הטעויות של הבעלים, התחליפים הלא ראויים של ההנהלה: 10 סיבות לכישלון האירופי של הפועל ירושלים

הפועל ירושלים והיורוקאפ כבר לא. אלופת ישראל עפה בשלב הראשון, עוד לפני מחזור הנעילה. היא, שהגיעה בעונה שעברה לחצי הגמר, נמצאת בחברה מפוקפקת במיוחד עם לוולואה, פרטיזן בלגרד, אולם ובילבאו - קבוצות שבמקרה הטוב סיימו אשתקד את הטופ 16 בלי ניצחון, ובמקרה הרע לא נצפו במפעלים אירופיים כבר שלוש שנים. ובמידה רבה, זו הייתה כרוניקה של כישלון ידוע מראש.

"היינו זקוקים באופן נואש לניצחון הזה, וההרגשה טובה. זה רק מראה איזו קבוצה תהיה לנו כשכולם יהיו בריאים וישחקו" (קרטיס ג'רלס, אמש).

להיסטוריה יש נטייה להרים את ראשה ולרדוף אותך באכזריות דווקא ברגעים הכי קשים וסמליים. ואכן, אתמול (רביעי) בשעת לילה, כשאוהדי הפועל ירושלים עשו את דרכם חזרה מהארנה, ישבו וספרו את הדקות בפקקים, חגגו ג'רלס וסימונה פיאניג'אני את ניצחונה הראשון של ארמאני מילאנו בתום חודש שכל כולו הפסדים ביורוליג.

עוד בנושא

ירושלים הפסידה בבית 79:66 לרג'יו אמיליה והודחה מהיורוקאפ
אוסטין דיי עשוי לעזוב, שינויים נוספים יבוצעו
לא ההתבזות הראשונה: מצעד הבושות של ירושלים באירופה

"אני לא מבין מה זה לפטר מאמן. אתה בעצם אומר ככה שהאחריות היא לא שלך כבעלים. יש אצלנו אחריות כוללת של ההנהלה, המאמנים והשחקנים. צריך לקרות משהו מאוד קיצוני כדי שאני אפטר מאמן" (אורי אלון, יוני 2017, לאחר הזכייה באליפות המדינה).

בשנים הקצרות שחלפו מאז הפך לחלק מהנוף בכדורסל הישראלי, אלון הפך לאיש שאינו מסוגל לטעות. גילו הצעיר, הכריזמה השופעת, האקזיטים בעולם העסקי, הניחוח האמריקאי, הדרך בה הוא מהתל בתקשורת, וכמובן - התוצאות הפנומנליות שהפכו את הפועל ירושלים לאלופה; שילוב המרכיבים הללו הפך אותו למי שנתפס כאדם כמעט כל יכול.

נראה שבשלב מסוים קברניטי המועדון עצמם - אלון והכוורת שסביבו בראשות אייל חומסקי והמנכ"ל גיא הראל - החלו להאמין באשליה שהם לא מסוגלים לטעות. ואם יטעו, אז בוודאי יתקנו ברגע. וכשזה קרה, הם לא דילגו העונה על שום טעות. ג'רלס נחתך בצעד שהייתה בו משום אמירה חשובה, אבל תחליף הולם לא הובא במקומו; המאמן פוטיס קציקאריס פוטר בניגוד למדיניות שהוכרזה על ידי אלון, אבל מחליף ראוי לא הגיע עד היום; השדרוגים והשפצורים שנעשו בסגל לא ממש שינו אותו, ובכל זאת ירושלים סינדלה את עצמה ומיהרה לסגור את מכסת הזרים לעונה כולה.

"כשהגעתי, הקבוצה כבר הייתה בנויה. החתמתי רק שלושה שחקנים. לא הספקתי אפילו להתחיל לעבוד. כבר בחודש הראשון הבנתי שאני והנשיא רואים את הדברים בצורה שונה זה מזה, ואחרי שמונה משחקים הייתי בחוץ" (פוטיס קציקאריס, נובמבר 2016, לאחר פיטוריו מלוקומוטיב קובאן).

