"אנחנו בטוחים שהמצאנו את הכדורסל, שאין כדורסל חוץ מישראל. יש יורוליג ואחרי זה רק ישראל. חולון, ולא משנה מהתקציבים ומה האיכות של השחקנים, נוסעים לשחק בליטא ואנשים מזלזלים וחושבים מה הן הקבוצות האלה. זאת שנה שישית שלי באירופה, וזה חלק מהמזל שנגע בי. יש כדורסל בעוד מקומות, גם במקומות שאין בהם כסף. ליטא זאת מדינת כדורסל, איזו זכות יש לנו לזלזל בקבוצות מהמדינה הזאת? כנ"ל לגבי לטביה, מקומות שהם טיפה פחות מיוחצנים או עם פחות כסף. נשבינו בזה שאנחנו טקטיקנים פנטסטיים ואנחנו פוגשים את העולם הגדול, ורואים שהמציאות היא שונה ממה שאנחנו מכירים. יש הבדל אחד משמעותי, שאנחנו מתעסקים המון בטקטיקה ואלתורים, ובאירופה הולכים על רמת ביצוע, והמבין יבין".
יום אחרי שהוביל את נימבורק לניצחון חוץ גדול על טלקום בון, במשחק הבכורה שלו כמאמן ראשי במפעל אירופי, אורן עמיאל ראה את הפועל חולון מפסידה ליובנטוס הליטאית, ולא אהב את הזלזול ששמע. בשבוע שעבר, אחרי שש שנים של עבודה כעוזרו של ננו גינזבורג, עמיאל סוף סוף קיבל את אימון הקבוצה - וגינזבורג עבר לעבוד במשרה מלאה בנבחרת צ'כיה, אותה הצעיד כבר לרבע גמר היורובאסקט ב-2015. זה התחיל עם ניצחון סופר דרמטי בגרמניה, "וזה משמעותי, למרות שאני רוצה להאמין שגם אם היינו מפסידים לא הייתי נשפט על התקופה הזאת. בסוף אנחנו רוצים לנצח ורוצים שתהיה הדחיפה להמשיך קדימה. היה חשוב לראות איך השחקנים מגיבים לסיטואציה, וגם בתכלס, אם נוציא אותי מהמשוואה, הפסדנו משחק בבית במחזור הראשון וכיפרנו עליו", הוא מספר בראיון לוואלה! ספורט.
בגיל 45, עמיאל הפך למאמן הפעיל הרביעי הישראלי בחו"ל כעת, לצד דיוויד בלאט בטורקיה, שרון דרוקר בבולגריה ורמי הדר ברומניה. את תחילת הדרך שלו העביר כעוזרו של עודד קטש, גם בגליל עליון, עם קדנציה קצרה ולא מוצלחת כמאמן ראשי, וגם במכבי תל אביב. אחרי שניסה את מזלו באימון בליגה הלאומית ביקנעם/מגידו, קיבל את שיחת הטלפון מגינזבורג, לקח את המשפחה ועבר לצ'כיה.
"הכרתי את ננו עוד כשהיינו מאמנים בארץ, נוצר קשר כזה או אחר, זרקתי לו שאם יאמן שם שירים טלפון. כשהוחלט שמולי קצורין עושה את השנה האחרונה שלו פה, וידעו שננו מחליף אותו, אז הוא התקשר אליי ואמר לי שהוא מחפש עוזר מאמן לשנה הבאה. ישבנו בתא המשפחתי, והחלטנו שזה מהלך שאנחנו רוצים לעשות. הביאו אותי לפלייאוף כדי להכיר את המועדון, בתקופה שמולי וננו היו פה. חתמתי על חוזה, חיכיתי שנה בבית, והצטרפתי לננו. משהו נגע בי שגרם לי ללכת ולחוות דברים ולצאת טיפה מהבועה שאנחנו נמצאים בה אצלנו ולפגוש תרבות אחרת, ולשחק במפעלים ברמה הכי גבוהה. אלה מפעלים שעבור ישראלים, רק מי שעבר במכבי ובירושלים מכיר".
- לאנשים היה ברור שאתה תירש את גינזבורג. כמה זמן אתה יודע את זה?
"בקדנציה הראשונה שלנו שם, אחרי שלוש שנים, עזבנו בצורה מכובדת ולא בדקה האחרונהץ אמרו לנו שרוצים לשנות תרבות אחרי מאמנים ישראלים ורוצים משהו אחר, זה היה מכובד והוגן. שנה אחר כך, ב-2014, קראו לנו לחזור. ההסכם היה שברגע שננו הולך, גם אם זה יקרה אחרי עשר שנים, אז אני נכנס במקומו, וזה היה מעוגן בחוזה".
- גינזבורג היה מועמד למספר קבוצות בקיצים האחרונים, והיה מועמד מוביל לקאזאן. מה עבר עליך בתקופה הזאת?
