פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        חושך על פני תהום: ההתרסקות וההתאוששות של שמיקווה הולדסקלו

        היא שרדה ילדות איומה והפכה ל"מייקל ג'ורדן של כדורסל הנשים", אך מחלה נפשית לא מאובחנת גרמה לה לפרוש, לנסות להתאבד, לירות לעבר זוגתה לשעבר - ובסופו של דבר, גם למצוא את ייעודה החדש. המדור של נמרוד עופרן

        שחקנית מכללת טנסי שמיקווה הולדקסלו (GettyImages)
        עברה כמעט כל דבר אפשרי ב-40 השנים האחרונות. שמיקווה הולדסקלו (צילום: GettyImages)

        באמבולנס שדהר ברחובות לוס אנג'לס כדי להביא אותה לבית החולים היא עדיין היתה בהכרה, חרף המאמצים הכבדים שעשתה מספר דקות קודם לכן לאבד אותה, לאבד את הכל, לעזוב כבר את החיים הללו אחת ולתמיד. בתקופה הזו, ודאי הרגישה ששום דבר שהיא עושה לא קורה לפי התכנית. הנה, לחיות בטח שהיא לא מצליחה, וכעת, כך התברר, אפילו למות היא לא מסוגלת. הכדורים נוגדי הדיכאון שקיבלה לא באמת הרחיקו את השדים מחד, ומאידך, גם מנת יתר שלהם לא הצליחה לחסל אותם ואותה סופית. בבית החולים היא קפאה מקור, הקיאה והזתה שעה שנעה בין הכרה ואיבוד-הכרה, שינה וערות. בסופו של דבר, החלטה גמלה בליבה: היא תילחם במחלה המשתקת הזאת, היא תעשה שינוי, היא תפתח ארונות ולראשונה בחייה, תאוורר את השלדים שדאגה להחביא עמוק כל כך.

        11 שנים חלפו מאז היום ההוא בבית החולים בלוס אנג'לס, ושמיקווה הולדסקלו אכן עשתה שינוי - ולא רק בחייה שלה, כי אם בחייהם של רבים אחרים, שנחשפו לסיפורה הקשה ומעורר השראה והבינו שזה לא ממש משנה אם אתה מייקל ג'ורדן של כדורסל הנשים או סתם אדם מהרחב; מחלות נפש הן מחלות נפש, וכדאי שנתחיל לדבר עליהן.


        כמו שקרה לביתו בשלב מאוחר יותר של חייה, כך גם את מחלת אביה של שמיקווה הולדסקלו, ווילי, לא ידעו לאבחן. משפחתו ראתה את בקבוקי האלכוהול שהולכים ואוזלים וקבעה שמדובר באלכוהוליזם. רק שנים רבות לאחר מכן יתברר שבעצם היתה זו סכיזופרניה חמורה שפוררה אותו מבפנים, ואת משפחתו מבחוץ. אימה של הולדסקלו, שהביאה אותה לעולם בגיל 18, דווקא כן היתה אלכוהוליסטית, וכששמיקווה היתה בת 11, רשויות החוק הוציאו אותה מבית הרוס אל שכונה הרוסה: מבית הוריה אל בית סבתה, בשיכוני הדיור הציבורי של אסטוריה, קווינס. הקש ששבר את גב הגמל היה ריח שריפה שהשכנים הריחו מהבית הסמוך. המשטרה פרצה את הדלת וגילתה את ווילי שוכב ללא הכרה על הספה, ואת מה שאמור היה להיות אוכל הולך ונשרף על הכיריים. על אף התנאים הלא פשוטים מחוץ לבית החדש ובתוכו, ולמרות שסבתא ג'ון היתה קשוחה, שמיקווה שמחה על המעבר. "הייתי ילדה מאוד נבוכה, מאוד עצבנית", סיפרה ל-ESPN. "ההורים שלי היו אומרים שהם באים לבקר. הייתי מחכה, והם לא היו באים. איפה הרגשתי הכי מוגנת? בבית של סבתא שלי, בדירת שלושה חדרים פצפונת בשיכונים, איפה שלמעלית היה ריח של שתן".

