלי שם עולמי, וכל דבר פחות מזה יהיה מאכזב. דמיינו שככל שאתם טובים יותר בתחביב הזה, כך הציפיות רק הולכות וגוברות. נערים מסוג מסוים ישתמשו בציפיות הללו כדלק איתו יגיעו לפסגה; אחרים, כמו גאטיס, יקרסו תחת הלחץ, יעדיפו לעשן עוד ג'וינט ולשתות עוד בירה כדי להפיג את החרדה. הרי אם רק יעשן וישתה מספיק, אם אף פעם לא ינסה להצליח, הוא לא יוכל להיכשל.

        בניגוד לספורטאים צעירים רבים, שנלחצים מהציפיות של הסובבים אותם, גאטיס הלחיץ את עצמו. הסביבה דווקא היתה די תומכת, ובמובנים מסוימים, זה רק הפך את כל הסיטואציה מסובכת עוד יותר. גם הוא, כמו רוב הכשרונות הגדולים שיש לחברה המערבית להציע, גדל על אתוס מסוים, על סרטים הוליוודים, על הציפייה שתעשה כך, ואז כך, ואז כך, ולבסוף, אחרי שתצעד בשביל הזה שרבים כל כך צעדו בו לפניך, תגיע ליעד שקבעו לך מבעוד מועד. ומה אם זה לא בדיוק מה שאתה רוצה? ומה אם זה בדיוק מה שאתה רוצה, אבל הפחד שתיכשל בדרך משתק הרבה יותר משהמחשבות על ההצלחה מדרבנות? "הרעיון של ללכת לקולג' גדול ולשחק בייסבול הרתיע אותי", אמר ל"דאלאס ניוז". "הייתי בן 17. לא ידעתי מי אני, והוטל עלי הרבה לחץ. כל מה שהייתי שווה כבנאדם היה כשחקן בייסבול. אם אכשל בזה, איפה אהיה?" לא רק החשש מלהיכשל על המגרש הרתיע את אוון הצעיר, כי אם גם היום הבלתי נמנע בו ייכשל בבדיקת סמים. "הייתי מפוחד, לא רציתי שיחשבו שאני דפוק", סיפר ל"אטלנטה ג'ורנל קונסטיטושן". "לא רציתי להיכשל בשלב הזה ואז אנשים היו אומרים - הנה ילד עם כל כך הרבה כישרון, והוא בזבז אותו".

        ייתכן והיה קשר בין הפחד להיכשל ומציאת הנחמה במריחואנה. בדיעבד, כך גם גאטיס עצמו הודה, הסמים הפכו אותו מעט יותר פרנואיד משהיה מלכתחילה, ועל כן אימו החליטה לאשפז אותו במוסד גמילה, בו שהה כחודש ימים והתבשר שהוא כלל אינו מכור לאלכוהול או סמים; הוא לא היה תלוי בהם, רק השתמש בהם כמעין פלסטרים לכל הפצעים שלא ידע כיצד לרפא. הסמים והאלכוהול היו רק סימפטומים לבעיות האמיתיות שזוהו אז, במוסד ההוא: כמויות זעם בלתי נגמרות, ודיכאון שהולך ונבנה. ממוסד הגמילה המשיך לשלושה חודשים בבית שיקום באריזונה, שם קיבל טלפון מאריק מאיירס, מאמן מכללת סמינול סטייט, שתהה האם גאטיס ירצה לשוב למגרשים. אוון התלבט, ולבסוף הסכים: הרי פחות או יותר כל דבר עדיף על מוסדות גמילה ובתי שיקום ואנשים שמאירים לך עם פנס ענק על חולשותיך הגדולות ביותר. אלא שגאטיס נפצע בברכו תוך זמן קצר, ובקושי הספיק לשחק. הוא תכנן להישאר במכללה, לסיים את התואר שלו בפסיכולוגיה, אבל בשלב הזה נדמה היה כאילו כל מה שמקיף אותו שחור. אריק מאיירס, האיש שהציע לו את גלגל ההצלה שלבסוף התברר כסתם עוד גלגל, הלך לעולמו כשנתיים לאחר מכן, בגיל 37, אחרי מאבק קצר ובלתי אפשרי עם גידול במוח.

