"הוא כל הזמן מלקק את השפתיים".
טוני גפני צחק כשהתבקש לחקות את "טי בג", ת'יאודור בגוול, הדמות הסדיסטית מהסדרה "נמלטים", דמות שדומה לו בקטע מחשיד.
"בהחלט", הוא מאשרר, "אמרו לי את זה הרבה פעמים, אבל אשתי טוענת שאני נראה הרבה יותר טוב". ואז, מחוץ לאולם זיסמן שברמת גן, כמה מטרים ליד אצטדיון וינטר, כשעה לפני אימון הצהריים של קבוצתו החדשה הפועל תל אביב, הוא ליקק את השפתיים א-לה טי בג, אפילו ניסה את כוחו במשפט מוכר של הפסיכופת מהטלוויזיה. "הוא ההפך ממני, הוא חלאה עלי אדמות", הוא מבקש להבהיר.
כדי להמשיך עם החיבור המופרע בין הסדרה לטוני, נבשר שבמאי 2009 ירדה "נמלטים" מהמסכים. במקביל לפרידה מסקופילד ובתי הכלא החלה סדרה אחרת, שמעולם לא שודרה במלואה בטלוויזיה ודופקת כאן הופעת בכורה חגיגית. "טוני הפקות" גאים להציג:
"גפני 09/10, העונה הקסומה".
עוד בנושא
הפועל ירושלים: האוול עשוי להיעדר כחודש, רוברטס יעזוב?
סרחיו רודריגס בראיון בלעדי: "לא יכולתי לסרב לצסק"א"
הערב: ריאל מדריד ולוקה דונצ'יץ' בקלאסיקו נגד ברצלונה
אצל טוני גפני הכול הגיע לאט, ובאיחור. הוא הגיע ליום הזה פסימי וריאלי, וכשדראפט 2009 זלג לעבר המקומות האחרונים של הסיבוב השני, והוא הבין שהשם שלו לא יוכרז קבל עם ובמה, הוא כיבה את הטלפון בכעס.
כל השנים האחרונות בחייו התנקזו לערב הזה. אחרי חמש שנות קולג' הוא התאמן במחנה הכדורסל של דיוויד ת'ורפ ובחודש אחד ערך אימוני מבחן ב-11 קבוצות שונות. האחרונה שבהן היתה אינדיאנה, שם האימון לא היה טוב אבל מה שהיה טוב, ועוד איך, היה המפגש עם לארי בירד.
גפני נולד בבוסטון וגדל בברקלי, מקום צנוע במסצ'וסטס. אביו טוני סיניור היה אוהד סלטיקס מושבע וכך גם הג'וניור. במהלך ילדותו צפה גפני בקלטות VHS של אביו - ובהן כל הסדרות האפיות שבין לארי למג'יק, דומיניק נגד לארי, לארי מול אייזיה. "גדלתי על זה", הוא אומר. וכשבירד, בקיץ 2009 נשיא אינדיאנה פייסרס לענייני כדורסל, הזמין את הילד בן ה-24 לבראנץ', העיניים כמעט יצאו מהחורים. "אתה השחקן שהכי אהבתי, אי פעם, ובגללך אני משחק כדורסל", בישר טוני לבירד. הלג'נד היה אדיב ונחמד, והשיב: "אהיה בעדך". שם זה נגמר.
בערב החשוב גפני ישב על הספה בבית ההורים וצפה בבלייק גריפין נבחר ראשון ובג'יימס הארדן שלישי ובסטף קרי שביעי. ואוסטין דיי נבחר 15 ועומרי כספי 23. כשהמסך ירד על הדראפט הוא ירד גם על גפני. ואז הוא סגר את הסלולרי ויצא עם החבר'ה ללילה שישכיח.
למחרת בבוקר פתח את הטלפון. היו שם מאות הודעות. בין שלל הסמסים הגנרים נמצאו שמונה הודעות זהות מהסוכן סם פורטר. "אתה תרצה לחזור אליי", היה כתוב.
אז טוני חזר. "הרגע דיברתי עם הלייקרס", האייג'נט אמר, "הם רוצים אותך לליגת הקיץ".
'ילד מבוסטון חותם בלייקרס
מצחיק', אמר גפני בראשו.
בליגת הקיץ הוא הרשים עם הרצון וההגנה, ומתוך 20 מוזמנים הלייקרס סחבו שניים למחנה קדם העונה. שם כבר קיבל חוזה לא מובטח ושכר לא גבוה, אבל בעיקר קיבל צ'אנס להשתייך לקבוצה הטובה בעולם באותו הזמן, ולהתאמן לצד השחקן הטוב בעולם באותו הזמן. הוא חזר להתאמן עם ת'ורפ, שאמר לו: "ביררתי, ויש לך סיכוי ריאלי להיכנס לסגל".
