פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        דמעות של מלכים: על הפיוס של מג'יק ג'ונסון אייזאה תומאס

        שני כוכבי על, ששיאם מאחוריהם, מסתכלים מלאי גאווה וחרטה על הקריירה שחלפה לה, מתייפחים זה בזרועות זה ומבינים: "היינו בתוך הרגע", לטוב ולרע. פז חסדאי על הפיוס המרגש בין אייזאה למג'יק

        דמעות של מלכים: על הפיוס של מג'יק ג'ונסון אייזאה תומאס
        צילום: נועם אשל, עריכה: מתן חדד

        הסצינה

        "אתה אח שלי, הרשה לי להתנצל בפניך", אמר מג'יק ג'ונסון לאייזאה תומאס, לפני שהשניים נעמדו והתייפחו זה על כתפי זה, במה שהפך לסצינה ויראלית, קורעת לב. קשה היה להישאר אדיש למראה שני הגברתנים המצליחנים האלה ממררים בבכי שניות ארוכות, במיוחד לנוכח הנסיבות המיוחדות והמטענים של הקשר הארוך והמורכב שלהם. הטיזר למפגש הטלוויזיוני בין מג'יק לאייזאה היה כמובן הסולחה, מלאת הרגש והפיקנטריה, אבל למעשה כל השיחה הארוכה ביניהם הייתה כולה סמליות, שלא רק החזירה את הצופה הנוסטלגי לימי הזוהר של הבד בויז של דטרויט והשואו טיים של הלייקרס, אלא בעיקר המחישה היטב מושגי יסוד בספורט: ווינריות, שאיפה למצוינות, החיים תחת המצלמה, והמתח שבין יריבות לחברות.

        החיוך

        זו שאלה מעניינת ומהותית, האם אייזאה באמת הפיץ את השמועה על הנטיות של מג'יק. כי אם הקשר ביניהם היה כל כך קרוב, למה להפיץ דבר כזה על חבר? תומאס אומנם הכחיש שהוא הפיץ את השמועות, אבל יש לציין שהוא גם הכחיש שהטריד מינית עובדת במשרדי הניקס, גם אחרי שנאלץ לשלם לה פיצויים של מיליוני דולרים. אין ספק שהחברות ביניהם היא לא החברות האמיתית שרובנו מכירים וחווים, של חברי ילדות עם קשר עמוק, נטול תנאים. מדובר בשני כוכבי על מפורסמים, עם אגו עצום, אנשים תחרותיים ורודפי כבוד, ששיחקו זה מול זה קרבות קשים ומדממים. האגו הוא זה שהניע אותם להצלחה, האגו הוא זה שהעניק להם את הדחיפה ברגעים הקשים, האגו הוא זה שנתן להם את השאפתנות והרעב, והוא גם זה שמקשה עליהם לסלוח. לכן זה רק סמלי שמה שמייחד את מג'יק ואייזאה זה החיוך המפורסם על הפנים שלהם, פנים עם עצמות לחיים גבוהות שמשדרות חיוך נצחי (אולי חוץ מהתקופה שתומאס היה בניקס, או למעשה בכל תפקיד מקצועי ניהולי), כשלמעשה מתחת לחיוך מסתתרות כל כך הרבה אמוציות - אהבה, שנאה, איבה, רעב ותחרותיות - בדיוק התכונות שהביאו את שניהם לשיאים ספורטיביים. זה רק אירוני שבין אם זה שואוטיים או בד בויז, קרוס אוברים או עין עקומה, הקהל צופה מהצד ומתמוגג מ"חדוות המשחק" והחיוך, שרק מסתירים סערה משתוללת, בלתי נגמרת, לפרקים אלימה.

        תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
        איזה רגע מופלא (צילום מסך)

        השאיפה למצוינות

        מג'יק: "איזה מין שחקן קולע 25 נקודות ברבע, על רגל אחת, במשחק על אליפות?!"
        תומאס: "מישהו שמושפע ממך"