"אני הרבה זמן במועדון, מרגיש בנוח פה, נוח ברמה של היכרות עם המערכת ועם השחקנים המקומיים שנמצאים פה הרבה שנים. לא הייתה התכוננות מיוחדת, זה היה כל הזמן על הפרק. ננו מאמן ברמה גבוהה, מאמן מדהים, אבל בשביל לקבל קבוצות יורוליג או קבוצות בליגות הבכירות צריך מזל וטיפה קשרים. הוא שייך לשם. גם על המהלך הזה ידעתי שבועיים או שלושה כשהתבשל וזה לא בא לי בהפתעה. מערכת היחסים שלנו היא מעבר למאמן ועוזר מאמן. זה היה שונה רק ברמת הריגוש. עד שזה לא קרה, בכלל לא התייחסתי לזה ברצינות. ברגע שהתקבלה ההחלטה, הרגשתי את זה. ידענו שהמשחק עם אריס סלוניקי יהיה האחרון, ואז נפל לי האסימון, אז הרגשתי את המתח ואת הלחץ. נכנסתי למערכת זורמת, רצה, עובדת".
- קודם קצורין, אחריו גינזבורג. ממש ממלכה ישראלית בנימבורק.
"המועדון הזה מיוחד. הוא לא המועדון הכי גדול, הוא לא המועדון הכי עשיר. בינינו אמרנו שהצבא הכי קטן הוא הצבא הכי טוב. אין לך צוות של 200 עוזרים, והאחריות בורחת בין האנשים, אז גם מי שאיתך מתחבר לדרך. ההיסטוריה עושה את שלה, מולי וננו איתו שינו פה את הכדורסל, את התפיסה. לפני עשר או 11 שנים אחורה הכדורסל כאן היה מיושן, ופתאום הגיעו להישגים של רבע גמר יורוקאפ. בשביל המועדון הזה אלה הישגים נהדרים. לנצח את צסק"א מוסקבה, קאזאן, לוקומוטיב קובאן וולנסיה, ועוד קבוצות שמשתתפות ביורוליג וביורוקאפ, ולעשות את ההישגים האלה שנה אחרי שנה - זה לא עניין של מה בכך ולא מתעלמים מזה. הבאנו את הישראליות שלנו, את המזרח תיכון, וזה התחבר עם הפדנטיות של הצ'כים. זה משקשק אותם קצת".
- בישראל אימנת כמאמן ראשי בליגה השנייה. אתה חושב שבארץ הדלתות היו נפתחות בפניך או שזה לא משהו שהטריד אותך?
"אני לא מתעסק בזה. אני לא יודע כמה סיפוק יש לאורך זמן למאמן בליגה שלנו. זה יום אחד של הנאה שכרוך בכל כך הרבה ימים של סבל, וזה לא הגיוני בכלל. יש מין אווירה שזה הכל או כלום בחיים, לא הצלחתי יותר מדי בישראל בתור מאמן ראשי ואני מודע לזה, והצלחתי בתור עוזר מאמן בכל הקבוצות שהייתי בהן, חוץ מהתקופה הקצרה במכבי. אנחנו מתחברים למנטאליות פה, מתחברים לדרך של פרופורציה, לא הכל זה חיים או מוות, לא כל הפסד זה טררם גדול. לקחנו את זה צעד אחרי צעד, הילדה שלי נולדה פה, הגענו כשהילדים היו קטנים, אשתי מדברת צ'כית. אני לא מתייחס לזה בתור מסע שלי בחיים, אלא למסע של משפחתי. זאת דרך מדהימה לראות דברים אחרים. ומה יהיה מחר? אולי אני אפסיד. אין לי את הפריבילגיה לחשוב על זה".
מלבד הליגה הצ'כית, בה שולטת נימבורק ביד רמה, המטרה של הקבוצה היא הצלחה גם בזירה האירופית. עמיאל עמד ביום שלישי האחרון על הקווים, וניצח במשחק שהיה מבחן לא קטן, "נוצר פה מצב טיפה לא סטנדרטי, בדרך כלל כשמאמן מתחלף זה בגלל נסיבות לא מחמיאות. הקבוצה הייתה באמת בסדר, עברה הכנה והמאמן התחלף בגלל נסיבות לא הכרחיות, ולכל המערכת היה מבחן גדול, כי ננו הוא הרבה יותר ממאמן פה. בצ'כיה בכלל ובמועדון בפרט, הנעליים שהוא השאיר הן גדולות מאוד, ההישגים שהוא עשה הם הכי גדולים שמאמן ישראלי עשה בשנים האחרונות, מלבד מאמני היורוליג. זה היה מצב של הסתגלות לפני הטקטיקה והסגנון. אנחנו עובדים המון שנים ביחד, ואני לא השריף החדש שבא לשנות הכל ביום אחד. הדרך היא אותה דרך, אני אביא את עצמי במקומות מסוימים, הסגנון הוא אותו סגנון, הטקסטים הם אותם טקסטים".
- איך אתה רואה את הסיכוי שלכם להגיע רחוק במפעל הזה?
"למדתי מהניסיון שלי שהשמות זה לא הדבר החשוב. הבית מאוד קשה, כמו כל הבתים במפעל הזה, אמרתי לננו שבנובמבר יש לנו משחקים קשים, הוא אמר שאני צריך לעבור משחק משחק, אחרת אני לא אעבור את זה. אני מאמין בקבוצה שלנו, מאמין במערכת ובהיסטוריה שלה, אני לא יכול לנבא את העתיד. נבוא להילחם כל ערב, זה מה שעשינו בעשר השנים האחרונות. בשש השנים שלי עם ננו לא קרה שלא עלינו שלב".