"אעשה מה שצריך", אמר גפני.
"אתה צריך לתת הכול, להראות כמה אתה רוצה את זה, ובעיקר: להיות הראשון שם, בכל בוקר".
גפני אימץ את ההערה, והתייצב במחנה כעשרה ימים לפני הזמן. "כל השחקנים בטח בבתי קיץ בהוואי עכשיו, חוגגים את האליפות, או נופשים באיזו מדינה לטינית", הניח.
הוא הגיע בבוקר, מוקדם, לאל סגונדו, למתחם האימונים של הלייקרס. איש מטעם הקבוצה הראה לו את חדר ההלבשה, את הלוקר, ונתן לו לבחור נעליים. בזמן שמדד אותן שמע גפני כדור קופץ על פרקט. "אולי יש איזה בחור צעיר שמתאמן כאן לפניי", חשב.
פתאום נכנס בריצת אמוק בחור מזיע, בדרכו לשירותים. "מה קורה, בן אדם?", עצר ושאל.
הרוקי הרים ראש, הושיט יד וזרק: "אני טוני".
"אני קובי".
"ילד צעיר מברקלי הקטנה לא אמור לשבת באותו חדר הלבשה עם קובי בריאנט", אמר גפני אתמול בזיסמן. הוא מספר את מה שהרבה מספרים על קובי - שהוא העובד הכי קשה שהוא ראה. "האמת: מספר 2, אחרי אבא שלי". אמא של טוני, מישל, נטשה את המשפחה כשהוא היה ילד ועזבה את אבא טוני עם ארבעה ילדים קטנים. "לא ראיתי אותה יותר מ-20 שנה", הוא מספר. ב-1996 אבא טוני התחתן עם ג'ן, שמאז היתה כל מה שהילדים היו צריכים, ויותר. כמה ימים לאחר שפורסם שגפני חתם על החוזה הלא מובטח במדי הלייקרס, האמא הביולוגית מישל ניסתה ליצור קשר. "בחרתי שלא לענות", גפני מספר. "אני לא צריך אותה, יש לי כבר אמא, והיא הדבר הכי טוב שקרה לי".
קיץ 2009, והימים עברו, ורק טוני וקובי על הפרקט בבוקר. בצד אחד גפני, עם מחזיר כדורים אחד; בסל השני בריאנט, עם צוות של חמישה-שישה מוסרים/ריבאונדרים/שחקני הגנה/מאמני הגנה.
כשהאימונים הקבוצתיים נקבעו ל-10 בבוקר, גפני זכר את עצת ת'ורפ והגיע ב-07:30. קובי כבר היה שם. למחרת גפני הגיע ב-07:15. קובי היה שם. "אני לא יכול להגיע לכאן לפניו", טוני המתוסכל התקשר לת'ורפ אחרי כשבוע. "זה כאילו הוא גר כאן!".
הקואץ' צחק: "זה קובי".
יום אחד בריאנט קרא לטוני לסל שלו. "עשיתי את המחקר שלי", הוא אמר, "וקראתי על שחקן הגנה מדהים, אול אמריקן. אז בוא נשחק".
"ופתאום", משחזר טוני, "אני משחק אחד-על-אחד עם קובי בריאנט. איך לעזאזל זה קורה? לפני חודש הייתי הילד הכי מאוכזב בעולם, ופתאום אני מזיע מול קובי". הוא ממהר לתקן: "טוב, זה לא היה בדיוק אחד-על-אחד. אני תמיד הייתי בהגנה".
הרשמת אותו?
"כן. אי אפשר לשחק נגדו 'נהדר', זה בכל זאת קובי, אבל אני חושב שהייתי בסדר. האמת, היה נחמד אם הוא היה נותן לי לשחק קצת התקפה".
גפני למד המון מבריאנט בשבועיים בהם שיחקו אחד-על-אחד כל יום - השחקן שהשתכר הכי הרבה בעולם הכדורסל של אותה עונה, 23,034,375$, מול בעל השכר הנמוך ביותר, 2,692$ שנכנסו לחשבון. קובי היה מציב לעצמו מכשולים, כמו למשל לשחק רק ביד שמאל, או לזרוק רק לאחר שתי הטעיות. "היתה השלשה המפורסמת שלו בשמאל, וכל העולם התלהב - אבל אני לא הופתעתי. ראיתי שהוא מתאמן ככה. אנשים עובדים על זריקות, על דריבלים, על דברים רגילים. הוא כל כך פדנט שזה נראה כמו מחלה".