        באחד הקטעים נזכרים תומאס ומג'יק בתקופה שבה הצטרפו למסע ההופעות של מייקל ג'קסון, ועד כמה למדו ממנו וכמה הושפעו מהפרפקציוניזם של כוכב הפופ. הם מספרים בהתרגשות איך התרשמו מהשליטה שלו בכל הפרטים הטכניים, מהירידה שלו לפרטים הכי קטנים, מההתעקשות שלו להתאמן שוב ושוב על אותו מהלך, גם אם מהצד הוא נראה מושלם. ושוב הם חשפו כמה מורכבת היא ההצלחה בספורט, כמה פסיכולוגיה מסתתרת מאחורי ההצלחה, איך היא הרבה מעבר לנתונים פיזיים או אתלטיות ויכולת קליעה, עד כמה קשה הייתה להם ההתמודדות עם כישלון, עם העצב והדמעות ("לא יצאתי כל הקיץ מהבית", סיפר ג'ונסון אחרי אחד ההפסדים בגמר), ואיך הצליחו להוציא את עצמם מזה, לצפות אחד בשני, ללמוד זה מזה, "ללמוד לנצח". ושוב הרעב החולני הזה, האובססיבי, נטול החיוכים, זה שגרם לאייזאה בקיץ "לזרוק לסל 15 שעות ביום", כדבריו, עד שגרם לעצמו לפציעה בפרק כף היד, שגמרה לפיסטונס את השושלת. "כי אחר כך הגיעו פיפן וג'ורדן, ובימים האלה הליגה הייתה אחרת", נזכר אייזיאה, בחיוך, בהשלמה, "והם פשוט התנפלו לי על פרק היד בכל הזדמנות שהייתה להם, בום, בכל הכוח". ומג'יק יודע: "כן, כי זה היה התור שלהם לנצח".

        אנשי במה

        בסופו של דבר, מדובר בשחקנים (actors), אנשי במה ושואו, אנשים שחיים מול המצלמה, מכורים לתשומת הלב. הרי מה הטעם להשלים ולהתפייס אם זה לא מייצר רגש לקהל, למה סתם לעשות סולחה כשאפשר לסחוט עוד קצת כותרות, לככב בעוד רגע טלוויזיוני דרמטי, קצת קיטש. ואם אומרים שהנעורים מבוזבזים על הנערים, הרי שהיה במפגש הזה עוד תזכורת לטרגדיה הבסיסית של הספורטאים: בחורים צעירים שמגיעים לפיק בשלב מוקדם מאוד של החיים, עם שיא קצר לקריירה שנגמרת כהרף עין, ואחריה מחכים חיים שלמים וארוכים של דעיכה, שכוללים גאוות וחרטות, הכאה על חטא וייסורים, זיכרונות מתוקים ואומללים, ושיאים שלא ישוחזרו לעולם.

        שחקני העבר מג'יק ג'ונסון, אייזאה תומאס (AP)
        גם ב-1992 הם התחבקו לעיני המצלמות (צילום: AP)

        ההכרה המאוחרת

        "היינו בתוך הרגע", מסכם מג'יק, ומודה שבאותם ימים לא הבין כמה גדול הוא היה, שהוא נסחף עם האמוציות, שקיבל לפרקים החלטות שגויות, שהתעסק בשטויות, ורק היום, במבט לאחור, בפרספקטיבה של איש מבוגר, שרואה את הצעירים מהצד, רק היום הוא מבין את ההשפעה שלו, את החשיבות שלו, איך עזר לשנות את המשחק. גם אייזאה דיבר בגאווה על הפיוס מנקודת מבט בוגרת, וציין ש"היחסים שלנו חשובים לקהילה", במיוחד בימים בהם מורגשים בארה"ב חוסר צדק חברתי ואפליה נגד שחורים. "תמיד אמרו לי, ינסו להפריד ביניכם, ינסו לסכסך ביניכם, חייבים להישאר יחד", אמר. ושוב הגישה המפויסת הזאת, הבוגרת, שכל כך שונה ורחוקה מההורמונים המשתוללים של הספורטאים הלוחמניים מלאי האגו והתחרותיות. וכשברקע מופיעות תמונות שלהם על המגרש, ניכר ההבדל בין כוכבי העל הצעירים לשני המבוגרים המקומטים והשמנמנים שהם הפכו להיות, שני רגשנים שממררים בבכי, וכל מעגל החיים נחשף, מילדות לבגרות, מגופיית משחק לחליפה, מחברות לאיבה, מקשיחות לרכות. "רק לשבת מולך ולחיות מחדש את רגעים האלה של הכיף, המצוינות, העבודה הקשה, החלומות", אמר מג'יק לחברו, "רק בשביל זה היה שווה לבוא לפה".

        צפו בראיון המלא