        שחקן אטלנטה ברייבס לשעבר אוון גאטיס (AP)
        בייסבול לא היה הפתרון. אוון גאטיס (צילום: AP)

        "ישבתי בכיתה", סיפר ל-11alive.com, "ופשוט התחלתי לבכות. זה היה כזה, 'ככה אני לא רוצה שהחיים שלי ייראו'. אז ארזתי את התיק שלי ונכנסתי לרכב". ספק אם חשב בגדול באותם רגעים, בדרמטיות, ספק אם הכריז לעצמו בשקט או בקול רם שהוא עם הבייסבול סיים. שהוא לא מתכוון לרדוף אחר חלומות של אחרים - בפרט של אביו. שהוא הולך לעשות מה שטוב לו, גם אם זה לא כולל שימוש בכישורים הללו שהרבה יותר טובים אצלו מאצל רוב האנשים שהקיפו אותו. תחילה נסע לדאלאס, ועבד כמחנה מכוניות. לאחר מכן, החליט לבקר את אחותו בבולדר, קולורדו, ולגור שם. הוא מכר את הטנדר שלו, החל לעבוד בפיצריה ובאתר סקי, חלק דירה עם כמה שותפים וסך כל הרכוש שלו הסתכם במזרן ישן שהניח על הרצפה. בחודשים והשנים שהגיעו לאחר מכן, עבד גם כאב בית בהוסטל, טכנאי מכונות, שרת בחברת ניקיון, בפארק הלאומי ילוסטון ובמסלול גולף - העיקר לא לחזור לבייסבול. "לא חששתי לו", אמרה אימו ל-USA TODAY. "ידעתי שהוא יהיה בסדר. רק רציתי שיהיה מאושר. אף פעם לא חשבתי שהוא ימצא את האושר בבייסבול".

        אביו, ג'ו גאטיס, ניסה לדבר עם בנו פעם אחת ויחידה על חזרה אפשרית לבייסבול, לפני שהבין שאין טעם. "אמרתי לו - 'אתה מוריד מערכך. אתה שחקן בייסבול טוב'", אמר ל-alive.com11. "והוא הסתכל עלי ואמר, 'אני לעולם לא הולך לשחק עוד בייסבול'". כסף לא ממש היה לו, וזה לא שינה דבר. יום אחד, הנדודים שלו לקחו אותו לניו יורק, שם גילה שגם מעט המטבעות שהיו לו בארנק נגמרו. "הגעתי לכספומט וראיתי שיש לי מינוס 17 דולר", אמר ל"אטלנטה ג'ורנל קונסטיטושן". "חשבתי לעצמי, לעזאזל, אני מרושש, בניו יורק, אני בן 19 או 20, מה אעשה? הייתי כל כך אבוד. כל כך מוכה. התייפחתי. ניסיתי למכור את שקית הבגדים שלי תמורת עשרה דולר, כדי שאקנה כרטיס רכבת לנמל התעופה". הדמעות ירדו וירדו ברכבת התחתית, ליד הומלס שניגן בגיטרה. בסופו של קיבל גאטיס שטר של עשרה דולר מתייר וטרמפ משוטר לנמל התעופה, שם חזר למקום שהיווה לו בית באותם חודשים.