המשבר החמור בא דווקא לאחר שירושלים עשתה בקיץ מיני היסטוריה: לראשונה מאז השושלת המפוארת של מכבי תל אביב ב-2004, הצליחה אלופה בישראל לשמור על כל החמישייה שהביאה לה את הצלחת. ג'רלס, ג'רום דייסון, טרנס קינזי, ליאור אליהו וריצ'רד האוול נשארו לעונה נוספת, ואיש לא שיער שכך היא תיראה.

אבל כך היא נראית, כי הסגל נשאר והמאמן התחלף. במקום פיאניג'אני, על מעלותיו ומגרעותיו - הובא קציקאריס, שדוגל בפילוסופיית כדורסל שונה בתכלית מזו של האיטלקי. סימני השאלה הונחו עוד לפני שנחת בישראל: כיצד ייכנס לנעליו של מי שנחשב אולי למאמן המצליח בתולדות המועדון? האם, בניגוד לתדמית שיצאה לו במשך השנים, הוא ישכיל לנהל סגל עתיר כוכבים ואגו? מדוע המאמן המבטיח ביותר ביוון מעולם לא עבד בקבוצות הבכירות במדינתו? ומה מנע ממנו לזכות אפילו בתואר אחד בקריירה? כיום, התשובות לכל השאלות הללו ברורות.

"אני רק רוצה לחזור לחייך ולהיות בקבוצה מנצחת. ירושלים היא בית חם, זה היה חסר לי במכבי" (יוגב אוחיון, אוקטובר 2017, בראיון ל"ידיעות אחרונות", ערב פתיחת העונה).

ירושלים, כמי שעדיין לא יכולה להתחרות עם המועדונים הבכירים ביבשת על כוכבים שנמצאים בשיאם, עמדה בפני שתי ברירות: ניסיון "לגנוב" את הדבר הגדול הבא עוד לפני פריצתו, או הבאת שחקנים ותיקים שנמצאים בדעיכה מסוימת ומנסים להתניע מחדש את הקריירה.

24 שעות לאחר שמכבי תל אביב הודיעה לאוחיון בן ה-30 כי לא תממש עליו את האופציה בחוזהו, ירושלים עטה עליו - אף שלא היה לה בו צורך אמיתי. הוא הצטרף לקינזי, יותם הלפרין וסטראטוס פרפרוגלו (33) ולאליהו (32) בסגל שפשוט היה מבוגר מדי. נכון שזה הצליח בעונה שעברה, אבל אז החבורה הייתה צעירה בשנה, ואז היא גם הייתה מאוזנת יותר ושיחקה אצל מאמן מתאים יותר.

"אני מאוד שמח להישאר. לא היה לי ספק מהרגע הראשון שכאן זה המקום שלי, גם מקצועית וגם רגשית. יאללה הפועל" (בר טימור, יולי 2017, לאחר הארכת חוזהו).

עבור רבים מאוהדי ירושלים, בוקרו של ה-12 ביולי, שבו טימור הוחתם על חוזה חדש במועדון, היה מאושר יותר אפילו מבוקרו של ה-16 ביוני, שבא למחרת הזכייה באליפות. הכל היה בבוקר הזה: ניצחון בנוקאאוט על מכבי בקרב על שחקן מבוקש, תקיעת אצבע בעיניים של תקשורת הספורט, היסחפות אחרי הרומנטיקה בהימצאו של סמל שאינו הולך אחרי הכסף.

