למות. גם אם לא חשבה על האפשרות הזו בכל רגע נתון, היא היתה נוכחת כמעט כל הזמן, ליוותה אותה בכל תנועה של הגוף, בכל תחושה קצת יוצאת דופן, בכל זיהוי של משהו לא ברור באופק. לפני מספר חודשים ציינה 30 שנה לשחייה המפורסמת והמכוננת ביותר שלה, לשחייה נוספת אליה נכנסה, אך לאף אחד לא היה ברור האם תצליח לצאת. "זה כאילו שחיתי עירומה אל תוך סופה", כתבה בספרה, Swimming to Antarctica, על היום המדהים ההוא. הים היה ים ברינג, והמשימה, לא בפעם הראשונה, היתה להיכנס להיסטוריה, הפעם כאדם הראשון השוחה מארצות הברית לברית המועצות, בתקופה בה אפילו המחשבה על כך היתה תלושה. "ידיי היו מנוונות, והכאבים הגיעו עד העצם. לפתע הבנתי שחיי בורחים דרך ידיי. הים הקפוא והמאיים הזה התנהג כמו ערפד ענק שמצץ לאט לאט מגופי את החוף והחיים, ואני חושבת לעצמי - אלוהים ישמור, תגבירי קצב. תשחי מהר יותר, מהר יותר. הכי מהר שאת יכולה. את חייבת לייצר יותר חום, אחרת תמותי!"
היא הגבירה קצב, התחממה בחזרה ובזמן שהפשירה את גופה, עזרה להפשיר גם את המלחמה הקרה. מאז ועד היום השכיחה רגע מדהים ברגע מדהים אחר, הישג חסר תקדים בהישג חסר תקדים, רגע מבעית ברגע מבעית אחר. כי בשלב מסוים של חייה, לין קוקס למדה לחיות עם המוות המרחף מלפניה, מאחוריה ומכל צדדיה, למדה שהאפשרות למות היא פשוט עוד משהו שנמצא במים.
כמו הדגים, כמו האצות, כמוה.
את קריירת השחייה שלה החלה באמבטיה המשפחתית בניו המפשייר, כשעוד לא היתה לה אפשרות לצאת החוצה, לברוח מקירות ומעקים. כשהיתה בת תשע, וחברותיה התחרו בבריכה, היא העדיפה לשחות באחד האגמים. הוריה החליטו להעביר את המשפחה לקליפורניה, כדי שהילדים יהיו קרובים יותר לאוקיינוס, ולין הראתה להם תודה בכך שמיעטה לצאת ממנו. לילה אחד בספטמבר 1971, כשהיתה בת 14, היא וקבוצת חברים הפכו לראשונים בהיסטוריה שחוצים בשחייה את האי סנטה קטלינה. לין היתה ראשונה לאורך מרבית הדרך אך סיימה בין האחרונים, משום שחיכתה ליתר חברי הקבוצה, ובסיום, כששני בנים התרברבו שהקדימו אותה, החליטה שזו הפעם האחרונה שהיא שוחה בקבוצה. מעתה - היא תשחה לבד. כך או כך, התחושה של לשחות במים פתוחים, נטולי גבולות, היתה שקולה אצלה ליציאה מהכלוב אל החופש. לפתע, האפשרויות היו רחבות כמו האוקיינוס. שנה לאחר מכן, בגיל 15, החליטה שברצונה לחצות את תעלת למאנש. זה לקח לה תשע שעות ו-57 דקות - כמעט ארבע שעות פחות מהאישה הכי מהירה, וכמעט חצי שעה פחות מהגבר הכי מהיר שעשה זאת עד אותו רגע. ב-1973 שיפרה את שיאה ב-20 דקות, כאילו להוכיח שכבר אין טעם להתייחס אליה כנערה, אלא כאל אחד מבני האנוש הטובים בתבל בכל הנוגע לשחייה במים פתוחים.
גם משחה מפחיד בנילוס, כשפיתחה דיזנטריה מהמים המלוכלכים, התייבשה, ופרשה לאחר שבכל זאת ניסתה לנווט את דרכה בין מי הביוב והעכברושים המתים, לא עצר אותה. ב-1975, כשהיא בת 18, הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה השוחה את מצר קוק בניו זילנד, ולאחר מכן לאישה הראשונה בהיסטוריה ששוחה את מצר מגלן בצ'ילה, וששוחה סביב כף התקווה הטובה בדרום אפריקה (שם כמעט תקף אותה כריש, לפני שנורה על ידי אחד מאנשי צוותה). בערך בתקופה הזו, הציע אביה שתשחה מארצות הברית לברית המועצות, כדי להוכיח שעל אף המלחמה הקרה שהתחוללה באותן שנים, אפשר ומוטב להיות חברים. היתה זו הצעה תמימה, יפה ובלתי מציאותית בעליל. "זה היה רעיון פרוע", הודתה בפני אתר Boston.Com, "אבל חשבתי שזה יכול לעזור להפיג את המתח. אולי המשחה הזה יעזור לאנשים להבין שהיחסים הם לא בין וושינגטון ומוסקבה, אלא בין אלסקה וסיביר, והמרחק ביניהן הוא רק 3.75 ק"מ". במשך 11 שנה ניסתה קוקס להשיג את האישור המיוחל לגמוע את המרחק הקצר והסימבולי בין אלסקה וסיביר, ובמשך 11 שנה לא קיבלה אותו - גם בשל היחסים הקרירים בין המדינות, וגם בשל המים הקרירים שזרמו בין המדינות, ולא אמורים היו לאפשר לבן אנוש נורמטיבי לשחות בהם.
