פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תמונות קשות: המחיר ששילם פיטר נורמן על המחווה המכוננת ב-1968

        הוא היה שותף לאחת התמונות הגדולות וחשובות בתולדות הספורט, אבל לא ידע שהרגע הגדול והחשוב בקריירה שלו גם יחסל אותה, ופחות או יותר גם את חייו. המדור של נמרוד עופרן על פיטר נורמן, ספורטאי על ואדם לפני הכל, שלא זכה לשמוע את ההתנצלות על העוול שנגרם לו ולמורשתו

        תמונות קשות: המחיר ששילם פיטר נורמן על המחווה המכוננת ב-1968

        בווידאו: גמר 200 מטר באולימפיאדת 1968, ומה שהגיע אחריו

        באותו רגע לא יכול היה לדעת שהוא עושה משהו יוצא דופן שייזכר לדורי דורות, שהוא הולך להפוך את הרגע הספורטיבי הגדול בחייו לרגע הרבה יותר גדול מספורט, ששנים רבות לאחר מכן, מגזין טיים יבחר בתמונה בה הוא משמש כדמות שולית, לכאורה, לאחת מ-100 התמונות המשפיעות בכל הזמנים. באותו רגע לא יכול היה לדעת שב-2017, 11 שנה לאחר שהלך לעולמו מהתקף לב, תקום קבוצה נוספת שקוראת להנציח את המורשת שלו דווקא במדינה שהתעקשה להשכיח אותה.

        לא. באותו רגע, על הפודיום, מול עשרות אלפים באצטדיון ועשרות מיליונים שצפו בו בטלוויזיה, הוא פשוט עשה מה שהרגיש לו נכון - כאדם, לא כספורטאי. באותו רגע הוא פנה אל שני אנשים ש-24 שעות קודם לכן היו פחות או יותר זרים גמורים וכעת היו קשורים אליו כמו אחים, ואמר להם את שלוש המילים שלא האמינו שיגיד - שלוש המילים שבדיעבד, יחסלו לו את המשך הקריירה, ובמובנים רבים גם את המשך חייו.

        אני אעמוד איתכם.

        האצן האוסטרלי פיטר נורמן לצד טומי סמית', ג'ון קרלוס (AP)
        מהתמונות האיקוניות בכל הזמנים. פיטר נורמן לצד טומי סמית' וג'ון קרלוס (צילום: AP)

        על פניו, מתבקש לקשור את הרגע המונומנטלי ההוא עם הערכים שקיבל פיטר נורמן בילדותו. הוא הגיע ממשפחה של צבא הישע, אותה תנועת צדקה נוצרית-פרוטסטנטית שחבריה לא שותים ומעשנים ודוגלים בקידום הנצרות, אך לא פחות מזה בעזרה לחלשים ולזולת. אף שהיה נוצרי אדוק והשתתף בכל פעילויות הכנסייה, בהמשך חייו היתה לו בעיה עם חלק מהעקרונות של התנועה - בעיקר מנוחה בימי ראשון, שכן "המתנה שלי היתה ריצה, כך שזה היה רק הגיוני לנצל את המתנה שניתנה לי" – גם בימי ראשון, כפי שאמר בספר A Race to Remember. עוד קודם לכן, כילד, רצה לשחק פוטבול אוסטרלי, אך משפחתו הענייה לא היתה יכולה להרשות לעצמה לרכוש לו את הביגוד המתאים. אביו כן הצליח לשאול עבורו זוג נעלי ריצה משומשות, ופיטר הצעיר הפך פריק של ספורט. בגיל 14, באולימפיאדת 1956 במלבורן, היה מבריז מבית הספר והולך למכור מאפים לצופים שהתקבצו באצטדיון האולימפי. הוא ראה את גיבוריו האוסטרלים זוכים ב-35 מדליות - 13 מוזהבות - יותר מכל מדינה שלא ענתה לשם ארצות הברית או ברית המועצות, אך החלום להפוך בעצמו לספורטאי אולימפי היה נראה כמעט בלתי אפשרי.

