יעקב בוזגלו עמד נרגש, בטוקסידו חגיגי, מאחוריו המרינה ולפניו המלון, ואשתו לעתיד חני בוזגלו עומדת לצאת לקראתו כדי שסוף סוף הם יעשו את זה רשמי. והוא לקח עוד שאכטה. כל זה במסך ענק במסעדה בנווה צדק, ביום רביעי בערב. ועל המסך עוד כמה בדיחות לפני הקיטש, ובמסעדה, מסביב לשולחן ענק שמאכלס את משפחת בוזגלו, יעקב ומאור התפרקו. הפעם מצחוק.
האבא צווח ולא הצליח לשלוט בעצמו, והעוצמה היתה אפילו גדולה יותר מהבכי שלו רק 48 שעות קודם לכן במסדרונות של איצטדיון טרנר. מאור העביר יד על המצח ומיד הוריד אותה כדי לסדר את הקביים שנשענו על רגליו מתחת לשולחן. ונכון שהסדרה "הבוזגלוס" כבר ב-VOD ואפשר לראות כל פרק מתי שרוצים והכל מתערבב, אבל אתה נשבע שכבר ראית את הקטע בו מאור נפצע, ויעקב נשבר, ואז השיקום. אתמול בנווה צדק נערך מן אירוע סיום לעונה הראשונה, בהשתתפות המשפחה, אנשי yes והבוסים של חברת ההפקות "ארצה". על המסך הוקרן הפרק האחרון, אבל בחיים של מאור בוזגלו העונה השנייה כבר החלה - 15 שניות בלבד מפתיחת המשחק בבאר שבע.
עוד בנושא
מאור בוזגלו הצהיר: "אעבור כל דבר", אביו: "איש לא האיץ בו לחזור"
הפסד כלכלי? מאור בוזגלו קיבל מענקים שמנים על שערים ובישולים
אסי בוזגלו: "ברקת קנתה למאור זר ב-20 שקל, זה היה מביך ומביש"
15 שניות בלבד מפתיחת המשחק בבאר שבע, הוא ידע שזה נגמר. לפי נתוני ה-GPS, זה היה הספרינט המהיר ביותר שדפק מאז שחזר לפעילות במכבי חיפה. מהיר מדי. "היום אני יכול לנתח ולהגיד לעצמי 'רגע, שנייה ראשונה, אתה 20 דקות בחדר הלבשה אחרי החימום - מה אתה נותן ספרינט כזה?'", הוא מספר לי.
?
אבל ברור למה. עבורו, זה היה ה-משחק. החזרה הביתה, לטרנר, היכן שחווה את התקופה הטובה בחייו. והוא לובש עכשיו ירוק והוא תמיד אהב להוכיח. ובמנהרה הוא אמר לאלברמן "גל, שחק עליי, רק עליי", ולסלליך "סנטי, אני רוצה את הכדור - כל הזמן אליי". והוא רצה ורצה, והברך לא עמדה בפני הרצון. והוא הרגיש שהיא זזה. במשך עשר דקות ניסה לשכנע את עצמו - "אין לך כלום, אין לך כלום" - אבל הוא ידע. בדקות הקרובות החדות נעלמה, התגובה קהה, ו"הפחד מתחיל להשתלט עליך", הוא אומר. "ואני מתחיל לחשוב - איך אני מחזיר את זה?". אז הוא דופק עוד "ספרינט לא קשור", ועוד מאבק פיזי, ועוד ניסיון דריבל כושל. וכלום לא מצליח. "מהדקה הראשונה ידעתי שיש לי נזק גדול", הוא נזכר, "ואחרי כמה דקות הבנתי שזו הרצועה".
ואז מגיע המאבק שלך נגד עצמך. ההבנה שמה שתיתן עכשיו, בדקות הקרובות, זה מה שתיתן בשנה הקרובה. ההפנמה שאין יותר כדורגל כל כך כואבת, ואתה מקווה שהאדרנלין יסחוב אותך לעוד כמה רגעי קסם. "זה אפילו לא כאב לי כמו בפעם הקודמת", מאור אומר. "לא רציתי לעזוב את המשחק, לא משנה מה, במיוחד בגלל הקללות מהיציע - הן גרמו לי לרצות להישאר עוד יותר".