בסופו של דבר, בסיוע איל הנפט והפילנתרופ ארמנד האמר, הצליחה להעביר את המסר לנשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. אישור עדיין לא הושג, אך לין קוקס הרגישה שהיא כל כך קרובה להגשמת החלום, שאין טעם לוותר. היא השתמשה בכל החסכונות שלה כדי לממן בעצמה את הנסיעה שלה ושל הצוות שלה לאי דיומיד הקטן שבאלסקה בקיץ של 1987. התכנית היתה לשחות ממנו לאי דיומיד הגדול, אז חלק מברית המועצות, אך עד הרגעים האחרונים, לא היה ברור האם היא תצא לפועל. רק כשקוקס ראתה "שתי ספינות בגודל מגרש פוטבול" עושות את דרכן למצר ברינג, שהפריד בין אלסקה וברית המועצות, היא הבינה שמשהו קורה. 150 ילידי האי באלסקה חששו עד כדי כך שהודיעו על התזוזה לצבא האמריקאי, שמיד שלח מסוקי קרב לאיזור. ברית המועצות שלחה מטוסי קרב משלה. "ואני חשבתי שכל העניין פה הוא שלום עולמי", סיפרה קוקס ל-BBC. רק 24 שעות לפני המועד שנקבע למשחה, קיבלה את האישור המויחד מגורבצ'וב, שהבין שעם כל תשומת הלב התקשורתית לסיפור של השחיינית האמריקאית, אין לו ברירה אלא לאפשר לה את הצעד הסימבולי הזה.
האישור הביא לחגיגות באי הקטן, חגיגות שנמשכו עמוק אל תוך הלילה וגרמו לאנשי הצוות של קוקס לישון עד מאוחר, ולפספס את מועד היציאה המקורי. התוצאה היתה ערפל כבד שהקשה על השחיינית לראות משהו מלבד חוסר הוודאות. חוץ מזה, היה את עניין המים: כמו ברוב משחי המים הפתוחים שערכה בחייה, כך גם הפעם לין קוקס בחרה להיכנס למים בבגד ים בלבד, בלי חליפות או ציוד שיעזור לה להתחמם או לשרוד (בין היתר משום שחלק מחליפות הצלילה עשויות מחומר שלעתים מושך כרישים). היא רצתה להתחמם ולשרוד לבד. "הסובייטים הבינו, כי הם הבינו מה זה סיבולת, והם הבינו מה זה קור, והם הבינו מה המשחה הזה אמור להיות", סיפרה ל-Boston.Com. טמפרטורת המים עמדה אז על 3.3 מעלות צלזיוס, וכפי שעשתה בכל חייה, היא ידעה שהדרך היחידה לשרוד היא להתנהג כמו כריש, ולא לעצור במקום ולו לרגע.
היתה זו עדות ראשונה וממש לא אחרונה לגופה הייחודי של קוקס - גוף שהימם מדענים רבים. קומתה הקטנה מעולם לא שיוותה לה מראה של ספורטאית מקצוענית, אך מה שמתרחש בתוכה הוא שהופך אותה ליוצאת דופן. בניגוד לרבים אחרים, שייכנסו למים כל כך קרים ויספרו את השניות עד היפותרמיה, אולי אפילו עד מוות מיידי, בגופה של קוקס יש מעין "חליפת צלילה פנימית", שמאפשרת לטמפרטורת הגוף שלה להישאר אותו דבר, לעתים אפילו לעלות במהלך שחייה במקומות קפואים. ההסבר הרפואי שהופץ לא פעם הוא שאחוזי שומן גבוהים (36, לעומת 18-25 אצל רוב האנשים) הם אלה שמגנים על האיברים החיוניים שלה ומאפשרים את התופעה הנדירה, שתגיע לשיא בהמשך הקריירה שלה, במקומות קרים עוד יותר.