        אף שלא היה תלמיד מצטיין, כשסיים את בית הספר התיכון הפך למורה והשלים הכנסה כקצב. התחרות הבינלאומית הראשונה בה לקח חלק הגיעה בגיל 20, כשהעפיל לחצי גמר הריצה ל-220 יארד במשחקי חבר העמים ב-1962 בפרת'. ההופעה הסבירה הזו גרמו לו להאמין שאולי בכל זאת הוא מסוגל להפוך לספורטאי מקצועני. שנתיים לאחר מכן פגש חברה נוספת בתנועת צבא הישע, רות' ניונהם, ונישא לה. רות' רקמה על בגדי האימון שלו את המילים "אלוהים הוא אהבה", ובגדי האימון הללו הביאו אותו למשחקי חבר העמים של 1966, שם סייע לרביעיית השליחים של אוסטרליה לקטוף מדליית ארד בריצה ל-110X4 יארד. באותה שנה אף הוכתר כאלוף אוסטרליה בריצה ל-200 מטר, כך ששליחתו לאולימפיאדת 1968 היתה מתבקשת. אבל מה שקרה שם לא היה מתבקש בשום צורה.

        מוקדמות הריצה ל-200 מטר נערכו ב-15 באוקטובר, 1968. באולימפיאדה הראשונה שלו, פיטר נורמן שובץ למקצה השביעי. בדיעבד, עושה רושם שלא ממש ידע כיצד לחלק את כוחותיו. אולי האמין שהאולימפיאדה הזו, האולימפיאדה הראשונה בחייו, תהיה גם האולימפיאדה האחרונה בחייו - מה שבסופו של דבר גם קרה. כך או כך, כששמע את אקדח ההזנקה הוא נתן את כל כולו, הוציא מעצמו כל טיפת אנרגיה אפשרית, בלי לחשוב על רבע הגמר, חצי הגמר, הגמר. הוא בסך הכל רצה לחצות את קו הסיום בזמן הכי מהר שיוכל, וזה בדיוק מה שקרה: נורמן השאיר אבק לכולם, לרבות רוג'ר במבוק הצרפתי שהגיע אחריו, וכשהביט על לוח התוצאות, גם האוסטרלי האלמוני וחסר הניסיון בוודאי לא האמין לתוצאה: 20.17 שניות - שיא עולם ושיא אולימפי חדש.

        במוקדמות.

        גם ברבע הגמר ניצח את המקצה שלו. בחצי הגמר סיים עם התוצאה השלישית בטיבה (20.22) אחרי ג'ון קרלוס וטומי סמית', הפייבוריטים מארצות הברית, והכל היה ערוך ומוכן לגמר מרתק והיסטורי בין שני הספרינטרים הטובים ביותר באמריקה ובעולם כולו. אלא שלפיטר נורמן היו תכניות אחרות.

        פיטר נורמן שובר את שיא העולם, במוקדמות

        כאן יהיה מקום לא רע לעצור ולהתעכב על העולם של 1968 - "השנה ששינתה את ההיסטוריה", לפי "גרדיאן", שנה של מאבקים פוליטיים וחברתיים מכוננים, אלימים ואלימים פחות בכל רחבי העולם. עשרה ימים לפני טקס הפתיחה של האולימפיאדה, נטבחו במקסיקו 300-400 סטודנטים שמחו על דיכוי המשטר (הדיווח הרשמי של הממשלה היה על ארבעה הרוגים, בניגוד לדיווחים שגרסו כי מדובר באלפים); באוסטרליה של פיטר נורמן עדיין ניסו להבין כיצד לשלב את האבוריג'נים (שקיבלו זכויות פוליטיות רק שנה קודם לכן) עם שאר העם; ובארצות הברית של ג'ון קרלוס וטומי סמית' נרצחו רוברט קנדי ומרטין לותר קינג, המעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם רק הלכה וגברה עם שיאים בכמות חיילים בשטח (549 אלף) והוצאה כספית על המלחמה (77.4 מיליארד דולר). המדינה היתה מפולגת בין תומכים במלחמה ומתנגדים לה, שחורים ולבנים, תומכים בשוויון זכויות ואלה שקצת פחות, וברחובות מהומות רדפו מהומות. על כן, האירוע הספורטיבי הגדול בתבל היה הרבה יותר מסתם עוד אירוע ספורטיבי, וכשעיני כל העולם נשואות אל עבר מקום אחד, הפוטנציאל למאורע חריג היה גדול.