        הדכאונות התחילו אז, קצת לפני המעבר ששיקם את חייה, ואז החלו גם הכעסים הבלתי נשלטים. שמיקווה היתה בורחת לחדר בכל פעם שאימה החליטה לבקר אותה, טורקת דלתות גם בלי ביקורים של בני משפחה. יום אחד החליטה ג'ון להטביל את נכדתה בכנסיה הלותרנית, ברגע אותו שמיקווה לא שכחה, ולפני מספר שבועות סיפרה ל-ESPN עליו. "הכומר שרף את ידי עם הנר שלו ביום ההוא. ואז הוא התפלל מעליהם ואמר, 'הידיים שלך הולכות להיות ברכה בחייך'". הוא לא ידע כמה צדק: כי עוד לפני שידיה של שמיקווה הולדסקלו הפכו אותה לאחת הכדורסלניות הטובות בתבל, לאחת הכדורסלניות הטובות בתולדות המכללות, הן הפכו אותה לילדה קצת יותר רגועה, לנערה קצת פחות כועסת. לזעם העצור נתנה דרור במגרשי הכדורסל שהיו פזורים בשכונה, שעה שהיתה הילדה היחידה שמשחקת עם הבנים, ביניהם כאלה שיהפכו לכוכבי NBA ויחוו בעצמם בעיות נפשיות כאלה ואחרות, כגון רון ארטסט ולמאר אודום.

        בתקופה ההיא הלכה פעם ראשונה לפסיכולוג, שהתקשה לאבחן את מצבה ולא נתן תרופות. בתקופה ההיא, גילתה שהפסיכולוג הטוב ביותר שלה בכלל הוא מגרש אספלט ישן, כדור כתום וסלים עם או בלי רשתות. "כדורסל היה בריחה מכל הדברים שהתמודדתי איתם במשפחה", סיפרה ל"ניו יורק פוסט". "זה היה כמעט כמו סוג מסוים של אמנות. כשהייתי במגרש הייתי במימד אחר, והמצב הזה נתן לי את מה שהייתי צריכה. אבל מה שלא התמודדתי איתו היה הנפילה כשעזבתי את הפרקט. זה משהו שלא התמודדתי איתו, ובסופו של דבר הוא החמיר".

        כן, כי גם אחרי קריירת מכללות מופלאה, טובה יותר משכל אחד היה יכול לשער, גם עם שעות על גבי שעות של כדורסל על תקן פסיכולוג, שמיקווה הולדסקלו למדה על בשרה שיש שדים מהם פשוט אי אפשר לברוח.

        יכולתה האדירה בבית הספר התיכון גרמה לאנשים להשוות את הולדסקלו הצעירה למייקל ג'ורדן, לא פחות. "זה כבוד גדול שמזכירים אותנו באותה נשימה", אמרה פעם, "אבל אני לא מייקל ג'ורדן. אני שמיקווה הולדסקלו הראשונה". כך או כך, כל מכללה אפשרית רדפה אחריה, אך כשפט סאמיט האגדית התקשרה, שמיקווה הולדסקלו הראשונה לא היתה יכולה לסרב למי שזכתה עד אותו רגע בשלוש אליפויות מכללות עם טנסי. ואכן, החיבור היה טבעי ומושלם, ונמשך עד מותה של המאמנת שחלתה באלצהיימר והלכה לעולמה ב-2016: סאמיט היתה קשוחה ורגישה בדיוק במידה הנכונה, תפקדה על תקן אבא ואמא וסבתא, והוציאה מהכוכבת שלה את הטוב ביותר. כמה טוב? לראשונה בתולדות המכללות בארצות הברית, קבוצה אחת זכתה בשלוש אליפויות רצופות - 1996, 1997, 1998 - כשהאחרונה שבהן הגיעה אחרי עונה מושלמת של 0:39.