קובי אהב את הרוקי, ואף אחראי לסל הראשון שלו במשחקי קדם העונה; המאמן פיל ג'קסון צוטט בעיתון כאומר ש"הילד גורם לעיניים שלנו לנצוץ"; הסוכן אמר שהג'נרל מנג'ר קופצ'אק רומז שיהיה מקום בסגל. אבל יום לפני המשחק התחרותי הראשון של 2009-10, במתחם האימונים, גפני ראה את הבוס ג'רי באס והבין שמשהו לא טוב יקרה. "הוא לא יבוא לאימון כזה בלי סיבה, והסיבה - שינויים בסגל", גפני אומר. הוא היה ליד אחד הסלים כשלמאר אודום צעק לעברו "היי, רוק, הם רוצים אותך". הפורוורד הענק ידע, וניחם את טוני עוד לפני שנכנס לחדר.
"זו לא החלטה שלנו", פיל ג'קסון התנער מאחריות, "זה עניין של מס המותרות. למען האמת: אני לא מסכים עם ההחלטה הזו". וכך נפרד גפני מהלייקרס.
כמה ימים אחרי זה התקשר הסוכן. "יש כאן איזה בחור קטן ומשוגע מישראל, הוא אובססיבי לגביך", אמר. כמה ימים אחרי זה גפני העביר את מרכולתו מאמריקה לעפולה, והחל לשחק כדורסל אצל עמית גל.
"עד היום עמית משוויץ שהוא זה שהביא אותי לישראל", גפני מספר, ומחקה באופן מדויק את האיש והקאלט של גלבוע/גליל דאז. אבל ב-2009 זה נגמר עם שבר ברגל במשחק הראשון והיחיד של גפני - מול הפועל ירושלים. הוא חדר לסל ודרך על ליונס, והרגיש שמשהו מוזר. הוא המשיך לשחק, בסך הכול 20 דקות, וזהו, הלכה העונה. הבוס גל בישר שהוא צריך לשחרר, וסליחה, והביטוח ישלם.
הוא החל בתהליך שיקום עצמאי, גר בבית ההורים, וכמעט ארבעה חודשים היה עם מגף רגל מיוחד. בסוף מרץ, יום לפני שהמגף הוסר, גפני היה בארוחה עם חברים בפרובידנס. הסוכן המשיך להתקשר, טוני המשיך לסנן. כשקיבל טקסט נרגש מאבא שלו, "תתקשר לסם, כדאי לך", גפני עשה כן.
"הרגע סיימתי שיחה עם דני".
"מי זה דני?", שאל גפני.
"דני איינג'. הסלטיקס מחתימים אותך".
"על מה אתה מדבר, לעזאזל?". גפני ידע שהוא פצוע, והסלטיקס בצמרת, ומה הוא יכול לתרום? "אתה מדבר על ליגת הקיץ של העונה הבאה?".
"תגיע מחר לבוסטון ברכבת. אנחנו חותמים על חוזה".
והופ, טוני גפני - אוהד מושבע של הסלטיקס כל ימי חייו - לובש את המדים הירוקים. או יותר נכון - לובש חליפות על הספסל. הוא המשיך את השיקום והחל לשחק עם כדור, אבל הוא חתם כשחקן-אימונים לעונה זו, עם אופציה לעונה הבאה, ולא יכול היה להשתתף במשחקים. ובעונה הזו הוא היה על תקן כל מה שתרצו, פרט לשחקן מן המניין. שומר באימונים, עורך סידורים, קמע. אם החבר'ה היו רעבים באמצע הלילה, גפני היה נוסע לחנות הקרובה; אם היה חסר שמפו במקלחת - טוני יסדר; וגפני הוסיף בכתבה עליו: "אם רונדו צריך חולצה, אני הולך לבלומינגדיילס". גם ב-ESPN התלהבו מהעניין וסיקרו בהרחבה את התופעה. "גדלתי כאוהד סלטיקס", אמר שם, "ואולי רד [אאורבך] מסתכל מלמעלה ורוצה לעזור לילד המקומי".
אם גפני היה קמע, הוא עשה יופי של עבודה. לא רק באמריקה אלא גם בישראל, שם, ב-17 במאי, גלבוע זכתה באליפות מדהימה על חשבון מכבי תל אביב.
"אני גורר אליפויות לאיפה שאני נמצא", מגחך גפני, אבל כן, זה נכון, וכך עשה גם בירושלים. הוא היה על מסלול הגולף כשדני, הפעם פרנקו, התקשר. "אני רוצה לעשות קבוצה לאליפות", דני פיתה, טוני הגיע. זה אכן נגמר עם צלחת היסטורית לירושלים, ב-2015. אחרי אבדן האליפות בעונה שאחרי, אירוע סנסציוני עוד יותר, בבירה ניקו את האורוות. גם את גפני. "הייתי קצת מריר בגלל זה", הוא נזכר. "חשבתי שעשיתי מספיק, הפכתי לפייבוריט האוהדים
אבל פתאום זה נגמר. אני מבין שזה ביזנס, אבל נחמד אם הם היו מודיעים לי".
