כבר הרבה זמן שדימונה התכוננה לכנס הבוגרים הגדול. התאריך נקבע ליום רביעי, 15 בנובמבר, ואל האירוע הוזמנו כל כוכבי העיר, "בירת הנגב המזרחי"(הידעתם?). במסגרת יום החג, עוד לפני ששיר ביטון ואבי סינגולדה ירקידו את ההמון, בבתי הספר של דימונה קבעו פגישת מחזור אולטימטיבית - בה השתתפו בוגרי כל הדורות.
ראש עיריית דימונה בעצמו, בני ביטון, התקשר כדי להזמין את גולת הכותרת.
יוסי בניון סירב בנימוס. למרות האהבה לעיר, זה פשוט לא הסתדר בלו"ז.
ואז, "לפתע", עלתה היוזמה של אנשי בית"ר ירושלים וראש העיר ביטון - משחק ידידות בין בית"ר לדימונה. משחק סגירת המעגלים. אהובת הקהל תגיע לביקור, מאמן דימונה אהוד כחילה יילחם בבנו בלם בית"ר טל כחילה, וכן, היהלום יחזור הביתה. התאריך עליו רצו לסגור הוא 22 בנובמבר, אבל ראש העיר ביטון החליט לעשות מהלך. הוא הקדים את המשחק בשבוע, בבית"ר הסכימו - ממילא בליגת העל משזרעים - ומיד הרים עוד טלפון ליוסי: עכשיו, אמר לו, אין לך תירוץ, אתה כבר בעיר בצהריים, לא תישאר לכנס? השחקן אישר, והמהלך הושלם: ליום אחד, יוסי בניון שוב יהיה רכוש העיר דימונה.
אביו דודו לא האמין. "אתה רציני?", שאל. "כולם באים לשחק בדימונה, או שאתה מארגן כמה חברים?".
אמיתי, אבא, אמיתי.
עוד בנושא:
יוסי בניון חזר לדימונה, בית"ר ירושלים ומ.ס. דימונה נפרדו ב-0:0
עידן ורד חולה, ההתאחדות בדקה עם טביב מה מעורבותו בספסולו
פול אדגר: "בית"ר היא שדרוג מקצועי עבורי, האווירה פה מטורפת"
לפני יותר מעשרים שנה בניון ואביו היו תופסים טרמפים כדי להגיע לאימונים ולמשחקים של הפועל באר שבע. למשחק העונה בליגת הנערים מול מכבי תל אביב הם כמעט איחרו, כי אף טרמפ לא עצר והאוטובוס יצא מבאר שבע בלי הטאלנט (ספוילר: הוא הגיע, איכשהו, בטרמפ מזליקי ישירות לאיצטדיון, חמש דקות לפני השריקה, כבש שלושער ובאר שבע ניצחה). אתמול האוטובוס של הקבוצה, הפעם בית"ר ירושלים בוגרים, שוב יצא בלעדיו; בניון הגיע לעיר מוקדם, באוטו הפרטי, כדי לאכול ארוחת בוקר אצל אמא.
הוא פגש את החבר'ה באיצטדיון העירוני, שכדי להגיע אליו עוברים בנופים א-לה ניו מקסיקו. הסטאד דה דימונה נראה כמו גרסה צנועה וידידותית יותר של וסרמיל קשישה, והחומות צבעוניות כדי להקל על העיניים, למרות מסלול ה"אתלטיקה" שהיה בכלל חול - גיהנום לאצנים, גן עדן לקופצים לרוחק. האוהדים נכנסו חופשי לטריבונות, ואם התענוג עלה כרטיס אז הסדרנים התרשלו בעבודתם.
