נשימות. מה יותר בסיסי מנשימות. לשאוף אוויר, להזדקף, למלא את הריאות, ולשחרר. להכניס מהאף, להוציא מהפה, בקצב קבוע. להקשיב לפעימות הלב. להרגיש את הדופק. להתחבר לגוף. כל קלישאות הזן האלו, שנשמעות מופלצות וקלישאתיות, הן הבסיס של הריצה. הג'וגינג. פעילות פיזית, שגורמת לכל בן אנוש כבד ומגושם להרגיש כמו עילוי רוחני. כי באמת, מה יותר בסיסי מלדעת לנשום נכון? מה יותר חשוב מלהתחבר לנשימות? מה הם מלמדים שם בגן את הבת שלי? אין לי בעיה עם חגי ישראל, שישירו כל היום שירים על החורף, שיציירו, שיתפלשו בחול. אבל אפשר שמישהו ילמד אותם לנשום נכון?
הריצה הזאת, זר לא יבין. קודם כל, זה עניין של מבוגרים. לא במקרה הגיל הממוצע של המשתתפים במרתון הוא בסביבות ה-40. צריך סבלנות. אורך רוח. מצד אחד להתרכז, ובמקביל להתנתק. הצעירים ממהרים יותר. רוצים שרירים. לשחק כדורגל. המבוגרים חושבים לטווח ארוך. לא חייבים סיפוק מיידי. טוב להם עם תהליכים איטיים. עם שיפור הדרגתי. ריצה קלה. קלילה. יש קצת אקססוריז בורגניים, קצת עיסוקים ועניינים, מדי פעם משקיעים בנעליים, עושים סקר באינטרנט, קונים מעיל קל לחורף. הם מנקים את הראש. רצים על הים, נודדים במחשבות על דייגים ושחפים, ומיד חוזרים לנשימות. "למה אני לא עובר לכפר בברזיל?"
מבוגרים מחפשים שקט. פעם חשבתם שהם מפתחים קריירה כי הם שאפתנים, שהם נשארים מאוחר בעבודה כי הם נחושים והישגיים, היום מתברר שהרבה מהם פשוט לא ממהרים לחזור הביתה כי יש שם רעש של ילדים ופרצופים של האישה (או להפך. השימוש בלשון זכר ונקבה הוא רק מאילוצי לשון). בגלל זה הם גם יוצאים לרוץ. לפני העבודה, אחרי העבודה. וכל פעם עוד קצת, עוד קילומטר, עוד רבע שעה, לשכוח, להתנקות. המומחים הופכים את זה למקצוע: טריאתלון. שבת בבוקר, הבית רעש והמולה, הם יוצאים להתאמן. אחר כך הם נוסעים עם כל "החבר'ה מהריצה" למרתון ברלין או תריאטלון בפלמה דה מיורקה, כי הם "חייבים את זה". אחרת בשביל מה הם התאמנו כל כך הרבה?
אבל המניע הוא שולי, העיקר שהם נפלו לסם. חלקם הגדול יספרו ש"עד לפני שנה לא האמנתי שאני מסוגל לרוץ", היום הם עמוק בפנים, לובשים את הבגדים המוזרים, לא אכפת להם איך הם נראים, עם מכנסי סטרטץ' וחולצת לייקרה. כל ריצה, כל קילומטר, הם מרגישים עוצמות נפשיות שלא ידעו שיש להם. כל פישר שעושה 10 ק"מ מרגיש שהוא אל יווני, שהוא מיוחד. כל פישר שרץ פעמיים בשבוע מרגיש כזאת התעלות רוחנית, שהוא חייב לכתוב את זה. כמה טקסטים כבר נכתבו על ריצה. אי אפשר לשמוע אותם.
וזאת הבעיה. האנשים הרגילים, אלה שלא רצים, מרגישים איבה וטינה כלפי אנשי הג'וגינג, כמעט כמו היו טבעונים. הם מרגיזים אותם, מוציאים אותם מדעתם, מגעילים אותם עם ההתלהבות המוגזמת, הרצינות שבה הם מתייחסים לתחביב שלהם, העיסוק העצמי המוגזם, או כשהם רצים בלי חולצה בפארק, או כשהם לבושים בחליפת נייקי מהודרת, או כשהם סתם נראים ממהרים בזמן ש"האנשים הרגילים" יושבים על קפה ועיתון (עוד אומרים קפה ועיתון?). ואז האנשים הרגילים מתרגזים כשסוגרים להם את איילון או את העיר בשביל המרתון, בשביל כמה אלפי סחים מתלהבים מכוערים עם החסויות המושחתות. מה שהם לא מבינים, מה שהם מפספסים, זה שכל אירועי הספורט ההמוניים הם אוויר לנשימה, הם מסר לעם להמשיך לרוץ, כנגד כל הסיכויים.
חובבי הספורט, אילו זה היה סיפור הרואי על ספורטאי שחזר לאיתנו אחרי ילדות עשוקה ופציעה קשה, הם היו מתמוגגים מכל מילה ומזילים דמעה. אבל אם זאת סתם מורה מרעננה שלא הצליחה לקום מהספה ואם הייתה ממשיכה באורח חייה הקודמים הייתה חוטפת התקף לב וסוכרת, שפתאום התחילה לרוץ ועכשיו גומרת עשרה ק"מ ומרגישה כמו מלכת העולם ושהיא חזרה לחיים בזכות הריצה והאירוע החגיגי של העירייה, פתאום הם לא רואים את הרומנטיקה, ההרואיות, הניצחון. זה ספורט במיטבו.
בשביל ספורט איכותי, בשביל תרבות ספורט, צריך שאנשים יעשו ספורט. שיראו בפעילות גופנית כמשהו קדוש. כמובן שיש הבדל משמעותי ומהותי בין ספורט מקצועני (אישי או קבוצתי) לבין ספורט כתחביב שמטרתו היא חיטוב או בריאות. ועדיין, ספורט זה ספורט. מישהו שרץ, שרואה את הריצה כדרך חיים, יודע להעריך ספורטאים אמיתיים. הוא מבין את המאמץ, ההשקעה, המסירות. הוא בתוך המשחק, בתוך הלופ.
הרצים יודעים להעריך תחרותיות, מסירות, נחישות, התמדה. אדם שקם בבוקר ורץ פעמיים בשבוע לפני העבודה, יודע להעריך שחיינים ששוחים כל יום עשרות קילומטרים. מי שרץ, יודע להעריך את מו פראח שטס עשרת אלפים מטר ב-27 דקות. בחור שמנמן ממוצע ששם לב איך השיל ממשקלו קילוגרמים יקרים בזכות הריצה, איך החל לנשום יותר נקי, איך התחטב והתחזק, יידע בדיוק מה הוא רואה כשהוא מסתכל על ברק יצחקי. למען הספורט, במובן הכי חיובי של המילה, עם כל המשמעויות של זה, חשוב שאנשים יקומו מהספה, ויתחילו לרוץ. אל תעצרו אותם, גם אם פעם פעמיים בשנה תיתקעו באיזה פקק.