אז הוא נשאר ושיחק בלי רצועה בברך, יותר מחצי שעה. במדי מכבי תל אביב אפילו נשאר יותר מכך, כשקרע את הרצועה בדקה ה-15 של המשחק האחרון ב-2008/09 ומשך עד כמעט סופו, כולל בישול. הפעם, כשזה לא נהיה נוח יותר והוא עבר לאגף שמאל הוא פנה לרוב מאס. "קואץ'", קרא לו, וההולנדי הסתכל, ובוזי הכריז: "קרעתי את הברך, שמישהו יתחמם". ומאס שלח את אופיר מזרחי, ובוזגלו עדיין קיווה שיצליח לשנות את התמונה, אבל אז יצא לעשות לחץ על לואי טהא והבין: "אני לא יכול יותר". והוא נפל והכה את הדשא.
ואלברמן רץ אליו. הוא ראה שהוא מחזיק את הברך. "בוזי, אל תילחץ", אמר לו. "תעמוד, שלא יוציאו אותך באלונקה".
"אל תדאג", בוזגלו החזיר, "אין סיכוי שזה יקרה".
הוא נעמד, מתוסכל, יורד מהדשא בפעם האחרונה ויודע שהרבה זמן יעבור עד שידרוך עליו שוב, והגוף לאט לאט מספר למוח מה הולך לקרות עכשיו, וזה הורס. ברק בכר ניגש אליו בעמדת החילוף.
"מה, זו אותה רגל, הא?".
"כן", ענה בוזי, ומאמנו לשעבר חיבק אותו.
בוזגלו ירד לספסל, שמע קללות והמשיך לחדר ההלבשה. לשם הגיע פתאום אליניב ברדה, החבר לקבוצה לשעבר - אף הוא מושבת בשל אירוע הלב שעבר בחודש שעבר. ברדה התיישב לידו, שאל "איך אתה מרגיש?", ולפי המבט של בוזגלו הוא ידע. "הוא הבין את מה שאני הבנתי", מאור אומר.
המנהל המקצועי מו אלאך הגיע מהר וחיפש את המילים. בינתיים חיבק אותו, ואמר "ברגע שהשחקנים ייצאו, אחרי המחצית, נכניס לפה את ההורים שלך". מאור ידע איך הגיב אביו. בסדרה, בפרק שמראה את הפציעה הקודמת, באפריל - כשבוזגלו היה באר-שבעי ושיחק נגד מכבי חיפה, ולא להפך - הראו מי לקח את זה הכי קשה. יעקב. גם הפעם. "ידעתי שהוא במסדרונות, מפורק, בוכה", מאור אומר. הוא בעצמו לא נשבר. "אני אף פעם לא בוכה, לא מתפרק". למה? "לא יודע. ככה".
הוא, לפחות אתמול, הגיב אחרת לגמרי. הוא טוען שלא שם לב למחיאות הכפיים ושמע רק "בוזגלו מת", אבל "גם את אלה אני מבין וגם את אלה אני מבין. להפך - זה מחמיא לי. תשאל כל שחקן כדורגל, במיוחד את הגדולים. אני אומר לך שאם הם לא היו שרים נגדי ככה, הייתי באמת מת. אם היו מתעלמים ממני, הייתי מת. כששורקים לך בוז מפחדים ממך, יודעים מה אתה שווה, אתה האיש המסוכן - ואני לוקח את זה כמחמאה".
ועזבת אותם, אני אומר לו, בחרת קבוצה גדולה אחרת על פניהם. הרי זה לא שהם נגדך באמת, אם הם רואים אותך ברחוב
"הם מצטלמים איתי", הוא משלים. "באחריות - כל אלה ששרקו בוז וצעקו - אם הם פוגשים אותי ברחוב, הם מבקשים להצטלם איתי".