        אף שבמהלך התקופה העילאית הזו התבשרה שאבא שלה חולה בסכיזופרניה ואושפז במוסד נפשי, הולדסקלו ניפצה שיאים כאילו היו תקרות זכוכית: היא הפכה לאחת משש נשים בלבד שנבחרות ארבע פעמים לאול-אמריקן, לאחת מחמש נשים בלבד שקלעו יותר מ-3,000 נקודות, לאחת מחמש נשים בלבד שצברו יותר מ-2,000 נקודות, 1,000 ריבאונדים, 300 אסיסטים ו-300 חטיפות במהלך קריירת המכללות, ובסך הכל, קלעה יותר נקודות (3,025) וצברה יותר ריבאונדים (1,295) מכל שחקנית אחרת בתולדות מכללת טנסי ומחוז ה-SEC. ב-1998 זכתה לפרס על שם ג'יימס סאליבן, לספורטאי הלא-מקצועי הטוב ביותר בארצות הברית, והצטרפה לרשימה שכללה בשנים עברו שמות כגון וילמה רודולף, מארק ספיץ, ביל וולטון, קארל לואיס, גרג לוגאניס, פלורנס גריפית' ג'וינר, מייק פאוול, מייקל ג'ונסון, פייטון מאנינג ואחרים.

        אחרי שסיימה את אחת מקריירות הקולג'ים המרשימות ביותר בכל הזמנים, לא היה ספק שתיבחר ראשונה בדראפט ה-WNBA של 1999. כשנה קודם לכן ניתן היה ללמוד על הפופולריות העצומה שלה כשהפכה לאישה הראשונה שמופיעה על שער מגזין הכדורסל SLAM - לבושה גופיה של ניו יורק ניקס, אולי כרמז על כך שהיא כל כך טובה עד שעליה לשחק בליגה של הגברים, ולא של הנשים. לאחר שקיבלה מנייקי את עסקת החסות הגדולה ביותר בתולדות כדורסל הנשים (שהיתה עתידה להכניס לה בין חצי מיליון ומיליון דולר לעונה - מעל כל שחקנית מקצוענית אחרת, על אף שכר שנתי של 50 אלף דולר בלבד), נבחרה במקום הראשון בדראפט על ידי וושינגטון והחלה לפרוע שטר אחר שטר. "שחקנית כמוה לא מגיעה לעתים קרובות", אמרה לאחר הבחירה מאמנת המיסטיקס נאנסי דארש. "היא החבילה השלמה כשחקנית וכאדם. אין גבולות למה שהיא מסוגלת לעשות".

        בסרט הדוקומנטרי Mind/Game, סיפר סוכנה לשעבר לון באבי שהציפיות היו גבוהות לא רק בקרב הקבוצה שבחרה בה בדראפט, כי אם בליגה כולה. "נשיא ה-WNBA ואל אקרמן אמר שעשויה להיות לה השפעה דומה לזו של מייקל ג'ורדן. היא לא היתה המושיעה רק של וושינגטון אלא של כל הליגה. זו כנראה הפעם הראשונה שאני זוכר שנשיא של ליגה יגיד דבר כזה על רוקי שעדיין לא שיחק משחק אחד". בדיעבד, אקרמן צדק: ממוצעים של 16.9 נקודות, 7.9 ריבאונדים ו-2.4 אסיסטים שלחו את הולדסקלו הישר למשחק האולסטאר השנתי וסידרו לה את תואר רוקי העונה, כמו גם מקום בנבחרת ארצות הברית. גם ההמשך היה טוב: בכל חמש העונות הראשונות בליגה הטובה בעולם נבחרה למשחק האולסטאר והעמידה מספרים מצוינים, כולל 20.5 נקודות למשחק בעונת 2002/03 - יותר מכל שחקנית אחרת ב-WNBA. אלא שבמהלך אותה עונה סבתה חטפה התקף לב ומתה בשנתה, וגם חלק גדול בשמיקווה הולדסקלו מת ביחד איתה. הדיכאון, אותו הצליחה לשמור עמוק בתוך האדמה, התפרץ - תחילה כזרם חלש איתו אפשר היה להתמודד, ולאחר מכן, באופן בלתי נמנע, כשיטפון שהחריב כל דבר שנקרה בדרכו.