ובכל זאת, כשקוקס נכנסה למים ביום ההוא, באוגוסט 1987, היא היתה בהלם מהקור. בשלב מסוים הביטה על אצבעותיה והן היו אפורות, כמו של גופה. מספר רגעים לאחר מכן, כתפיה הפכו כחולות. הערפל הקשה עליה ועל הצוות שלה לראות קדימה, וגם המצפן הישן לא ממש עזר. בניגוד לריצת מרתון, למשל או, למעשה, כמעט לכל ענף ספורט אחר, במקצוע שלין קוקס בחרה, בין נקודת ההתחלה ונקודת הסיום משתרע תחום אפור המושפע משלל גורמים שלא בשליטתה. הכל חששו שמא יפספסו את האי הגדול, וכשכבר נגלה אליה מבעד לערפל, הזרם החל לסחוף אותה הרחק ממנו. את התחושה באצבעות הרגליים והידיים איבדה עוד קודם לכן וכעת, כ-50 מטר מקו הסיום שלה, היא לא היתה בטוחה שתוכל לעמוד בזה. "חשבתי לעצמי - אלוהים ישמור, מה יקרה אם הזרם יסחוף אותי בחזרה לים? עם העייפות והקור, לא אוכל להילחם בו", סיפרה למגזין "פיפל" מספר ימים אחרי המשחה - משחה אותו השלימה, כשם שהשלימה את כל המשחים שהגיעו לפניו ואחריו: עם נחישות שקשה להסביר במילים.
סך כל השהייה שלה במים שככל הנראה היו הורגים כל אדם נורמלי תוך חצי שעה עמד על שעתיים וחמש דקות. כשהגיעה אל היעד בשעה 17:02, מותשת וקפואה, סלעים מכוסים שלג וקרח הקשו עליה לעלות ליבשה. שתי ידיים רוסיות הושטו וסייעו לה לצאת מהכפור, אל קבלת פנים חגיגית של ספורטאים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת, ק.ג.ב וציבור. אחד אחר השני הם ניגשו לדבר איתה, לייבש אותה עם שמיכות ומגבות, לחמם אותה, להודות לה על כך שהפכה לאמריקאית הראשונה שדורכת באי דיומיד הגדול מאז 1948. אנשי ברית המועצות כל כך נרגשו מהמחווה שהושלמה, כבדרך נס, עד שלא נתנו לה לנוח ולהתאושש מהמסע שהותיר אותה, גם כעת, קפואה, על סף עילפון, עם טמפרטורת גוף של 34.4 מעלות. רופאה מקומית הבחינה בכך, ניגשה אליה, חיבקה אותה והוליכה אותה לשק שינה מלא בקבוקי מים חמים. "כל הרעיון היה לחוות קשר אנושי אחרי כל כך הרבה שנים של פחד מהסובייטים", סיפרה קוקס ל-BBC, "והנה האדם הזה, פחות או יותר מחמם אותי בחזרה לחיים". לאלסקה היא כבר חזרה בסירה. בהמשך אותה שנה, כשמיכאיל גורבצ'וב ונשיא ארצות הברית חתמו על הסכם פירוק נשק גרעיני לטווח בינוני, אמר נשיא ברית המועצות: "בקיץ שעבר לקח לאמריקאית אמיצה בשם לין קוקס שעתיים בלבד לחצות בין שתי המדינות. ראינו בטלוויזיה כמה אמיתי וידידותי היה המפגש בין העם שלנו והאמריקאיים כשהיא הגיעה לחוף הסובייטי. האומץ שלה הראה כמה קרובים אנחנו".
לפני המשחה ההיסטורי ההוא היו משחים רבים ברחבי העולם, וכך גם אחריו. ב-1988 שחתה בעמק באיקל שבדרום סיביר, ב-1990 בתעלת ביגל שבין צ'ילה וארגנטינה, ובנהר שפרה, לצד מוקשים וגדרות תיל, בין מזרח ומערב ברלין, וב-1992 באגם טיטיקקה, מהאגמים הגבוהים ביותר בעולם, עם 3,821 מטר מעל פני המים בגבול בוליביה ופרו. ואז, באוקטובר 1994, כשהיא בת 37, הגיע לין קוקס לארץ הקודש.
