אורי קוקיה החליט לצאת מהארון ולהיחשף בראיון לערוץ הספורט. הפורוורד בן ה-36, שמשחק בימים אלה בהפועל רמת גן מהליגה הלאומית, החליט להיות הכדורסלן הראשון בישראל שיוצא מהארון.
"יש כמה סיבות לכך שהחלטתי לצאת מהארון", סיפר בראיון, "אני חושב ששלוש המרכזיות הן קודם כל בשבילי, עברתי תהליך מתקופה פחות משמחת למשפחה וילדה וזוגיות. הסיבה השנייה זה כלפי הציבור, אני רוצה להראות שאפשר לעשות קריירה ארוכה ומפוארת גם כהומו. שיתפתי בעבר פעולה עם דני פרנקו, דונטה סמית', הייתי בהפועל ירושלים, רמת גן ונהריה וכולם קיבלו אותי. הפחד לצאת מהארון הוא לא מציאותי. זה תמיד מרגיש בתוך הארון כאילו זה אסון גדול להיות הומו. הסיבה השלישית היא כדי לפנות לבני נוער ולהגיד להם שאפשר להיות שונה, אפשר להיעזר בייעוץ מקצועי ולעשות את מה שאנחנו אוהבים".
כשנשאל האם קל לו לעשות את הצעד המורכב הזה כשהוא בשלב מאוחר של הקריירה אמר קוקיה: "לא הסתכלתי על זה בצורה הזו. אני מודה ששנים רבות חשבתי לעשות את זה ולא יצא. בכדורסל כן יצאתי וכולם ידעו ובירושלים הייתי עוזר המאמן, הבן זוג שלי הגיע לכל האירועים, לא הסתרתי כלום ברחוב, אבל יש צעד פורמלי. זה יכול היה לקרות לפני שנתיים, זה קרה עכשיו. אני חושב שמי שחי בארון, חי בבדידות וחושש שיקרו דברים נוראים, אבל במקרה שלי לא הייתה תגובה רעה, התייחסו אליי אותו דבר ועבדתי קשה כדי להגיע למקומות שאליהם הגעתי וכך התייחסו אליי".
קוקיה סיפר על התחושה להיות הראשון בכדורסל שיוצא מהארון ואמר: "היו לי ימים של מחשבות והתרגשות ומשהו חדש. זה תמיד מעורר תהיות, אבל אני מרגיש שלם, רוצה להשפיע ולעזור. עברתי תהליך ואני שלם עם עצמי. אני חושב שאם מסתכלים על זה באופן רחב, מה שהבנתי עד היום זה שהכדורסל די דומה לחברה בסופו של דבר. ילדים בני 10-8 משחקים ורוצים להעליב מישהו אז קוראים לו הומו. וכשהאוהדים יורדים על שחקן יריב אז הם קוראים לו הומו. זה מושרש בתרבות שלנו ובגלל שהספורט מתוקשר יותר, כמובן שזה פרופיל גבוה יותר, אבל אנחנו מראה של החברה כולה".
קוקיה המשיך וסיפר: "אני חושב שבמבט לאחור תמיד ידעתי שאני שונה, לא ידעתי בדיוק למה. אבל לקראת גיל 18-17 כשמתעוררים דחפים מיניים וכו' התחלתי להרגיש עוד יותר שונה. ספורט זה מקום לאנשים צעירים, אבל לפני 18 שנה לא היה אינטרנט ולא הייתה מודעות. לא היו פורומים וקבוצות תמיכה, אז הרגשתי הכי בודד בעולם. לשמחתי פגשתי את שרון דרוקר ששלח אותי לפסיכולוג בשם אבי ליכשטיין ששינה לי את החיים. הוא גרם לי להבין שאני נורמלי ופשוט שונה. לא פחות טוב, שונה".
