בירה בלי מצב רוח: ההבדלים שנחשפו בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים

"נבן ספאחיה תישאר,
תהרוס אותם יותר.
נבן ספאחיה תישאר,
תהרוס אותם יותר".

(מילים: אוהדי הפועל ירושלים.
לחן: עממי.
ביצוע: בעת הפיינל פור הישראלי, 2007)

6:24 דקות לסיום, אמש (ראשון) בארנה, ירה ג'רום דייסון שלשה וצימק את הפיגור הירושלמי ל-74:64. נבן ספאחיה זינק על המזכירות והזעיק פסק זמן, אבל לא באמת הייתה לו סיבה לחשוש. דקה מאוחר יותר כבר ברחה מכבי תל אביב ל-64:81 ונעלה את מה שממילא היה סגור. אז מה בכל זאת קרה? דייסון בסך הכל קלע את הסל היחיד שלו במשחק, והציל את עצמו ממאזן של 0 מ-14 מהשדה; דייסון בסך הכל קלע את הסל העשירי שלו בחמישה מפגשים מול מכבי תל אביב בשנה וחצי האחרונות.

דייסון, האיש שירושלים חייבת לו במידה רבה את הניצחון בגמר האליפות אשתקד, לא ממש אוהב לשחק נגד הנמסיס בצהוב ובכחול. מאז נחת בבירה גמא הרכז האמריקני קילומטראז' נאה של 124 דקות מול מכבי. הוא צבר בהן שבע נקודות לערב, ופגע ב-10 מ-49 מהשדה. עשר קליעות מארבעים ותשע זריקות. 20 אחוזים בלבד.

וכאן, אולי, נעוץ ההבדל הגדול והתהומי בין ירושלים שפתחה את שנת 2017 לזו שמסיימת אותה: הרי דייסון הוא דייסון, והוא תמיד ידע עליות לצד ירידות. אלא שבעונה שעברה היה מי שיחפה עליו, בין אם זה קרטיס ג'רלס בעמדת הגארד השותף, ובין אם זה טרנס קינזי במשבצת הפורוורד המחבר, ובין אם זה אמארה סטודמאייר בתפקיד הסנטר הנוצץ. בירושלים של היום יש הרבה פוטנציאל, אבל אין מי שיממש אותו.

הסוגיה הזאת אינה מתארת רק את מה שקרה לירושלים, אלא מבליטה גם את אחד מסודות ההצלחה של מכבי תל אביב. שתי הקבוצות בנו את עצמן העונה באופן דומה אך שונה: שתיהן שמו את מבטחן בצמד גארדים אמריקני, נמוך במיוחד, יצירתי מאוד עם נטייה לשכונתיות. האדומים הלכו, כביכול, על בטוח - עם דייסון וג'רלס שכבר פרעו את השטרות בעונה שעברה; הצהובים הימרו, לכאורה, על כל הקופה - עם פייר ג'קסון ונוריס קול, שניסיונם המצטבר במפעלים אירופיים עמד על שמונה הופעות.

אז קשה לומר שלספאחיה יש באנקר בעמדת הגארד. הצמד ג'קסול מורכב משני שחקנים יוצרים, מוכשרים ואקספלוסיבים. יציבים הם לא. זה היה נכון לאוקטובר ולנובמבר, זה נכון לדצמבר, וזה יהיה נכון גם ביוני 2018: המאמן הקרואטי לא יודע מה יקבל מהם בערב נתון. אבל כל עוד הם יחפו זה על זה, ובכל פעם לפחות אחד מהם יופיע, מצבם של הצהובים יהיה טוב.

72 שעות אחר ההצגה הגדולה שלו מול ז'לגיריס קובנה ביורוליג, קול התקשה למצוא את האנרגיות ובעיקר את הכוונת, ונתקע על 33 אחוזים מהשדה; אז ג'קסון היה שם ולקח את המשחק על עצמו - שמונה נקודות וחמישה אסיסטים במחצית הראשונה, עשר נקודות וחמישה אסיסטים בשנייה, והעיר ירושלים נבוכה. זה לא מקרי. את אותה ז'לגיריס וגם את באסקוניה ניצחה מכבי כשג'קסון פחות טוב וקול מתעלה על עצמו; את באמברג וחימקי מוסקבה היא הכניעה בחוץ בערבים נהדרים של ג'קסון, בעוד קול סובל מיכולת ירודה.

נקודת דמיון נוספת בין שתי הקבוצות הייתה אמורה להיראות בעמדת הפאוור פורוורד. יש כל כך הרבה מן המשותף בין אוסטין דיי לג'ונה בולדן. אתלטיות, סייז, נוכחות, קליעה מבחוץ, נטייה לברוח החוצה (בלע"ז: סטרץ' פור), ורסטיליות, וגם לא מעט סימני שאלה סביב סוגיית האגו ותחושת ה"אני ואפסי" שהשניים משדרים, או שידרו, מפעם לפעם. והנה, הגיע המשחק אמש, וחידד דווקא את ההבדלים ביניהם.