המטרה היתה לבצע "שחיית שלום" של 22 ק"מ במפרץ אילת, המחבר את ישראל, מצרים וירדן, כדי לחגוג את קמפ דייויד, וכעת את הסכם השלום עם ירדן. כשסיפרו לה שהתכנית המקורית שלה (מטאבה לאילת ואז לעקבה) עלולה להיות מעט קשה פיזית, ואולי מוטב שתשחה עם הזרם ולא נגדו, סירבה בנימוס. "נגד הזרם מתאר את כל הסיפור הזה, את כל תהליך השלום", אמרה ל"לוס אנג'לס טיימס". איומיו החוזרים ונשנים של סדאם חוסיין והעברת הכוחות של ארצות הברית לכווית גרמה למציאות מתוחה באותם ימים, וכמו בשחייה ההיא בברית המועצות, כך גם הפעם קוקס לא היתה בטוחה שתקבל את כל האישורים הדרושים בזמן. בסופו של דבר, קיבלה אישור מראומה ויצמן, אשת הנשיא דאז, מהמלכה הירדנית נור, ומשגריר מצרים בארצות הברית. "אחרי כל העבודה, זה תמיד נהדר סוף סוף להיכנס למים", אמרה ל"לוס אנג'לס טיימס". "זה כמו להיות אמן. אתה מוציא את כל הצבעים, מכין הכל, ואז סוף סוף אתה יכול להרים את המברשת". אז היא הרימה אותה, וצבעה, ואז ארזה את ערכת הציור שלה והמשיכה הלאה, ליצירות מופת חדשות בכל רחבי כדור הארץ. משפחתה התחננה שתפסיק, שהיא נהיית מבוגרת מדי, שזה מסוכן, אך לין קוקס סירבה. "למה להרגיש מוגבל בגלל הציפיות של מישהו אחר?" תהתה.
ציפיות של אחרים היו עבורה כמו גבולות: תיאורטיים בלבד. חותמת סופית לכך סיפקה ב-2002, כשהלכה בעקבות אחד מגיבוריה, מגלה הארצות הנורבגי רואלד אמונדסן, ורצתה לשחות באנטרקטיקה. "התחלתי להתעניין בגבולות הסיבולת שלי", כתבה ל"ניו יורקר". "רציתי לראות האם הגוף שלי מסוגל לסבול קור קיצוני. הטמפרטורות הקיצוניות עלולות לגרום לגוף שלי שוק טוטאלי, ולליבי להפסיק לפעום. הקור גם יכול היה לגרום לאצבעות ולידיים שלי להיות מנוונות, כך שלא אוכל להוציא עצמי מהמים". הרבה מעבר לכרישי ענק, קוקס חששה ממה שמשך אותה אל המים, מים שהיו קפואים - לא מילולית, אמנם, בגלל הזרם - אך כן כאלה שהיו הורגים את רוב האנשים שהיו נופלים אליהם בטעות. כשהכניסה את גופה נטול החליפה אל המים שנמדדו במינוס 1.7 מעלות, היתה בהלם. "מרגישים קור קיצוני", סיפרה ל-CNN. "ברגע הראשון הזה, הגוף שלך משתנה משמעותית. את מעבירה דם מליבת הגוף כדי להגן על הלב, הריאות והמוח. את בהיפר-ונטילציה. ליבך הולם בחוזקה. את מנסה לפצות וליצור חום עם תזוזה מהירה של הזרועות".
בכל שנייה שחלפה, לין קוקס והצוות שהקיף אותה חששו שמא תהפוך מלין קוקס לאדם רגיל, ותמות מרוב קור. היא כרגיל היתה בתזוזה, גם כשהטמפרטורה צנחה למינוס 3 מעלות, וניסתה לקלוט את כל היופי שמסביב, את כלבי הים, הפינגווינים, הקרחונים, את חלום ילדותה מתגשם. התכנון המקורי היה להיכנס למים לעשר דקות בלבד, לסמן וי ולהמשיך הלאה, אך לין קוקס זרקה את התכנית המקורית לפח, שחתה במשך 25 דקות ולאורך כמעט 2 ק"מ (בכך הפכה לאדם הראשון בהיסטוריה ששוחה למעלה ממייל אחד באנטרקטיקה). החודשים בהם לקח לה להשיב את התחושה לאצבעות הידיים והרגליים היו שווים את זה. הכל היה שווה את זה.
ב-2007, כשהיא בת 50, שוב התעקשה לצאת מנצחת מול איתני הטבע, כששחתה במפרץ דיסקו שבחופה המערבי של גרינלנד. היה הזה המשחה הגדול האחרון שלה, ומאז היא עברה לקריירה חדשה, כנואמת וסופרת. מ-2004 ועד היום פרסמה שישה ספרים העוסקים בהרפתקאות המופלאות שלה, נהר אינסופי של השראה.
"אתה חייב לעשות מה שמרגיש לך חשוב", הסבירה לאתר Limitless Pursuits. "תחלום בגדול. תאמין בעצמך ותקשיב לליבך. חלק מהאנשים יפקפקו ביכולות שלך. חלק מהאנשים לא יבינו מה אתה רוצה לעשות, אבל זה המסע שלך ודרכו תתחזק, תתפקס ותהיה מודע יותר. ועם נחישות נטולת פשרות וגמישות מחשבתית, יש סיכוי מצוין שתשיג את המטרה שלך. אין הרבה דברים מספקים או יותר מעוררי השראה מזה".
nimrodofran@walla.co.il