בגיל 30, ג'ו אינגלס נמצא בשיא הקריירה שלו. האוסטרלי הפך העונה, לראשונה, לשחקן חמישייה ב-NBA וב-15 המשחקים הראשונים של העונה רושם עד כה במדי יוטה 29.9 דקות בממוצע למשחק, 10.1 נקודות, 4.5 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים ו-1.5 חטיפות, כולם שיאי קריירה עבורו נכון לרגע זה.
אינגלס הגיע לג'אז ב-2014, רגע אחרי הזכייה המפתיעה עם מכבי תל אביב ביורוליג ובמהרה הפך לרול פלייר איכותי ב-NBA, זאת לעומת התפקיד השולי יחסית שמילא באותה עונה בה שיחק ביד אליהו. בריאיון בפודקאסט המפורסם של זאק לואו שאל אותו עיתונאי ESPN איך היה לשחק תחת "דיוויד בלאט של אירופה, לא הגרסה הכנועה שעבדה בקבוצה של לברון" ואינגלס הודה כי היחסים שלו עם המאמן היו רעועים משהו.
עוד בנושא
הלילה ב-NBA: בוסטון המרשימה ניצחה גם את גולדן סטייט
לברון: "אנחנו זקנים. כשאפשר לישון לילה נוסף, אנחנו עושים זאת"
"היה לי מעניין אצל בלאט", סיפר אינגלס, "אין לי שום בעיה אישית איתו וגם זכינו ביחד ביורוליג, בליגה ובגביע, שזה הישג די נדיר. הייתה לנו תקופה מיוחדת כקבוצה וניצחנו במשחקים גדולים, אבל לי ספציפית לא הלך טוב במכבי. התחלתי את העונה די טוב דווקא והיו לנו כמה פצועים, אז הייתי בחמישייה, אבל אז הפצועים האלה חזרו ובבת אחת, הפסקתי לקבל דקות. היינו במאזן 2:10 או משהו כזה בסוף הסיבוב הראשון של היורוליג, אז לא הבנתי מה קרה ולמה הפסקתי לשחק. אם היינו במצב רע, הייתי אומר בעצמי 'תוציאו אותי ושימו את האחרים במקומי', אבל זו לא הייתה הסיטואציה. אלה שהיו פצועים בהתחלה, שיחקו אצל בלאט בעבר והוא הכיר אותם. כשחתמתי, ידעתי שאעלה מהספסל וזה היה בסדר מבחינתי, כי לא אכפת לי אם אני בחמישייה הראשונה או לא. אבל לא לשחק בכלל...".
אינגלס המשיך וסיפר: "אני זוכר שפעם אחת ישבתי במשרד של בלאט והוא אמר לי 'אתה לא משחק בכלל הגנה' ובגלל זה הוא לא נתן לי לשחק. הליגה הישראלית מאוד, מאוד נמוכה. שיחקתי שם מול גארדים קטנים ומהירים, כאלה שמזכירים במבנה שלהם את אייזאה תומאס ואני נדרשתי לשמור עליהם, אז ברור שיהיה לי קשה יותר בהגנה. היה לנו משחק אחד, מול קבוצה ממש איומה, קרענו אותם במיליארד הפרש והיה לי משחק רע, אחד מאותם משחקים שפשוט לא הולך. משם והלאה בקושי שיחקתי וזה היה לי קשה, כי אהבתי את ישראל ואת האוהדים וכל השאר, חוץ מדקות המשחק, היה נהדר".
למרות הקשיים, האוסטרלי כן זוכר משהו מאוד חיובי מהעונה ההיא: "מה שהציל לי את העונה ההיא היה העובדה שבמכבי נהניתי מהחברים הכי טובים שהיו לי אי פעם בקבוצה כלשהי, כולל אפילו אלה שיש לי בג'אז עכשיו. היה לנו את טייריס רייס מבוסטון קולג', כמה חבר'ה ישראלים, אלכס טיוס מפלורידה, שון ג'יימס שבא מאיזה מקום קטנטן, דווין סמית' וסילבן לנדסברג מווירג'יניה, ריקי היקמן, ביג סופו הזכור, ג'ייק כהן. היינו קבוצה כזו שבאמת לאף אחד לא אכפת מי קולע יותר, העיקר שננצח. הייתי האחרון שחתם בקבוצה, כי הייתה לי הצעה לחוזה לא מובטח בממפיס והתלבטתי בין זה לבין האפשרות לנסות ולזכות ביורוליג. ידעתי שממפיס תוכל להיות סיטואציה טובה והכרתי את מארק גאסול, ששיחק איתי בברצלונה בזמן השביתה ב-NBA, אבל חשבתי שזה גם הצ'אנס האחרון שלי לזכות ביורוליג. זה משהו שכל מי ששיחק כמה שנים ברמות הגבוהות באירופה חולם לעשות. היו לנו כמה רגעים של מזל בדרך לזכייה, אבל זו באמת הייתה החבורה הכי טובה שהייתי סביבה עד היום".