יום לאחר מכן, כשחיכה לתוצאות הבדיקה, ניסה לשנות גישה. אם בפעם שעברה היה אופטימי, וחשב שזה מה שיעבוד, הפעם ניסה להיות פסימי - הפוך על הפוך. גם זה לא עזר. קרע ברצועה הצולבת, קרע במניסקוס וחזרה לנקודת ההתחלה. שוב הניתוח - רק קצת אחרת. בפעם הקודמת נעשה שימוש ברצועה של בחור שנפטר, והפעם, ההמלצה היא על רצועה מאיבר אחר בגופו של מאור. ואחרי הניתוח, שוב התהליך הארוך הזה. בפעם הקודמת תיעד את כל שיקום ברשתות החברתיות, וזה היה נראה כל כך טוב ומספק שהרבה ילדים, עוקבי אינסטגרם, סיפרו לו שבעזרת הגישה שלו לשיקום הם השתקמו בעצמם.
"באופן אירוני, הכוח שהם שאבו ממני נותן לי את הכוח לעשות את זה שוב בעצמי", הוא אומר. "זה מטורף - אני אמרתי שאני מתחיל במשהו שאחר כך ידברו עליו, ידברו על 'איך הוא ירים שחקנים צעירים פצועים'. ואני אצליח, שוב. אני באמת מאמין בלב שלם שאחזור, ולא סתם. אחזור לנבחרת. אני לא משקר לעצמי. לפני המשחק בבאר שבע החשיבה שלי עוד היתה איך אני חוזר לעצמי, מוביל את מכבי חיפה להישגים ויוצא שוב לאירופה. לא יודע מאיפה זה בא, ככה אני חושב".
אל תטעו - פנטזיית אירופה לא אומרת לרגע שהוא לא כאן ועכשיו. למרות הזמן הקצר שהוא רכוש מכבי חיפה, הוא מדבר כמו אחד שירוק כבר עשור. "לא פשוט להחתים שחקן פצוע, עם כל כך הרבה ציפיות", הוא אומר. "מבחינתי זה היה ה-דבר, ה-מהלך. והיום, דווקא אחרי הפציעה, אני יכול להגיד שאם המחויבות שלי למועדון לפני שבוע היתה על 200, היום היא על 800".
למה? "ככה. ההתייחסות של המועדון. הדאגה. האכפתיות. אם יש דבר אחד שנפגעתי ממנו ביומיים האלה זה מהביקורת על מכבי חיפה. מאלה שמנסים לרמוס את המועדון ולהאשים באותו בהתנהלות. כל אלה שטענו שחזרתי מוקדם מדי הם אינטרסנטים בלי שום מושג על מה זה שחקן כדורגל. אני רוצה להגיד באופן חד משמעי - עברתי את כל המבחנים, כל הקריטריונים, עוצמת רגל, כוח, מהירות תגובה. זה לא שראו אותי באימונים ונראיתי בסדר ואמרו 'יאללה, תנו לו לשחק'. המנתח שלי וכל הצוות ניתחו את כל הדוחות, מה עברתי בשיקום ומה מצב הברך, ואישרו לי לחזור". ואכן, המנתח דוקטור מורגנשטרן אף אמר לבוזגלו שבכל הקריירה לא ראה בחור עם מדדי שיקום טובים מאלה. ובגלל זה העריך אתמול שבוזגלו יחזור גם מהפציעה הזו, "בלי ספק בכלל".
ומאור מוסיף: "והיום אני יודע - אם כבר להיפצע, אז במועדון כמו מכבי חיפה". והוא מפרט: "הדאגה, האכפתיות, הנשיא מחייג אליך, המנכ"ל מחייג אליך". וכשאחד מהם אומר לו 'לא משנה איפה תהיה על הגלובוס - אנחנו מאחוריך', זה קונה אותו. "מבחינתי", הוא אומר, "אני רק רוצה לחזור ולהחזיר את מכבי חיפה לגדולתה".
הוא מתלהב מהתמיכה הירוקה כאילו לא קיבל כזו בימיו. ואז, כאנחנו מדברים על באר שבע, הוא מגמגם. "את השיקום האחרון עשיתי לבד
דברים לא היו
בגלל שסיימתי חוזה
גם הניתוח עצמו - יש תשלומים שאני שילמתי, ואת כל השיקום עשיתי מכספי. לא ביקשתי כלום מאף אחד. היום אני נמצא במועדון מסודר שמתנהל כמו שצריך. לפעמים תוצאות לא מגיעות, אבל באכפתיות, באבהות - זה המועדון ברמה הכי גבוהה שיש".