        את גמר ה-200 מטר פתח פיטר נורמן חלש. הוא מעולם לא היה מזנק מהיר במיוחד, אלא שב-50 המטרים האחרונים הגביר קצב. את טומי סמית' ("אי אפשר היה לתפוס אותו גם עם אופנוע", לטענתו) - האדם הראשון שירד מגבול 20 השניות עם תוצאה אדירה של 19.83 - לא הצליח להדביק, אך כן הימם את ג'ון קרלוס וסיים שני, עם 20.06 שניות - תוצאה שהיתה מספיקה לו למדליית הזהב בסידני 2000, למשל, ולארד בריו 2016. בעוד כל שיא אוסטרלי אחר נשבר לאורך השנים, זה של נורמן עדיין עומד, גם כמעט חמישים שנה אחרי שנקבע. "הרבה דברים קרו אז, אבל המדהים מכולם הוא שלא ידעתי שאדם לבן יכול לרוץ כל כך מהר", אמר קרלוס ל"ניו יורק טיימס". הדברים שקרו הם שרגע לפני טקס המדליות, קרלוס וסמית' סיכמו ביניהם שיביעו מחאה על היחס המחפיר לו זכו האזרחים השחורים בארצות הברית. אלא שעל הפודיום עתיד היה לעמוד אדם נוסף, לא שחור או מארצות הברית בשום צורה. סמית' וקרלוס ניגשו אל נורמן ושאלו אותו האם הוא מאמין בשוויון זכויות.

        נורמן השיב שכן.

        הם שאלו האם הוא מאמין באלוהים.

        נורמן השיב שכן.

        "לא ראיתי פחד בעיניו", סיפר קרלוס, "ראיתי אהבה".

        האוסטרלי השיב להם בשלוש המילים שפתחו את הכתבה הזאת: "אני אעמוד איתכם". אבל הוא לא רק עמד: במקום זאת, ניגש אל החותר האמריקאי פול הופמן וביקש לשאול את סיכת זכויות האדם שענד, כדי שיוכל להביע גם מחאה משלו - וכן, בתקופה ההיא, לענוד סיכה שמסמלת שאתה בעד שוויון זכויות היה סוג של מחאה. התכנית של סמית' וקרלוס היתה לעלות לפודיום בגרביים שחורות - סמל לעוני של השחורים בארצות הברית - כשכל אחד מהם תכנן מחווה נוספת (סמית' לבש צעיף שחור, קרלוס עמד באימונית פתוחה, כדי להזדהות עם עובדי הצווארון הכחול, ועל צווארו שרשרת חרוזים עבור כל האנשים שנרצחו או עברו התעללויות). שניהם התכוונו להניף ידיים ועליהן כפפות שחורות, אך קרלוס שכח את שלו בכפר האולימפי. בלי לחשוב פעמיים, נורמן הציע שיחלקו ביניהם את הכפפות של סמית' - קרלוס יניף את ידו השמאלית וסמית' את הימנית. וזה בדיוק מה שקרה כשההמנון האמריקאי החל להתנגן. ביציעים נשמעו תגובות מכל קצוות הספקטרום - קללות ומחיאות כפיים; בוז ותשואות. "אני מאמין שכל אדם נולד שווה וצריך להתייחס אליו אותו הדבר", הסביר נורמן אחרי הטקס, עדיין בלי לדעת שהסולידריות הזו שלו תעלה לו ביוקר.

        התמונות של הצדעת "הכוח השחור" פתחו מהדורות חדשות ונורמן נכנס, בעל כורחו, להיסטוריה. "זה היה מעשה אלוהי", אמר קרלוס ל"ניו יורק טיימס" על ההחלטה של האוסטרלי להשתתף במחאה. "תמיד אוהב ואכבד אותו על זה. הוא הפך לאח שלי באותו הרגע". מי שלא הפך לאח של אף אחד היה יו"ר הוועד האולימפי אייברי ברונדג', שנלחם כדי לקיים את אולימפיאדת 1936 בברלין על אף עליית הנאצים, ואישר את המשך קיומם של המשחקים האולימפיים של 1972 גם אחרי טבח 11 הספורטאים הישראלים. בעוד להצדעות במועל יד ב-1936 לא היתה לו התנגדות, הצדעת הכוח השחור היתה קצת יותר מדי עבור ברונדג', שדאג שסמית' וקרלוס יושעו מהמשחקים האולימפיים למען יראו וייראו.