ביציעים כאלף איש, וכשהאלילים עלו על כר הדשא - בניון עם סרט הקפטן סביב זרועו - הרמקולים צווחו מרוב התרגשות. שבעה ילדים בשורה הראשונה, כולם מכיתה ז', הרכיבו יופי של פאנל. אחת הילדות, כפי הנראה הפופולרית ביותר בחבורה, הציגה עצמה כאחיינית של הקפטן. אחרי שדיסקסו שם האם הידיעה הרועשת לפיה בן הכתה קיבל מאביו ז'קט של ליאו מסי ב-10,000 שקל - מהלך שהוגדר כ"פייק ניוז" - היא התלהבה: אבא שלי מביא לי את החולצה של יוסי בחינם. אחד הילדים התחנן שהחולצה תעבור אליו, אבל האחרים שיחקו אותה קשים להשגה. "אני רוצה בכלל את חן עזרא", אמר זה שלידה. "אני רוצה קליימן", אמר זה שלידו. "אני רוצה קלטינס", אמר זה שלידו.
"בובה של לילה" כנראה רצה חזק בבירת הנגב המזרחי, כי גם הכרוז וגם הילדים ביציע לא הפסיקו לחקות את ישראלוף מחקה את נומה, שבאותו זמן חיכה לתשומת לב. כש-22 השחקנים השליכו כדורים לקהל, נומה שלנו, למרות יותר מחמישים שנות פור על הילדודס, נלחם על כל כדור וכדור, הפריע לפול אדגר ולאנטואן קונטה לשגר את שלהם ליציע וניצל את טוב לבו של קליימן, שהעניק לו כדור מרחמים. הילדים התחננו מהארכי-אוהד למזכרת לכל החיים, אבל האיש והקארה סירב. ישראלוף היה נותן.
"כמה הם עומדים לחטוף?", שאל אחד הילדים את החבר'ה. "זרוק, זרוק הימור".
אף אחד לא הימר על 0:0.
המשחק היה משמים כמו הנגב בפיפטיז, בניון ניסה אבל אף אחד לא הצליח, ובמחצית נערך טקס לכבודו ולכבוד אלי אוחנה ולכבוד אלי טביב (אני באמת לא יודע מה מותר ומה אסור לו לעשות ומה כולל הצינון הזה, אז נעזוב את זה ונחכה לטור של עופר עיני בנושא). ראש העיר ביטון נשא נאום, וגם אוחנה ברך. "תודה לכל הקהל שהגיע לכאן, בצהריים, למשחק אימון - זה לא מובן מאליו", הכריז מחזיק זכויות הניהול, "מבית"רי לבית"רים, יאללה בית"ר!".
גולת הכותרת הגיעה עם פתיחת המחצית השנייה, כשבניון שהוחלף קודם נכנס בחזרה לדשא - רק במדים הכחולים של דימונה. "בפעם האחרונה שלבשתי אותם, הייתי ילד בן שבע בחוג כדורגל", אמר לי בסיום. למרות הזדמנויות של עזרא, שכטר והייסטר, התוצאה נותרה מאופסת ועם השריקה צווח הכרוז: "תיקו-תיקו", ואז הוסיף: "נא לא לעלות על הדשא!". הבעיה: בזמן שהוא אמר את זה יותר מ-300 ילדים כבר הפשיטו את שחקני בית"ר מחולצותיהם.
בניון שמר את שלו, ואחרי כמה מאות סלפיז הוברח לחדר צדדי בעל המזגן החזק בייקום כדי לקבל קצת שקט. הוא הסתכל על הצבע ועל הסמל, ומבחינתו - אחרי הקריירה המפוארת ביותר של כדורגלן ישראלי - זה ה-בית, זה ה-צבע. גם אחרי באר שבע ומכבי חיפה וליברפול וצ'לסי ומכבי תל אביב ובית"ר, בניון יודע שאין קבוצה אחת ספציפית עמה הוא מזוהה. "אני מזוהה עם הכדורגל הישראלי ועם נבחרת ישראל, מעל לכל", אמר האיש בחולצה הכחולה.
אחר הצהריים, בית ספר ליהמן בעיר. גלית, אחותו של יוסי, עוזרת במסע החיפוש אחר תמונת המחזור המפורסמת. בחצר בית הספר מאות אנשים - בוגרים מכל הגילים והשנים. "כל התמונות שם", אומר האחראי, אבל לא של 1998. גלית עולה לקומה השנייה ושם זה נמצא. "תראה", היא מצביעה ואומרת, "גם כאן הוא ומירית האחד ליד השנייה".