        אלא שגם בתוך כל הנדודים הללו והחופש האינסופי הוא לא מצא מנוח ובקיץ 2007 היה צריך להתאשפז במוסד נפשי, שם אבחנו אותו כסובל מדיכאון קליני ומחרדות. המחשבה לשים קץ לחייו עברה בראשו לא פעם. הרופאים שוב לא זיהו התמכרות לסמים או לכדורים או לאלכוהול, אך כן זיהו שלל בעיות אחרות, בין היתר מאניה-דפרסיה. אף על פי כן, החליטו לשחרר אותו לחסות אביו בחלוף מספר ימים, בתנאי שיקפיד לקחת את הכדורים הפסיכיאטרים הנכונים. גם בנקודת הזמן הזו רבים היו חוזרים לאיזור הנוחות שלהם, מנסים להשיב את החיים בחזרה למסלול עם הדבר האחד שהם יודעים לעשות היטב. לא אוון גאטיס. הוא לא ידע את התשובות, ובקושי ידע את השאלות לחיים, אבל זה לא עצר אותו מלהפוך כל אבן ולחפש אותן. לאחר שקרא את "כוחו של הרגע הזה", של הסופר הרוחני הפופולרי אקהרט טולה, החליט לצאת למסע נוסף בארצות הברית בעקבות מורים רוחניים שונים ומשונים. אף לא פעם אחת במסעותיו הרים מחבט בייסבול. "ידעתי שיש משהו מעבר לזה", אמר לתקשורת באטלנטה. "פשוט הרגשתי שיש דבר כזה שנקרא אושר, ורציתי אותו. וככל שאתה מחפש אותו יותר, כך הוא נראה רחוק יותר".

        מי שעזרה לו להתקרב אל המטרה הערטילאית הזו היתה מורה רוחנית נוספת בשם ג'יני זנדי. לטענתה, רק לאחר שגאטיס שאל את כל השאלות והלך עד הקצה - רק אז מצא את התשובה. "אני חושבת שבמסע שלו הוא מצא את פשטות החיים, ואליה הוא שייך", אמרה ל"ספורטינג ניוז". "פגשתי אותו לראשונה בדאלאס והוא נראה כן, צנוע, לב טהור, מתוק, עם דחיפות פנימית לפתור כמה דברים... רוב האנשים מתחילים את המסע הרוחני שלהם בשנות הארבעים והחמישים לחייהם. ידעתי שיש לו איזו אש פנימית, אם הוא מבלה את הערב עם חבר'ה מבוגרים ומדברים על דברים רוחניים. הרגשתי שמערכת היחסים שלו עם בייסבול עדיין לא סגורה - שלמרות שהוא עזב את הענף פיזית, הוא עדיין לא ויתר עליו לגמרי בליבו". לאחר שעות של שיחות, זנדי אמרה לגאטיס שהכל בסדר איתו, ואולי מוטב שיירגע, והתשובות יגיעו מעצמן. זה בדיוק מה שקרה: לאחר שנרגע, הבין מה הוא רוצה לעשות עם החיים החדשים שלו.

        עמוד הטוויטר של אוון גאטיס (צילום מסך , עמוד הטוויטר של אוון גאטיס)
        לא שוכח את חייו הקודמים. תמונת הפרופיל של אוון גאטיס בטוויטר, מימיו כשרת (מתוך הטוויטר של אוון גאטיס)

        הסובבים אותו לא האמינו שישוב לבייסבול אך החלטות היו החלטות, וכל עוד הגיעו ממקום אמיתי ונכון, אוון גאטיס כבר לא הפלה ביניהן. הוא היה אז בן 24, אחרי שש שנים מחוץ למשחק, לא בכושר, שמן במקצת כשהגיע למכללת UTPB באודסה, שם למד אחיו למחצה. מאמנו החדש, בריאן ריינקה, הציע שישחק עימו שנה אחת, והוא כבר ידאג שייבחר בדראפט ה-MLB. ריינקה סיפר שכשגאטיס חבט בכדור, צליל אחר בקע מהמחבט. "השחקנים קראו לו שור, בגלל איך שהוא היה נראה", סיפר ל"דאלאס ניוז". "הוא היה גדול. והוא היה אדיר. כולם נמשכו אליו". התכנית עבדה בצורה מושלמת, ובדראפט 2010 נבחר בסיבוב ה-23, בידי אטלנטה ברייבס. כשחתם על החוזה המקצועני הראשון שלו, דמעות זלגו מעיניו. ובכל זאת, בסיפורו ההוליוודי זו לא ממש היתה נקודת הסיום, כי אם נקודת התחלה: גאטיס שקל אז 122 ק"ג, והתקשה לפלס את דרכו לרוטציה. אבל הפעם הציפיות כבר היו נמוכות יותר, והפעם הוא באמת רצה להצליח, אז הוא עשה מה שצריך.