        נורמן אמנם לא הושעה באופן רשמי, אך האולימפיאדה הראשונה שלנו היתה גם האחרונה ושיא הקריירה הספורטיבית שלו סימל פחות או יותר, גם סוף הקריירה הספורטיבית שלו. כמעט בבת אחד, פסגה הפכה תהום.

        כששב לאוסטרליה לא חיכתה לו קבלת פנים חגיגית כיאה למדליסט כסף, או כיאה לאדם שעמד על שלו וסייע לרגע הספורט החשוב של השנה - אחד מרגעי הספורט החשובים אי פעם - להתרחש. להיפך. אחיינו, מת'יו, שמע מקרוב על כל התלאות והחליט להפיק סרט בשם !Salute שעסק באולימפיאדת 1968 ובמה שהגיע אחריה. "ברגע שחזר הביתה, הוא הפך שנוא", סיפר ל-CNN. נורמן החל לאמן בליגת הפוטבול האוסטרלי ובמקביל המשיך להתחרות, אך כאן ישנה מחלוקת: לטענת משפחתו, השיג תוצאות מספיק טובות כדי להתחרות באולימפיאדת 1972 במינכן, אך לא נבחר על ידי האיגוד האוסטרלי בשל מעורבותו במחאה ההיא, ארבע שנים קודם לכן; לטענת האיגוד האוסטרלי, לא עמד בקריטריון. "הוא קבע זמנים מספיק טובים גם ב-100 וגם ב-200 מטר, ולא נבחר", אמר אחיו ל-ABC. "אני מניח שאפשר להתייחס לזה כאל השעיה. הוא היה די מאוכזב מכך". האיגוד האוסטרלי הכחיש את הדברים וטען שהגיע שלישי בלבד במוקדמות: "פיטר נורמן לא קיבל שום עונש. הוא לא נענש. הוא לא נודה. הוא לא הושם ברשימה שחורה". כך או כך, העובדה שלא נבחר (או לא העפיל) לאולימפיאדת 1972 סימנה את סוף הקריירה שלו - ארבע שנים בלבד אחרי שזכה במדליית הכסף והוכתר כאחד האנשים המהירים בתבל. בגיל 30, מצא עצמו מחוץ למשחק - ומשם העניינים רק הלכו והחמירו.

        "הוא סבל עד יום מותו", אמר אחיינו ל-CNN. הסבל הזה החל כבר אחרי האולימפיאדה של 1968 ופספוס האולימפיאדה הבאה בתור והגיע לשיא ב-1985, כשיצא לריצה ונפצע בגיד האכילס - פציעה שהזדהמה והובילה לנמק, שהוביל לוויכוח בין שני רופאים מנתחים. האחד סבר שאין ברירה אלא לכרות את רגלו של פיטר נורמן, האחר התעקש: "אי אפשר לכרות את הרגל של מדליסט אולימפי". אז הם לא כרתו, אבל כן פצחו בהליך מסובך שכלל החדרת רכיב ממתכת בין שתי ברכיו, ושאילץ אותו לבלות את שלושת החודשים הבאים על גבו, לפני שעבר לכיסא גלגלים. "הרופא אמר שזו ההזדמנות להציל את רגלי", אמר ל"ניו יורק טיימס" ב-2000. "הוא אמר - אתה הולך להשתגע. הוא צדק. ההתאוששות היתה כואבת בצורה בלתי רגילה, אבל לעולם לא אתלונן על זה. הנעליים שלי עדיין מגיעות בזוגות". אלא שההומור הרטרואקטיבי הזה לא היה קיים באמצע שנות השמונים, בכיסא הגלגלים ההוא, ובשנים שאחריו, כשפחות או יותר היה צריך ללמוד ללכת מחדש ללכת, והלך לכיוון של דיכאון כבד אותו ניסה להפיג באמצעות התמכרות למשככי כאבים ואלכוהול (בהמשך חייו נעצר כמה וכמה פעמים על נהיגה בשכרות). הגירושים לא איחרו להגיע, ובמדליית הכסף האולימפית - ברגע שהגדיר אותו, שאמור היה להפוך הכל, לסדר את חייו וראשו - החל להשתמש כבמעצור לדלת.