אלא שהשארתו של טימור, כשג'רלס, דייסון ויותם הלפרין כבר הבטיחו את הישארותם, וכשלקו האחורי העמוס הצטרף אוחיון, יצרה חוסר איזון משווע בסגל של האדומים. המהלך הזה לא הותיר אפשרות לעבות כראוי את עמדת הסמול פורוורד, שנותרה חשופה לאור מצב החוליות בגבו של קינזי. וכיצד נראית השורה התחתונה? טימור, בעונה שבה סומן כיורשו של הלפרין בתפקיד הקפטן הבא, וכיורשם של פפי תורג'מן וארז כץ בתפקיד הסמל הבא, נעלם ונאלם. חמישה סלים, 16 נקודות, שני אסיסטים - אלה אינם הממוצעים של הגארד המבטיח, אלא מספריו המצטברים לאורך 60 דקות שצבר בכל עונת היורוקאפ.

"מאוד רציתי להמשיך, אבל אני מניח שזה לא היה הדדי" (אמארה סטודמאייר בראיון לציפי שמילוביץ', ספטמבר 2017). "אמארה לא המשיך בגלל היעדר כימיה" (פוטיס קציקאריס, אוקטובר 2017).

כדי להגשים את חזונו של אלון ולהפוך לחברה מן המניין בצמרת הגבוהה של הכדורסל האירופי, ירושלים צריכה לבנות את עצמה לא רק בפן ההישגי - אלא גם בפן השיווקי והאסטרטגי. בעונה שעברה, בכל עיר שאליה הגיעה במסגרת היורוקאפ, נוצר באזז. שלטי חוצות וסרטוני פרסומות נשאו את דמותו של סטודמאייר, שהפך פרזנטור שלא בידיעתו במסגרת המאמצים למכירת כרטיסים.

משמעותו המקצועית של אמארה הייתה גבוהה מכפי שנצרבה בזיכרון, אבל טעויות כאלה הן חלק מהחיים. ההחלטה להיפרד ממנו (באופן תמוה: הפרידה נעשתה מבלי שאפילו תצא על כך הודעה) הפכה שוב את ירושלים לסתם עוד קבוצה ביורוקאפ. טובה, רעה, בינונית - לפעמים זה פחות חשוב - העניין הוא שהיא כבר לא ריכזה שום עניין מיוחד.

"לא עבדנו הרבה על ההגנה, וזו התוצאה" (קרטיס ג'רלס, אוקטובר 2017). "מתסכל שמחליפים אותי כל פעם, הצוות המקצועי צריך למצוא פתרונות" (אוסטין דיי, דצמבר 2017).

שנה אחרי שסוני ווימס יצא במפגיע נגד ארז אדלשטיין וקיבל גב מהנהלת מכבי תל אביב, בסנונית שבישרה את בוא הקריסה בצהוב, עמדה ירושלים בפני מבחן דומה ופעלה הפוך: ג'רלס עתיר הזכויות התבקש שוב ושוב להנמיך פרופיל, לא לתקוף את קציקאריס בתקשורת ולשמור על שלמות המערכת, ומשלא עשה זאת - נזרק מהקבוצה. האוהדים, שראו אותו נשאר להתאמן במלחה ולא עוזב את העיר, פינטזו על קאמבק מהאגדות ולא ידעו שהסיבה לכך הייתה בכלל מחלוקות כספיות.

ירושלים זכתה למחמאות על הצעד הקיצוני שביצעה ועל הסיכון שנטלה, אבל במבחן הזמן כשלה. כי מחליף לג'רלס (ויסלח לנו קיילין לוקאס) לא הגיע עד היום, וכך הפכה הקבוצה תלויה באופן אבסולוטי בקפריזות של דייסון - וכי המסר לא ממש עבר. העובדה היא שאוסטין דיי לא חשש לדבר השבוע בתקשורת נגד מודי מאור, ובכלל, התנהלותו היומיומית הפכה אותו כבר לשנוא הקהל בארנה. המאמן מחק אותו מהרוטציה, אבל צעדים אופרטיביים עוד לא ננקטו.

"זו לא הדרך שלנו, להחליף שחקנים על ימין ועל שמאל" (מודי מאור, דצמבר 2017).