כשנשאל לגבי חדר ההלבשה, אמר קוקיה: "התייעצתי, דיברתי עם אנשים כי היו לי מחשבות רבות. חברות הייטק, חברות גדולות, ישיבות הנהלה ודירקטוריון וכולם מספרים על אותם סיפורים. אנחנו בבגדי ספורט והם בחליפות או בג'ינס, ההוא מספר על הבחורה הזאת והשני מדבר על ההומו ההוא. בסופו של דבר זה אותו דבר. לא פחדתי שמישהו לא ירצה לשבת לידי בחדר ההלבשה".
המראיינים שאלו אותו לגבי דברים שאמרו כדורסלנים כמו אמארה סטודמאייר ודרל מונרו, שאמרו בעבר דברים הומופוביים, אמר קוקיה: "לא שיחקתי איתם, אבל יצא לי להתמודד נגד מונרו. לא יכול להגיד מה עובר לו בראש. אני לא צריך לשנות את ההרגשה שלי כי זה לא מתאים לו. גם במשרד יכול להיות עובד הומופוב. זה לא מעיד על מי שהומו, אלא יותר על הבן אדם השני. חבל שהוא שופט אנשים שהוא לא מכיר כי הם הומואים או אוהבים אבוקדו, חבל בשבילו".
קוקיה חי עם בן זוגו ג'ואי ולשניים יש ילדה משותפת. הוא סיפר על החוויה שעבר כשיצא מהארון: "בסביבות גיל 25. לפני כן הרגשתי בודד, הייתה הרגשה נוראה והרגשתי שלא יאהבו אותי, אבל מהיום הראשון הייתה לי תמיכה והורים שרודפים אחריי לכל מגרש וגם בנוער ברחובות וביבנה אמרו לי לא לפרוש ושיכבדו אותי בכל מקרה. נזכרתי בשיר של פוליקר - נמס בגשם - והוא לא מבשר שמעות וטובות, אלא מדבר על ילד שההורים שלו לא רוצים אותו. פוליקר אומר: אחד כמוני לא יגור פה, עדיף לחיות במלונה. זה היה ברמת הפחדים שלי ותמיד אני צוחק על זה, אבל מי שבכה זה בעיקר אני. זה לא שינה שום דבר ורק גרם לי להרגיש שאוהבים אותי ולא משנה מה התנאים, אבל עד שאתה לא יוצא אתה לא יכול להבין זאת מראש. היום אני אוהב לשמוע את השיר הזה של פוליקר לא ממקום של עצב או כאב, אלא ממקום של להסתכל לאחור. אני שלם עם מי שאני".
קוקיה (36) גדל במכבי רחובות ושיחק בנוער של הפועל תל אביב כשקבוצתו הראשונה בליגת העל הייתה הפועל גליל עליון. אחרי עונה אחת בבני השרון, שב לעירוני נהריה, עמה בגיל צעיר עלה לליגת העל ושיחק בנהריה במשך שלוש עונות. בעונת 2007/8 עבר למכבי חיפה וסייע לה לעלות לליגת העל. בעונה שלאחר מכן הגיע להפועל חולון, זכה בגביע המדינה ובתואר השחקן המשתפר של העונה, ואף לסגל נבחרת ישראל, כשהוא חלק מהסגל שיצא ליורובאסקט 2011. בקיץ 2009 חתם בהפועל ירושלים ושיחק בקבוצה במשך ארבע עונותו.
אחרי עונה במכבי חיפה, פרש מכדורסל והפך לעוזרו של דני פרנקו בהפועל ירושלים, כשביחד עם מתן חרוש הם זוכרים באליפות. דווקא אחרי הזכייה באליפות חזר לשחק, וחתם בקבוצת האוהדים של הפועל רמת גן/גבעתיים, כשבאמצע העונה הוא שב לנהריה בליגת העל. את העונה שעברה פתח במכבי קרית גת, אך עזב במהלך העונה בחזרה לגבעתיים בה הוא משחק עד היום.