ותודה לאו"ם: הסיפור הייחודי של כדורגלן מכבי יבנה רז אמיר

בווידאו: חמשת שעריו של רז אמיר, באדיבות אתר Resporter - הרשת של האוהדים

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

"פיזיות", עונה רז אמיר לשאלה "מה האלמנט שהוא הכי חייב לשפר ככדורגלן?".

"אבא נתן לי אף של ניגרי, אבל לא גוף של ניגרי", הוא מסביר בצחוק.

"על גוף אפשר לעבוד", ניחמתי, "על אף לא".

"אפשר לעשות ניתוח", המשיך, ואת ההומור ממי קיבל - לכו תדעו. את יכולות הכדורגל? תלוי את מי שואלים. "אני הייתי שוער", משוויץ אבא של רז, סנדה אמיר, או בשמו המקורי - אומה סנדה אומרו; "אני הייתי הולכת איתו לכל אימון מאז שהיה בן שש", גאה אמא של רז, זיוה אמיר, לשעבר סיטבון. הוא ניגרי בן 70; היא צברית בת 60.

רז בן 20.

הוא קשר התקפי במכבי יבנה מליגה א' דרום - בכנף או מאחורי החלוץ - והאדם שהכי בקי בשחקני כדורגל בישראל, שמו שמור במערכת, תרתי משמע, מספר שצומח יופי של טאלנט. רביעי בערב, דרום תל אביב, רז חוזר מאימון אל דירת המשפחה ברחוב קיבוץ גלויות, בסופו איצטדיון בלומפילד. הוא נכנס הביתה ומתיישב על הספה בין שני הוריו, ואמא זיוה מנשקת ואבא סנדה מביט בגאווה לעבר בנם, אהובם, ולא פחות - גשר בין מדינות, דתות, תרבויות, שפות, משפחות. על הקיר מאחוריהם הרבה שעונים, וכולם ביחד מצליחים להחזיר אותנו עד שנות השמונים העליזות.

עוד בנושא

צמד דרמטי של רז אמיר נתן ליבנה 1:3 על מכבי שעריים
הערב: מ.ס אשדוד - בית"ר ירושלים (20:15, ספורט 1)

ובאותן שנים סנדה אומרו נהג משאית בבורנו סטייט שבצפון מזרח ניגריה. אלו לא היו זמנים קלים וכשבן הדוד שלו - איש או"ם ששובץ בנהריה - אמר 'אז בוא לפה', הוא בא. שבוע נשאר בנהריה ולא רצה לחזור הביתה כי בקושי היה לאן לחזור, אז בן הדוד שידך לו מלונאי אילתי. ומאז עבד סנדה בבית מלון סונסטה, טאבה. הוא היה עובד במטבח, עושה מה שצריך, אחראי על הזמנת המוצרים.

זיוה סיטבון גדלה בחולון, וכשירדה לאילת עם חברות בתחילת העשור היא פגשה בסנדה, והם נהיו ידידים, ולאט לאט הקשר התהדק וכשאמורו עבר לעבוד במלון דן בתל אביב - הם הפכו לזוג. כמה שנים לאחר מכן הם התחתנו. "בתקופה ההיא זה לא היה כמו היום", אומרת זיוה. "לא היו פה כל כך הרבה שחורים אבל זה היה הרבה יותר קל. היום, אם זוג מעורב מגיע למשרד הפנים, יהיה קשה מאוד לקבל אשרת עבודה - מיד יחשבו שזה פיקטיבי. כשאנחנו הלכנו למשרד הפנים הוא קיבל אשרה מיד, ואפילו תעודת עולה. אז לא שאלו יותר מדי שאלות". המדינה לא הערימה קשיים אבל המשפחה של זיוה כן. היא לא להוטה לדבר על כך, הוא כן, וכשהוא מתחיל למנות את הבעיות שהיו היא קוטעת אותו. "אומי", היא אומרת, "לך לעבודה, גם ככה אתה מאחר".

אחרי כמה שנים במלון דן, אמורו החל לעבוד גם במוסך דן - הוא והחבר'ה לצוות אחראים על האוטובוסים שעוגנים בתחנה בלילה. תדלוק, ניקיון, מה שצריך. במשך שנים רבות עבד בשתי משרות שונות של "דן" - משמונה בבוקר ועד שלוש בלילה - וכיום אמורו נשאר רק עם העבודה הלילית. זיוה מנהלת סניף של "צומת ספרים" בראשון לציון. הסיטואציה מלחיצה אותה אז היא מדליקה סיגריה בבית. סנדה מנסה לנמק, זיוה שוב קוטעת ורז תוהה ממתי מותר לעשן בסלון. כשסנדה מבין שלא מסכימים לו לגעת בנושא הוא מתייאש ופונה אליי בעברית: "תמשיך, תמשיך".

"בקיצור - רז איחד את המשפחה", זיוה היא שממשיכה. הוא נולד יום אחרי יום הולדתה הארבעים. "ואז כולם סוף סוף קיבלו את בעלי ואת הקשר בינינו, והכול נפתר", היא מוסיפה, וסנדה מהנהן.