        "הוא קורע את התחת", אמר ל"אטלנטה ג'ורנל קונסטיטושן" ג'ו ברידן מהצוות המקצועי, וחברו לקבוצה דייויד רוס הוסיף: "הוא חיה. זה די נדיר לראות בחור צעיר שמגיע ומותיר רושם כל כך גדול. אלה הסיפורים שכולם אוהבים. כיף לראות מישהו שעובד כל כך קשה ודברים משתלמים לו". המסע של גאטיס אל עבר קבלת הזדמנויות של ממש בברייבס היה ארוך, אך בשום שלב לא מייגע. פציעות של כמה חברים לקבוצה עזרו, ולפתע, אחרי שלוש שנים של נדודים בין קבוצות בת וליגות מקצועניות ומקצועניות פחות, האיש שלא רצה שום קשר לבייסבול מצא עצמו יום אחר יום במגרש בייסבול, עושה את הדבר שגרם לו כל כך הרבה אושר בשלב מסוים, שגרם לו כל כך הרבה סבל וחרדה. "זה מטורף, אבל אני מרגיש כל כך רגוע כרגע. אני נהנה בטירוף", אמר ל-USA TODAY ב-2013, זמן קצר לאחר הופעת הבכורה שלו בברייבס. "היה כל כך קשה להגיע לכאן, והדיכאון ממש היכה בי, אבל התגברתי על כל זה. אני מקווה שאוכל לעורר השראה בילדים שעוברים דברים דומים. אולי אם הם יכירו את הסיפור שלי, הם ייראו שיש דרך החוצה. אני ההוכחה לכך".

        וכך, לאט לאט, הפך לשחקן MLB לגיטימי בתפקידי התופס והחובט המסומן. בתחילת 2015 נשלח בטרייד ליוסטון, נפצע מספר פעמים אך בכל זאת סייע לפני כחודשיים לאסטרוס לזכות באליפות הראשונה בתולדותיהם. בשלוש השנים האחרונות, האיש שעשר שנים קודם לכן עמד על מינוס 17 דולר בבנק, הרוויח קרוב לעשרה מיליון דולר, ואין לו כוונה לעצור. הוא לא היה וככל הנראה גם לא יהיה כוכב בייסבול של ממש בשנים הקרובות, וזה בכלל לא משנה. התפרצות הרגשות שלו אחרי הזכייה ובמצעד האליפות, אמרה הכל. כשנשאל על ידי "יוסטון כרוניקל" לאחרונה האם הוא עדיין חושב על החיים הקודמים שלו, השיב כפי שהשיב פעמים רבות לשאלות דומות: "לכל אחד יש סיפור, וזה הסיפור היחיד שיש לי". כי כיום, בשעה טובה ומוצלחת, הוא במקום בו הוא אמור להיות, במקום היחיד אליו ניתן היה להגיע. אחרי שנים של חיפושים ונדודים, אוון גאטיס סוף סוף מצא בית. בפברואר 2012, עוד לפני שרשם את הופעת הבכורה שלו ב-MLB, הרבה לפני שזכה באליפות או הוכיח לעצמו ולעולם שהוא באמת מסוגל לעשות את כל הדבר הזה, התראיין ל"אטלנטה ג'ורנל קונסטיטושן" ונשאל הוא סוף סוף מצא את מה שחיפש.

        "בהחלט", השיב. "לא מצאתי שום דבר, אבל עכשיו אני כבר לא צריך לחפש".

        שחקן יוסטון אסטרוס אוון גאטיס (GettyImages)
        אוון גאטיס עם החברים לקבוצה ביוסטון (צילום: GettyImages)
        שחקן יוסטון אסטרוס אוון גאטיס (GettyImages)
        ובמצעד האליפות (צילום: GettyImages)

        nimrodofran@walla.co.il