בכל עונה עומדת ירושלים בפני משבר אחרי ההדחה מאירופה: כיצד שומרים את הסגל הרחב במתח בריא, כשנותרו עוד חודשיים או שלושה עד לשלבי ההכרעה של העונה. הפעם זו נראית כמו משימה בלתי אפשרית, כשלפיינל פור על אליפות המדינה נותרו עוד שישה חודשים תמימים. 173 ימים, ליתר דיוק.

קשה להאמין שאלון יאפשר לקבוצה שלו להמשיך לרוץ כך עד המאבק על הצלחת, אבל החתמות הבזק של דיון תומפסון, טיוויין מקי ואיליי הולמן, שנועדו לשפר עמדות לקראת הפלייאוף בעונות קודמות, לא יתרחשו הפעם - ולו מהטעם שמכסת הזרים כבר מוצתה ונתפסה. הסיבה: בעוד יומיים יוצאת ירושלים למלחמה על הגביע, והיא הגיעה למסקנה שהישארות עם אלן אומיץ' ודיי בקו הקדמי, בפרט כשהאוול פצוע, משמעותה - התאבדות מקצועית. רונלד רוברטס, שדווקא מפגין סימנים מעודדים בשבוע האחרון, נרשם לזירה המקומית ורק ימים יגידו אם הצעד הזה היה נמהר או גאוני.

"אנחנו חייבים לחזור להציג מחויבות ואינטנסיביות. יש אנשים שאלה תכונות מולדות אצלם, ויש אנשים שצריך לחנך אותם לזה" (מודי מאור, דצמבר 2017).

היו כבר עונות מבישות מזו לירושלים באירופה, לפחות בכל הנוגע למבחן התוצאה, אבל לא הייתה עונה מבישה כזו. בגלל ההתקדמות שהמועדון הזה עשה, בגלל התקציבים והתנאים שהארגון מעמיד, בגלל שהקבוצה הזו כבר הוכיחה שהיא יכולה להיות מושכת הקהל מספר 1 בכל היורוקאפ.

בפועל, ירושלים הולכת הביתה אפילו בלי להשמיע סימני התנגדות. רק אחד מתשעת משחקיה ביורוקאפ הסתיים על חודו של סל בודד, ודווקא אותו היא ניצחה (ברג'ו אמיליה). היא הפסידה בפער ממוצע של 13 נקודות במשחק, וכמי שמדורגת במקום ה-23 והלפני אחרון במפעל בהפרש הסלים, היא לפחות פטורה מתחושת ההחמצה. היא לא פיספסה דבר. היא פשוט לא הייתה באזור.

"אני אוהב את רמי הדר, הוא אדם עם אינטליגנציה רגשית גבוהה", (גל מקל, אוקטובר 2016). "מודי מאור הוא פשוט בחור שמחבבים. הוא נותן אנרגיה טובה" (ג'רום דייסון, נובמבר 2017).

מאור, שנחשב בעיני רבים לאחד ממאמני העתיד של הכדורסל בישראל, עלול לשלם מחיר כבד על האפיזודה שלו בירושלים. זה מוקדם לו, זה גדול עליו, זה לא מתאים לו, זה לא מתאים לה; כל הסופרלטיבים כבר נאמרו ונכתבו. האשמה אינה עליו, אלא על מי שהשליך אותו למים העמוקים בלי מצופים, בלי עוזר מאמן בשבועות הקריטיים (כשאפילו מאמנים ממחלקת הנוער סירבו להצטרף אליו) ובלי כלים להצליח.

האם אלון ינסה להביא מאמן חדש דווקא עכשיו, כשהאתגר האירופי נמוג וכשאין מטרה ממשית לשחק עליה? האם הוא ייצא למלחמה על האליפות כשעל הקווים עומד מאור, דווקא בעונה בה היריבה המושבעת מתל אביב מציגה מאמן ותיק, מנוסה ובעיקר חזק ודומיננטי כמו נבן ספאחיה?