סנדה מספר: "היתה לי הרגשה שרז יהיה כדורגלן עוד כשהיה ילד קטן. הוא היה בן ארבע או חמש, היינו עומדים כאן מחוץ לבית, והוא רק היה רוצה לרוץ במעלה הרחוב - כל הזמן לרוץ. וראית שם משהו בעיניים. באמת כבר אז ידעתי".

"אני זוכר את זה", רז קוטע. "היינו עומדים כאן בחוץ והייתי צועק 'אבא - תראה איך אני רץ'". הם מתקשרים באנגלית. הוא קורא לו Daddy.

"לא סיפרתי את זה אף פעם!", האבא מתרגש. "שמרתי את זה כל כך הרבה שנים, פחדתי שהוא יתאכזב אם לא ייצא מזה כלום. עכשיו כשהוא מתחיל להצליח החלטתי לספר את זה, וזה שרז זוכר את זה עושה אותי כל כך שמח".

"אני לא רציתי שהוא יהיה כדורגלן", זיוה מתערבת. "לקחתי אותו לפסנתר".

רז צוחק.

"זה לא מצחיק בכלל - למדת שמונה שנים, אתה מנגן טוב. גם כשלקחתי אותך למחול צחקו עליי".

"היא שכחה שאני שחור", רז אומר.

"למה?".

"איזה שחור רוקד בלט?", הוא שואל. הוא אולי לא המשיך עם הבלט אבל אחרי כל גול הוא ושותפו לקבוצה, יוצא אתיופיה אביחי וודג'ה, רוקדים על המגרש לפי כוריאוגרפיה שהוחלטה מראש.

כל העניין עם הכדורגל התחיל בגדנ"ע יהודה, ליד הבית. בת הדודה שלו ורד, שהיתה עוזרת הרבה להוריו באותה התקופה, רשמה אותו לאגודה ושילמה את החודש הראשון אף שהייתה חיילת. אחרי כמה שנים שם הגיעו שנתיים במחלקת הנוער של הפועל תל אביב, ומשם להפועל רמת גן.

זה לא תמיד הסתדר. "היו ימים שרז היה יושב הרבה על הספסל ואני הייתי כועסת", נזכרת זיוה, "אבא שלי קורא לי גברת בוזגלו עד היום בגלל זה". "את כל הזמן מתערבת", מסכים רז. "לפני חודש היה לנו משחק בבקעת הירדן, והיא אמרה 'אני הולכת לעבודה'. אני מגיע למגרש, רואה אותה שם".

"לקחתי שני אוטובוסים, אז מה?", האמא אומרת. "לדימונה לקחתי שלושה אוטובוסים".

את מתערבת גם בזמן המשחק?

"בחיים לא", היא אומרת. "היא לא מדברת עם המאמן", מאשר רז, "אבל מעירה כשצריך. עכשיו היא כבר מבינה כדורגל לפחות. פעם לא הבינה - לפני הרבה שנים היה משחק שהיא צעקה לי 'תבעט לסל!'".

"צריך רק סבלנות", אומר סנדה, "הכישרון ברגליים קיים, אבל סבלנות. הגורל שלו כבר כתוב, הוא רק צריך ללכת בדרכו ותמיד להסתכל קדימה - יש עוד הרבה נהרות לחצות".

שאלתי את אומרו לאיזו דת הוא משתייך. "אמא שלי נוצרייה, אבא שלי מוסלמי, אבל אני לא משתייך לאף דת", הוא אומר. "רק לאלוהים - אני לא רוצה לבלבל את עצמי".

הרבה מסורת סוחב עמו סנדה, אבל רז גדל כישראלי ורק כישראלי. "לא ספגתי תרבות ניגרית", הוא אומר, בזמן שהוא לובש חולצה של אמריקן איגל - לפחות נשר יש. הוא בקשר טלפוני עם בני המשפחה שנשארו הרחק מאחור, כולל אחות חורגת - בת משידוך קודם של האבא, כיום בת 35. "נראה לי שאשנה את שם המשפחה לאומרו", הוא צוחק ובודק, "רז אומרו… מצלצל יותר יפה, יותר סיכוי להצליח ככדורגלן, לא?".

ההצלחה עוד רחוקה אבל היא הרבה יותר קרובה מבעבר. עודף של כסף אף פעם לא היה בבית וגם בעתות הכי קשות רז לא ידע עד כמה. כשהיה צריך, סנדה זיגזג בין שתי משרות וזיוה חרשה את כל הארץ עם בנה. וכשזיוה חלתה בסרטן השד, למשך שלוש שנים רז עבר לגור עם הסבתא והסבא בחולון, וגם לבית ספר בעיר, וכל יום אחרי הלימודים הוא היה מפדל על האופניים את כל הדרך לאימון ברמת גן. "לא שיתפתי אותו בכאבים ובמה שעברתי", זיוה אומרת, ורז מאשר: "הם לא סיפרו לי כלום".