ואיך הרגשת?
"כעסתי, באותו הזמן. דיברתי עם גיא הראל ואמרתי לו מה אני חושב, שאני מאוכזב על כך שלא שמעתי מהם כלום".
הוא סיפק תירוץ?
"לא".
גפני והראל ביחסים טובים עד היום, והפורוורד לא יכול לחכות למפגש מול ירושלים, בינואר הקרוב.
אבל אז, אחרי שבוסטון סיימה רק במקום הרביעי בעונה הסדירה, עם גפני, בפלייאוף, הסלטיקס הדיחו את מיאמי (1:4), קליבלנד של לברון (2:4) ואורלנדו של דווייט, כדי להגיע לגמר ה-NBA. בצד השני חיכתה - כן, כן - לוס אנג'לס לייקרס.
ביום הפתוח לתקשורת לפני המשחק הראשון בקליפורניה גפני נכנס למנהרה, ובצד השני 50 עיתונאים הקיפו את קובי בריאנט. טוני לא היה בטוח שהכוכב יזהה אותו, אבל קובי עצר את הראיון באמצע כדי לחבק את האקס. "תראו, תראו!", אמר, "אתה משחק בקבוצה הלא נכונה". וג'קסון הוסיף בצחוק: "תראו את הגיבור המזדיין הזה
אני שמח בשבילך".
הרגשת כבר שייכות לסלטיקס באותה סדרת גמר?
"הרגשתי שאני שייך לסלטיקס עוד מסדרת הגמר של 1984".
ב-1984 הסלטיקס ניצחו את הלייקרס בשבעה משחקים, אבל בסדרת הגמר הנהדרת של 2009/10, גם אז שבעה משחקים בין שתי היריבות החזקות בתולדות הענף, גפני היה האוהד עם הכרטיס הכי טוב באולם. לפעמים על הספסל, לפעמים שורה מאחוריו, הוא צפה בחבר'ה - ריי אלן, גארנט, רונדו, פירס, דייויד, ראשיד וכן, גם נייט רובינסון - נלחמים בלייקרס ועולים ליתרון 12, רק כדי שהיריב לאחד-על-אחד מהקיץ, בריאנט, ימחוק את הפער כלא היה ויזכה באליפות חמישית.
ובכך הסתיימה עונת פורסט גאמפ של טוני גפני, בה היה בכל המקומות שצריך להיות, וראה את ההיסטוריה מכל צדדיה - רק היה חסר איזה גרגר שייפול בצלחת שלו.
בקיץ שאחרי אבדן האליפות הגיעו לבוסטון האונילים, שאקיל וג'רמיין, וגפני הפך מיותר. הוא נחתך באוקטובר ופנה לקריירה אירופית. בקיץ האחרון דני פרנקו רצה איחוד אבל הכסף היפני דיבר וגפני נחת בצ'יבה, 40 דקות מטוקיו. הוא לא התאקלם - לא עם השפה ולא עם התחבורה ולא עם השיטה ולא עם הכדורסל - והנה, מה שהיה צריך לקרות, קרה, רק באיחור, וגפני שב לישראל ב-2017, השנה בה "טי בג" ונמלטים חזרו למסכים.
"היו לי הצעות גבוהות יותר, כולל מקאזאן מהיורוליג, אבל התגעגעתי לישראל", גפני מספר בחדר הישיבות של אולם זיסמן. "הבן שלי נולד בירושלים, זה הבית השני שלי ויש לי מכאן זיכרונות אדירים. פרנקו היה החותמת - אני אוהב לשחק עבורו, הוא מבין אותי, מערכת היחסים שלנו היתה מצוינת ורק השתפרה בשנים שלא שיחקתי עבורו. הוא שבר את השוויון".
במשחק הראשון שלו במדים האדומים החדשים הוא קלע 23 נקודות והפועל תל אביב ניצחה את ראשון - מולה קבע את שיא הנקודות שלו במדי הפועל ירושלים, באותו גמר מופסד. במשחק השני שלו, שבוע, הפסיד לאשדוד. הוא לא מתרגש מהניצחון ולא מדוכא מההפסד, אבל כפי שהצהיר אז בירושלים שרק הצלחת מעניינת אותו, כך הוא גם הפעם:
"אני לא הולך למקום בלי שאיפות אליפות, ולא חותם על חוזה בקבוצה שרק רוצה להישאר בליגה או לגרד פלייאוף".
אתה מאמין?
"יש לנו הרבה חתיכות לפאזל מצוין, השאלה אם נדע לחבר אותו. היי, אם גליל זכתה ב-2009/10
".
ושוב 2009/10 הזו
orenjos@walla.co.il