יוסי הגיע באיחור אפנתי אחרי ארוחה עם הקבוצה, וכל הפלאשים עליו. הוא הובל לקיר הבוגרים - אוסף תמונות של כוכבי הבית ספר. מימין למעלה תמונה של בניון, במדי ליברפול - שנייה לאחר הגול בברנבאו - והכיתוב "שחקן נבחרת ישראל". "על הקיר הזה יש שרים, אלופי פיקוד, רופאים, חברי כנסת, ראשי עיר, מנהלי בתי ספר - אבל יוסי בניון יש רק אחד, והוא הכי חשוב", פרגן ראש העיר ביטון. "יש סביב העיר והאירוע הרבה יח"צ, אבל הדרך הכי טובה ליחצ"ן את העיר שלי היא יוסי בניון". ואז חזר על החלום - שהאיצטדיון החדש שייבנה בעיר יישא את שמו. "אני לא רוצה טוטו-טרנר ולא טוטו-ביטון - אני רוצה איצטדיון יוסי בניון!". בניון הנהן בצניעות, הבהיר שעוד יש זמן, הוא עוד שחקן פעיל, אבל "אם זה יקרה, זה כבוד גדול". "אני ראש העיר", החמיא לו ביטון, "אבל היום אתה הבוס".
חבר הכנסת מאיר כהן, לשעבר שר הרווחה, ראש עיריית דימונה, מנהל בית הספר ליהמן ומורה של בניון, סיפר איך הילד יוסי הגיע כעוס בכיתה ט' בגלל שקיבל 94 בתנ"ך. "בדקתי את השאלות - מגיע לי 95", התלונן. והמחנכת עדנה חיות סיפרה איך לימדה אותו ואת מירית היסטוריה בביתה, השלמות שיעורים אחרי היציאה לאייאקס. "הוא היה כל כך צנוע שבהתחלה אפילו לא ידעתי שהוא שחקן כדורגל", אמרה לי. והיה גם סקופ: בניון בוגר 5 יחידות אמנות. התרגשות עזה נרשמה כשאחד המורים הבטיח שציורים תוצרת יוסי נמצאים בבניין, אך זו היתה אזעקת שווא והתערוכה עדיין במחתרת. והמחנכת עדנה סיכמה: "עבור ילדי דימונה הוא מקור השראה. מדהים - הוא נראה בדיוק אותו הדבר!".
כשעה ו-1,300 סלפיז מאוחר יותר, בניון עזב את החינגה. בדרכו לחניה הרשה לעצמו להתרגש קצת מגודל האירוע: "לא הייתי בבית הספר מאז שעזבתי, פגשתי היום אנשים ששנים לא ראיתי".
הוא לא יודה בזה בפומבי, ינסה לומר שבכל מקום בארץ הוא מרגיש כך, אבל אין ספק: היממה האחרונה בדימונה היתה ה-פנטזיה של בניון כשהחליט לחזור לארץ. עבורו, כך זה היה אמור להיראות. אהבה חסרת תנאים, חיבוק בלתי פוסק, קונצנזוס. הוא חזר למכבי חיפה, הקבוצה הישראלית בה פרח, ועבר למכבי תל אביב, הקבוצה הגדולה ביותר בכדורגל הישראלי, ומשם לבית"ר, "הקבוצה של המדינה" - כפי שהוגדרה אתמול פעמים רבות. בכל התחנות סחט אמוציות, לרוב טובות ולפעמים פחות, אבל באף אחת מהן לא קיבל את מה שקיבל אתמול בבית האמיתי. אתמול, הכול היה טוב, הכול היה חיובי. הוא אפילו פתח במשחק של בית"ר, דבר די נדיר בתקופה זו, ועוד עם סרט הקפטן, ולא רק זה - הוא שיחק במדי שתי הקבוצות. הרי בראשו של בניון חולה הדשא, כך כל משחק וכל יום אמורים להיראות.
עד כמה הרגשת היום בבית, שאלתי אותו לסיום.
"תגיד לי אתה - לא הרגשת עד כמה?"
orenjos@walla.co.il