        שחקנית מכללת טנסי לשעבר שמיקווה הולדקסלו עם המאמנת פט סאמיט (AP)
        חיבור טבעי ומושלם. הולדסקלו ופט סאמיט (צילום: AP)

        בהתחלה הכל, איכשהו, הכל היה בסדר: יכולתה על הפרקט לא נפגעה, ובזכות הדחקה מיומנת והצורך להפנות את כל הצער שלה פנימה ולא החוצה - כיאה לאדם המטפח דיכאון - היא המשיכה לתפקד כאילו היה היה כרגיל. אלא שכל זה היה פלסטר אחד גדול, ופלסטרים, סופם להתקלף בשלב כזה או אחר. באוטוביוגרפיה שלה, Breaking Through: Beating the Odds Shot After Shot, תיארה את הדיכאון הכבד שנפל עליה שנתיים לאחר מכן, כשהבריזה מאימונים, הרחיקה את הטלפון, הסתגרה בביתה למשך ימים שלמים ובכתה החוצה את כל מה שהרגישה. "ישבתי על הספה בחשיכה ואכלתי דגני בוקר בין בכי לבכי. אף אחת מהאחריויות שלי לא שינו לי והחשיכה אחזה בי לחלוטין. אחרי כמה ימים שלא עזבתי את הבית, ראיתי פתק מתחת לדלת, מהדוור. הוא רצה לוודא שאני בסדר. לא היה לי מושג שכל כך הרבה זמן עבר". היא הדליקה את הטלפון וגילתה שנעדרה ממשפחתה, חבריה וקבוצתה למשך שלושה ימים.

        הרופאים שאבחנו אותה קבעו כי היא סובלת מדיכאון קליני והחלו לטפל בה ככזאת, עם ליתיום שגרם לה להרגיש כמו זומבי מחוץ לפרקט, ולאדישה וחסרת אנרגיות עליו. אם האבחון היה נכון, מילא; אלא שהמחלה האמיתית ממנה שמיקווה הולדסקלו סבלה - וזו שתאובחן רק מספר שנים לאחר מכן - היתה מאניה דפרסיה, והיא הצריכה תרופות אחרות לגמרי, תרופות שכוכבת הכדורסל לא קיבלה. בשלהי עונת 2004 עזבה את וושינגטון פחות או יותר על דעת עצמה כדי לשקם את הנפש השסועה שלה. באותה תקופה אף אחד עדיין לא ידע מה עובר עליה, ובתקשורת היו שהעריכו כי היא בהריון, כי היא חולה בסרטן, אולי במחלה קשה אחרת. בסיום העונה ההיא נשלחה ללוס אנג'לס ספארקס, ובמהלך תקופתה שם, הדיכאון - שבעצם היה מאניה דפרסיה - הפך כל כך משתק וממוטט, עד שדחף אותה אל סף התהום, עם הפנים מטה. "היו לי מחשבות אובדניות", סיפרה ל"ניו יורק פוסט". "אני זוכרת שנסעתי בלוס אנג'לס וחשבתי, 'אם אתנגש בעץ הזה, האם למישהו יהיה אכפת? אם אקפוץ מהגשר הזה, מישהו יתגעגע אלי?'"