וכשאחרי כל זה הוא היה יושב רבות על הספסל זיוה ניסתה לגרום לו לוותר, אבל הוא שהרגיע אותה: "אמא, כל הילדים האחרים כאן לא יהיו שחקנים, אני ממוקד מטרה". אחרי שנים קשות, וניתוח שעברה זיוה, ובסופו החלמה ("אני בריאה!", היא מצהירה) - רז חזר לבית ההורים בקיבוץ גלויות.

אבל אז אביו חלה בסרטן. לימפומה. ועברה על המשפחה שנה קשוחה נוספת, וגם היא הסתיימה עם חדשות טובות והחלמה. לפני הצבא גם רז החל לעבוד, כדי לעזור בבית, ועד היום הוא עושה משמרות במסעדת המבורגרים בתל אביב. לפני שנתיים החליט לעבור לנוער של מכבי יבנה, בעונה שעברה רשם הופעת בכורה בבוגרים והעונה הפך לשחקן מן המניין.

הקשיים לא נגמרו שם. "לפני שבועיים רצו שאצא לאבט"ש", הוא מספר, "בליגה א' אין סיכוי לקבל תעודת 'ספורטאי מצטיין' או 'פעיל', אין פטורים. אתה צריך להסתדר בכוחות עצמך, לעשות קצת בלגן". אז הוא הפך לעריק. "תכננתי את זה", הוא אומר. הוא ישב 30 ימים בבית ולא פספס משחקים, ובפגרה הסגיר את עצמו. "ישבתי שבועיים בכלא 4 ובכלא 6, אבל זה היה על הפגרה". וזה סיפורו של האדם היחיד במדינה שהרוויח מהשזרוע.

"אני רוצה לשרת שלוש שנים", חשוב לו לציין, "אבל כל יום לצאת להתאמן. יש הרבה כדורגלנים שיוצאים מהצבא, אני לא רוצה להיות כזה".

הוא נהנה ביבנה. בקבוצה לפעמים מתבדחים, קוראים לו "הזר", אבל כאמור - הוא הכי ישראלי שיש. "הרבה פעמים שואלים אותי בפליאה: 'מה, את אמא שלו?!'", מספרת זיוה. בשכונה זה לא מפתיע. "כל האיזור הזה מלא בנישואי תערובת", רז אומר. "כל החברים שלי צאצאים של נישואי תערובת, בשבילי זה רגיל".

נתקל בגזענות?

הוא מנסה לשחזר וזיוה קוטעת: "רז ילד עם ביטחון עצמי גבוה. אף אחד לא יערער אותו".

אבל הנושא כן חשוב לו, וגם במסגרת עבודת הגמר בבית הספר, במגמת תקשורת, הוא ערך סרטים קצרים על פליטים אריתראים בישראל. "זה קרוב ללבי", הוא אומר.

הכדורגל עוד יותר, כמובן, ובשבועיים האחרונים יש תוצאות. נגד קרית גת הוא נכנס בדקה ה-73 וכבש ארבע דקות לאחר מכן, ובשישי האחרון רשם צמד דרמטי (87, 93) ב-1:3 של יבנה נגד שעריים. אחרי הצמד שהעלה את מאזנו לחמישה שערים העונה הוא הודה למשפחה שבאה, לסוכן אורן יחזקאל שמנווט ומכוון (וגם הודיע שהלקוח שלו יסיים את העונה ביבנה למרות גישושים בכירים יותר) ולמאמן אלי כהן (ה"צעיר"): "הוא נתן לי את הצ'אנס והאמין בי, קיבלתי קרדיט מדהים יחסית לשחקן צעיר, ואני מאמין שהרווחתי את זה".

כשהמגרש התרוקן לאחר שריקת הסיום אל בין הקורות נכנס רוי זהבי, הבן של, ורז והוא שיחקו במשך דקות ארוכות. זיוה אמיר - אמא של רז - היא אחות של יפה לוי, אמה של שי, אשתו של ערן זהבי. ובזמן שערן בילה את הסופ"ש בברנבאו, שי פקדה את המגרש של יבנה כדי לראות את ההצגה של בן הדוד.

"אני מנסה שלא להטריד אותו, משתדל שלא לבקש עזרה", רז מספר על הכוכב של גוואנגז'ו R&F. "אחרי הכול - גם הוא הגיע משום דבר. זה גם הטיפ שהוא נתן לי - 'כולם מגיעים מכלום, מלמטה. תעבוד קשה - תגיע'". בגיל 20 ערן זהבי היה ברמת השרון, בגיל 20 רז אמיר במכבי יבנה, ו"יש לו מודל לחיקוי", מעידה אמא זיוה על קרוב המשפחה מסין.

נו, אז בעוד עשור אתה באברגרנדה?

"הלוואי", מסמיק רז, "לאט, לאט…".

orenjos@walla.co.il