אחרי לכתו של ג'רלס, הסגנון הירושלמי היה אמור להשתנות - כשדיי הופך לנשק המרכזי בהתקפה ובצבירת הנקודות. כוח האש הבלתי סביר שלו היה יכול וצריך להעלים גם את הבעיות הקשות שיש לו בהגנה. אלא שבפועל, את רוב מהלכי ההיילייטס שלו הוא לא מספק בעליות להטבעות מול יריביו, אלא בירידה לספסל ובחילופי דברים מול מאמנו. כמה בזבוז בשחקן אחד.

בחודש האחרון הופיע דיי בשישה משחקים. תרומתו: 94 דקות, 43 זריקות מהשדה, 21 ריבאונדים, 3 חטיפות, 3 חסימות, 40 נקודות, מדד 33.

בארבעה ימים הופיע בולדן בשני משחקים. תרומתו: 56 דקות, 9 זריקות מהשדה, 22 ריבאונדים, 7 חטיפות, 6 חסימות, 15 נקודות, מדד 47.

ועל כל ההבדלים הטקטיים הללו, מסתמן המהפך במעמד האסטרטגי של המאמן. ספאחיה נכנס למשבצת שהפכה לשק חבטות בשנתיים האחרונות, וניצל את הוואקום כדי להפוך לשליט כל יכול במכבי. בניגוד לקדנציה הראשונה שלו מ-2007, הוא משדר רוגע, מפגין שליטה ומצליח להוציא מעצמו (וממי שסביבו) את המקסימום.

במחצית הראשונה ניצל מודי מאור את הלוקסוס השמור למי שזכה בשבועיים תמימים של הכנות ליריבה אחת (בזמן שהקבוצה מנגד עסקה בזוטות כמו מפגשים עם ברצלונה וז'לגיריס). הוא הבליט את היתרונות שיש לו - בעיקר במשחק הפיק אנד רול בין יותם הלפרין לליאור אליהו וריצ'רד האוול - ולפחות בכל הקשור לפן ההתקפי עמד בכבוד בכל המטרות שהציב לעצמו. ירושלים קלעה 47 נקודות, ולא פחות חשוב מכך: מסרה 17 אסיסטים. הבעיה שלה הייתה שכל זה הספיק רק לנקודת יתרון אחת.

ואז, כמו תמיד, איבדו האדומים קשר עם ספינת האם. האוול, אליהו ויוגב אוחיון חיברו 36 נקודות ב-79% מהשדה במחצית הראשונה; בשנייה הם הגיעו לשתי נקודות ב-10%. הקבוצה כולה, שנגחה מול סל ריק ופגעה ב-17 מ-23 לשתיים עד ההפסקה, צנחה ל-3 מ-18 מהטווח הזה אחריה.

היה זה משחקו הרביעי של מאור כמאמן הראשי בירושלים, וההבדל בין הרבע השלישי לאחרים בולט ומטריד מאוד מבחינתו. את הבעיה הזו הוא לא פתר בשבועיים שהיו לו להתכונן לקלאסיקו: ב-40 דקות של הרבע הראשון תחת הדרכתו ניצחו האדומים 70:88, ברבע השני ניצחו 86:98 וברבע הרביעי ניצחו 55:77. ברבע השלישי הם הובסו 95:65 (אתמול 24:11).

לירושלים יש יותר מדי מה לתקן, אבל כמעט ולא נותרו לה מהלכים לבצע והזמן הולך ואוזל. כבר היום יוצאים האדומים למשחק שאין ממנו דרך חזרה בפודגוריצה. אם - וזה חתיכת "אם" - הם שמרו על בריאותם השברירית של קינזי ובר טימור, וירוויחו אותם במשחק החשוב באמת (והפיקנטי פחות), הרי שזהו סימן להתבגרות בחייו של מועדון. אם - וזה עוד חתיכת "אם" - ירושלים תנצח ביום רביעי את בודוצ'נוסט, היא תוכל לסמן את השבוע הזה כהצלחה - שבצידה מכה באגו ותו לא.

לא יהיה הוגן לשפוט את מאור על פי משחקו הראשון מול מאמן כל כך ותיק ומנוסה כמו ספאחיה. השאלה הנשאלת היא האם אורי אלון יהיה מוכן ללכת עד הסוף עם המהלך שנרקם בחודש שעבר, ויותיר את המצ'אפ על הקווים כפי שהוא כעת?

בדרך הביתה מהבירה הוצפו הרשתות החברתיות בתחושות גאווה של אוהדים באדום על כך שלא חדלו לעודד גם בפיגור דו ספרתי, בואכה תבוסה קשה. אבל היה מי שהתריע שהמלך הוא עירום. "חזרנו 20 שנה אחורה", כתב אותו אוהד בכאב.

מכבי תל אביב לא רק ניצחה בירושלים, אלא גם סיפקה אמירה והציבה תמונת מראה למהפך שחל ביחסי הכוחות בינה לבין יריבתה המושבעת. בזמן שאחת נחלצת מהמשבר הגדול בתולדותיה, השנייה נקלעת לבור עמוק.

זו פתיחת העונה הטובה ביותר של הצהובים בליגה מאז 2009/10, ומה זה מבטיח להם? למעשה, כלום. לאלופה באותה שנה הוכתרה בכלל גלבוע/גליל. הכדורסל הישראלי, אתם יודעים. כל המסקנות, כל התובנות וכל ההבדלים טובים ליום שבהם נחשפו.