        ניסיון ההתאבדות שפתח את הכתבה הזו לא צלח, וכששמיקווה הולדסקלו שכבה בבית החולים, היא הביטה מעלה ועשתה עסקה עם אלוהים: אם תעזור לי לעבור את זה, אפסיק לשמור את כל הרע הזה בבטן ואדבר, אחד ולתמיד, עם מי שרק רוצה לשמוע על הצרות שלי, בתקווה שכך יימנעו צרות של אחרים. בדרך נס, כוכבת ה-WNBA יצאה ללא פגע ממנת היתר של הכדורים, שבה לפרקט אך מספר שבועות לאחר שעונת 2007 יצאה לדרך, הודיעה, במפתיע, על פרישה, ולא הסבירה לתקשורת מדוע. בדיעבד, ההסבר היה פשוט: כדי לשמור על שפיות, היא היתה צריכה להתרחק מהענף שהציל אותה שוב ושוב, וכעת כבר לא יכול היה להציל.

        הפרישה החזיקה שנתיים, אך גם החזרה - תחילה באטלנטה (2009, 13.9 נקודות למשחק) ולאחר מכן בסן אנטוניו (2010, 13.6 נקודות למשחק) החזיקה שנתיים והובילה לפרישה שנייה ואחרונה בהחלט. לפתע, בור גדול נפער ולשמיקווה הולדסקלו לא היה עם מה למלא אותו מלבד בעיות נפשיות. "לאורך תקופה ארוכה, כדורסל היה המושיע שלי", אמרה לפני הרצאה שהעניקה באוניברסיטת קונטיקט בשנה שעברה. "הוא היה הבריחה שלי. הכדורסל עשה אותי פופולרית, עשה אותי מגניבה. זה היה הסם שלי. כשהפסקתי, לא קיבלתי את המנה שלי, והיה לי המון זמן. הראש שלי היה נודד למקומות שמעולם לא דמיינתי. פחדתי. הרעיון היה להמשיך הלאה ולהיות חזקה, אבל זה הרג אותי".

        ואז, זמן לא רב לאחר מכן, הוא כמעט הרג גם אישה נוספת.

        שחקנית וושינגטון מיסטיקס שמיקווה הולדקסלו (GettyImages)
        כדורסל היה הסם. שמיקווה הולדסקלו (צילום: GettyImages)

        זה קרה היום לפני חמש שנים, ב-15 בנובמבר, 2012, באטלנטה. שמיקווה הולדסקלו ישבה במכוניתה עם האקדח שלה. היא שקלה להפנות אותו אל הרקה שלה, לסחוט את ההדק ולסיים כבר את הסיוט הזה, אך בסופו של דבר החליטה לדבוק בתכנית המקורית. זוגתה לשעבר, ג'ניפר לייסי בת ה-29, כדורסלנית בעצמה ששיתפה עם הולדסקלו פעולה בקבוצת אטלנטה דרימס ב-2009, החלה לנסוע בחזרה מהכנסייה כשלפתע הבחינה בשני דברים: בתוך הריינג' רובר שלה ישנו ריח חזק של דלק, ושמיקווה הולדסקלו עוקבת אחריה. בשלב מסוים כוכבת ה-WNBA לשעבר יצאה ממכוניתה, התקרבה אל זו של לייסי, ועם מחבט בייסבול החלה לנפץ את שמשותיו.

        לאחר שסיימה, הוציאה את האקדח.

        ג'ניפר לייסי התחננה שלא תתאבד. היה לה ברור שזו המערכה השלישית, שהאקדח הזה חייב לירות במישהו, במשהו, אך עדיין לה היה מושג במי או במה. בסופו של דבר, שמיקווה הולדסקלו ירתה ירייה בודדת בתוך הריינג' רובר ונמלטה. לטענתה, היא לא נמלטה לשום מקום, אלא פשוט התעלפה, ובשלב מסוים התעוררה בביתה. לייסי יצאה מכל המאורע הזה ללא פגע, בעוד זוגתה לשעבר הואשמה בשישה סעיפים, נזרקה לכלא לזמן קצר והשתחררה ממנו אחרי ערבות של 100 אלף דולר, קנס של 3,000 דולר, עונש מאסר על תנאי של שלוש שנים, 120 שעות עבודות שירות ואלפי שעות של הרהור עצמי, שנאה עצמית, והבנה שאם לא תבצע שינוי קיצוני בחייה, הפעם הבאה תיגמר הרבה יותר גרוע.