        "הוא היה פגוע, ואני חושב שהיה לזה חלק גדול בהידרדרות מצבו הפיזי", אמר ל-ABC ג'ון קרלוס. "אני חושב שהלחצים שמדינה שלמה שמה עליו וחוסר הכבוד שהיא הראתה לו, פגעו בו אנושות. הוא לא התאושש מהפגיעה הלא הכרחית הזו". ב-1993 פגשו קרלוס וסמית' את חברם הטוב, שהגיע לקליפורניה כדי להשתתף בסרט דוקומנטרי. נורמן ישן בביתו של סמית', והכל הרגיש טבעי - כמו אחים שלא נפגשו כך וכך שנים, אך חולקים דברים עליהם אין צורך לדבר, דברים שגורמים להם להרגיש בבית, שתמיד יגרמו להם להרגיש בבית אחד עם השני. "הדבר הראשון שעשינו היה להזיל דמעה", סיפר נורמן ל"ניו יורק טיימס". "אמרתי להם - לא ראיתי אתכם 20 שנה, אבל זה מרגיש כאילו הייתי איתכם כל יום, 20 שנה. היה לנו קשר שהוא יותר מחברות. אני מאמין שיש רק שני מקומות בהם קשר כזה יכול לקרות: במגרש, ובשדה הקרב". אם להישאר בעולם דימויי הקרב, הרי שנורמן ספג מטח אש נוסף באולימפיאדת 2000 בסידני, בה קיווה לקבל מחווה שתהווה מעין סגירת מעגל, שיתנצלו בפניו פומבית, שיספרו, בעצם, כמה גדול היה - על המסלול, מחוצה לו - ויאפשרו לו לעבור הלאה. אלא שזה לא קרה. "הוא לא הוזמן בשום צורה", סיפר אחיינו ל-CNN, "ולא היתה שום זעקה. הוא היה הספרינטר הגדול בתולדות מדינתנו". האיגוד האוסטרלי הכחיש גם את זה וטען שלנורמן היתה אפשרות לרכוש כרטיסים למשחקים, כמו לכל ספורטאי עבר אחר.

        בארצות הברית דווקא זכרו לו חסד נעורים והזמינו אותו להשתתף במסיבת יום ההולדת של מייקל ג'ונסון, בה שימש כאורח הכבוד. אחד האצנים הגדולים בכל הזמנים חיבק את נורמן, ואמר שהיה אחד מאליליו הגדולים ביותר. "בעוד אנחנו חטפנו מכות", אמר קרלוס ל"טורונטו סטאר", "פיטר התמודד מול מדינה שלמה, וסבל לבדו". הסבל הזה הגיע לסיומו ב-3 באוקטובר, 2006, כשחטף התקף לב ומת במלבורן, בגיל 64. ובעוד אוסטרליה לא דאגה למחוות יוצאות דופן, ארצות הברית שוב הציבה עצמה בצד השני של המתרס והכריזה על יום המוות כעל "יום פיטר נורמן" - מחווה שעד אותו רגע היתה שמורה לספורטאים אמריקאים בלבד. כיאה לאחים שהיו, ג'ון קרלוס וטומי סמית' מיהרו לעלות על מטוס ולהגיע להלוויה, והיו שניים מנושאי הארון. המפגש הראשון נערך 44 שנים קודם לכן, וכעת הגיעה העת להגיד שלום. "המורשת של פיטר היא סלע", אמר סמית' לקהל האבלים, "תעמדו על הסלע הזה. פיטר יהיה חברי לנצח". קרלוס, שספד גם כן, הוסיף ואמר לרשת ABC: "אף אחד באוסטרליה לא ראוי לכבוד והערכה יותר מפיטר נורמן, על הדאגות ההומניטאריות שלו, הכוח שלו והמוכנות שלו להפוך לקורבן בשם הצדק".

        את ההתנצלות של הפרלמנט האוסטרלי בפני פיטר נורמן, שש שנים אחרי מותו, אחד הספורטאים החשובים בתולדות המדינה כבר לא זכה לשמוע.

        האצנים האמריקאים טומי סמית', ג'ון קרלוס בהלוויה של פיטר נורמן (AP)
        נושאי הארון. ג'ון קרלוס וטומי סמית' בהלוויה של פיטר נורמן (צילום: AP)

        nimrodofran@walla.co.il