אמא חני מגיעה עם מכשיר הטלפון שלה ומראה הודעת תמיכה בשם "כל אוהדי בית"ר ירושלים". "זה מדהים", הוא אומר. "כל קבוצה שולחת לי הודעות. אוהדים מקבוצות בלי אוהדים שולחים לי הודעות". ואז הוא מספר שהוא מאוכזב מכך שלא הצליח לענות לכל המסרים, וכדי להוכיח פותח את הוואסטאפ וגולל למטה, ויכול לגלול גם חודשים. אלפי - באמת, אלפי - הודעות של משפחה, חברים, שחקנים, מאמנים, סוכנים, פוליטיקאים, סלברטיז ומי שתרצו. כולל חבר'ה מבאר שבע. גם שם אמרו עליו הרבה דברים טובים, ואתמול החמיאו על המנטליות שלו והראו ביטחון בחזרתו. גם אלונה ברקת, בסיום המשחק בטרנר, מיד ירדה למטה ושאלה "איפה הוא, הוא פה?", וכשנאמר לה שעזב, היא היתה מאוכזבת. "בכל זאת, עברתי שם תקופה מדהימה", בוזגלו אומר. "הטקס קצת היה
". והוא עוצר את עצמו, משכנע את עצמו להתעסק בשלו.
אז בשלו, יום אחרי הפציעה הוא קורא שרפאלוב אולי יגיע. זה לא מלחיץ אותו ולא מאכזב, זה ממריץ. ככל שיהיו פה שחקנים טובים יותר, ככה אני אהיה טוב יותר, הוא אומר. אם כבר, תחושת הפספוס שלו היא שבדקות המועטות שלו בירוק לא הצליח לעזור לקבוצה מקצועית. אבל גם הוא יודע שהוא לא בא רק על תקן איש מקצוע. "מה שבאתי לתת, מה שהיה חסר - זה שהקהל יחזור להאמין בקבוצה, ושהשמחה תחזור אלינו. בצד המנטלי, אני נלחם כבר חודשיים. אני חושב שהחיבור בין שחקן ומועדון לקהל צריך להיות טוטאלי. כמו שאני אבא, כמו שאני בעל, ככה אני שחקן כדורגל עבור מכבי חיפה. עד הסוף".
השאלה אם במכבי חיפה מאמינים שיחזור כשחקן גדול, כמו שהוא מאמין. "אני מרגיש את זה בעצמות שלי", הוא אומר. "אני מרגיש שסומכים עליי, שיודעים מי אני ומה האופי שלי. שאני לא מתייאש ולא מוותר, ועם כל הברדקיסטיות שלי, והתספורות והקעקועים והסדרה והפרסומות, אני עדיין חבר של כולם ואוהב את כולם ודואג לכולם ואכפת לי".
חשוב לו במיוחד להחזיר את הפאן, את הרוח. להצטלם, לחייך, להקליל. "אנחנו מתעסקים בכדורגל, ובלי שמחה אי אפשר להביא תוצאות", הוא אומר. "ושמחה לא היתה במכבי חיפה. לא היתה. ועכשיו אני יכול להגיד שאם משהו השתנה - זה שתהיה תקווה. אני יודע שאני מוגדר על ידי האוהדים כ'תקווה של מכבי חיפה'. וכמו שאני לא מאבד תקווה בחיים האישיים שלי, אני רוצה שהקהל לא יאבד את התקווה בנו. יש לנו הרבה בעיות, נכון, אבל אל תאבדו את התקווה".
והקרנת פרק הסיום תמה, והקרדיטים נפלו על המסך, ומתנות חולקו ונאומים נשמעו ונשיקות וחיבוקים ופרידה. ומאור בוזגלו הרים את הקביים ודידה לעבר הדלת. עוד עונה שנגמרה, עוד עונה שהחלה.
orenjos@walla.co.il