        החדשות הטובות הן שבעקבות המאורע הדרמטי שמיקווה הולדסקלו נשלחה לפסיכיאטר חדש, שאבחן כמו שצריך את המחלה שלה וקבע שהיא לא סובלת מדיכאון כי אם ממאניה דפרסיה, והחל לטפל בה בהתאם. הימים ההם היו חשוכים לא פחות, אך בניגוד לימים עברו, הפעם האור שראתה בקצה המנהרה לא היה של רכבת שהולכת להיכנס בה חזיתית, כי אם אור של שינוי. אנשים רבים נטשו אותה, היא הרגישה בושה וחרטה, אך התרכזה בשינוי. כעת, לא היו יותר סודות: כן, היא לסבית, וכן, היא סובלת מבעיות נפשיות חמורות והכי חשוב, ככל הנראה - כן, היא אנושית, על אף התדמית שנוצרה לה ככדורסלנית מושלמת. ב-2016 השתתפה בסרט הדוקומנטרי Mind/Game שעסק בנפילה שלה ובניסיון להשתקם, וסיפרה: "התחלתי לראות איך אני משתנה כאדם. הפסיכולוגית שלי היתה אומרת שתמיד הייתי על הקצה, שתמיד הגעתי ב-100 מייל לשעה. ואז התחלתי לקחת תרופות, והייתי הרבה יותר רגועה. יכולתי להחזיק שיחה, תשומת הלב שלי תמיד היתה מרוכזת".

        בשבועות האחרונים היא שבה לכותרות בארצות הברית, כשהתראיינה לאתרים גדולים (ESPN, VICE) וקטנים כאחד, התארחה בפודקסטים לאו דווקא פופולריים במיוחד, והכל כדי להפיץ את המסר שלה, את משימה חייה החדשה: להסיר את הסטיגמה מעל מחלות הנפש, להשתמש בסיפור שלה, בכל מה שעברה ב-40 השנים האחרונות, כדי לעזור לאנשים אחרים לא ליפול לתהומות דומים. מי שייכנס לעמוד הפייסבוק שלה לא יגלה שם נוסטלגיה מתוקה מימים עברו, סרטונים ותמונות משנותיה ככדורסלנית, אלא רק פוסט אחר פוסט שמציג אותה בתיכון, בקולג', במרכז קהילתי, איפה שרק יזמינו אותה, איפה שרק יתנו לה מיקרופון וקהל, איפה שרק יאפשרו לה להראות שברגע שמוהלים את הסבל בקצת ביחד, הוא הופך פחות משתק. "ממש כמו קרע ברצועה הצולבת, מחלת נפש היא בעיה רפואית וצריך לטפל בה", אמרה ל"אבוני". "כקהילה, חייבים להיות רגישים באיך שאנחנו מתייחסים אחד לשני. חייבים להפסיק לשפוט מחלות נפש, וצריך להתחיל לדבר עליהן".

        ולא, זה לא כאילו בבת אחת הכל נפתר, וחייה של שמיקווה הולדסקלו הפכו מושלמים ובריאים. ממש לא. לטענתה, עדיין יש ימים רבים בהם היא לא רוצה לצאת מהמיטה, אך בניגוד לימים עברו - הפעם היא יוצאת.

        הפעם יש לה מטרה.

        nimrodofran@walla.co.il

        שי נובלמן בפודקאסט 'הפודיום': על כדורגל, קומדיה, הלאומית ובית"ר נורדיה