בווידיאו: ה"פרשנות" של חיים רביבו במשחק בין ברצלונה לאתלטיקו מדריד בשבוע שעבר
לפני הכל, כשמנסים לבחון את רמת הפרשנות של חיים רביבו, כדאי לבחון את החלל אותו הוא נדרש למלא. כלומר, זה שלא שרביבו נדרש להיכנס לנעליים גדולות מדי. זה לא שעולם פרשנות הכדורגל בישראל גדוש באנשי מקצוע ידענים ורהוטים. זה לא שיש למקצוע מסורת מפוארת של פרשנים אהובים שרכשו חיבור מיוחד עם הקהל. זה לא שרביבו מביט לצדדים בדאגה לעבר הקולגות שלו ומזהה תחרות מאתגרת ומבין שעליו להשתפר כל הזמן, ללמוד בלי הפסקה, לעבוד ולקרוא ולהגיע מוכן לשידור. לא, לא זה המצב. רביבו הוא ממשיכם של נוימן ושליימה, בוני ואיציק, ג'ימי ושייע. מלכתחילה לא היו ציפיות, ועדיין רביבו מצליח להתבלט, בדרכו הייחודית.
כל שהיה עליו לעשות כדי להפוך לפרשן סביר, הוא לא להכביר במילים. להיטמע בשידור בטבעיות. במערכת היחסים העדינה שבין הצופה לבין השדר והפרשן, כדאי שלא להכביד, לא לקשקש, לא להתבלט, לא לנסות יותר מדי. הכל גם ככה נפיץ. לצופה הממוצע יש היסטוריה טעונה ולא מעט משקעים עם עצם נוכחותם של הפרשנים, ואולי זה מנוגד לטבעם של הפרשנים, אפילו לדרישות התפקיד, אבל הדבר הנכון מבחינתם לעשות הוא פשוט לא לדבר הרבה. לא להגיד כלום כשלא צריך להגיד כלום. לא לומר דברים מובנים מאליהם. לא לתת את התחושה שהפרשן לא תורם ולא מעשיר, או שלמעשה הוא לא מבין בענף יותר מהצופה הממוצע.
ואז, אחרי הברברנים והקשקשנים, אחרי היהירים והטיפשים עם העט ביד, אחרי המעצבנים והמרגיזים שפוגעים בשלוותך, מגיע חיים רביבו ולוקח את פרשנות הכדורגל לכיוון אחר, לז'אנר אחר, לזן חדש: הוא פשוט יורה, פולט, מגיב בצעקות. אילו היה צועק דברי טעם עוד ניתן היה לייחס לו תשוקה ורגש, אבל רביבו פשוט קורא "גול!", "צהוב!", "אאוט!", "קרן!". לא פרשן, וגם לא סתם אוהד, אלא האוהד משורה מתחתיך. השכן שרואה שנייה לפניך. בלי יומרות מיוחדות, בלי להצטעצע, בלי מילים גדולות או ניתוחים קטנים. כמו צופה מהצד שקיבל מיקרופון, ופשוט צועק "שיואו!".
נשאלת השאלה, למה חיים רביבו נוהג בצורה הזאת? האם כחובב כדורגל, כאדם שהענף בדמו, הוא באמת סבור שמשחקיהן של ריאל מדריד וברצלונה בליגה הספרדית ראויים לפרשן שצועק "וואו" אחרי גול? האם הוא כצופה ניטרלי היה נהנה לשמוע פרשן שקורא "נו כבר, תן שמאלה"? האם לדעתו זו התנהלות תקינה? סביר להניח ששאלות מסוג אלו לא מטרידות את מנוחתו של חיים רביבו, כי מבחינתו, הוא התקבל לתפקיד הפרשן אך ורק מפני שהוא חיים רביבו, והוא לא צריך להשתנות. הוא נבחר לעמדת הפרשן לא בגלל ההבנה שלו בכדורגל, אלא בגלל היותו חיים רביבו הכדורגלן המפורסם. מבחינתו, ומבחינת אלה שמינו אותו, הקהל לא רוצה לשמוע מישהו שמבין, אלא מישהו עם שם ופנים מוכרים.
התחושה הזו מלווה אותו כבר שנים, ובצדק. ללא קשר לכישוריו, עובדת היותו כדורגלן עבר פותחת לו דלתות ומייצרת עבורו חברויות וקשרים עסקיים. הוא חבר קרוב של אופירה אסייג ובן זוגה, חבר ושותף של ג'קי בן זקן, מקורב ליושב ראש ההתאחדות עופר עיני, וכמובן חבר בוועדת האיתור של ההתאחדות לכדורגל. אלה האנשים שמנהלים את הכדורגל מאחורי הקלעים. רביבו לא סתם חזק בקלחת, הוא מאלה שמערבבים אותה. לאחרונה דווח שרביבו ינסה לפעול למינוי יוסי אבוקסיס לאימון הנבחרת, בריאיון אחר הוא טען שאיל ברקוביץ' ראוי לתפקיד (שניהם מיודדים עמו). והקהל הרחב, זה ששומע אותו מפרשן, תוהה לעצמו - חיים? חיים שלנו? חיים "שיואו" רביבו? הוא זה שבוחר, מקדם, בוחש? וזה לא שלזהות מאמן הנבחרת יש חשיבות כלשהי, אבל מה הכשיר אותו לתפקיד? בדיוק מה שהכשיר אותו לתפקיד הפרשן.
מתוקף כל אלה, הוא מתנהל בביטחון, ללא פחד, בלי רצון לשקול מילים. מבחינתו, לא רק כפרשן אלא כדרך חיים, זה לא שהוא צריך להתאים את עצמו לתפקיד, זה הצופה צריך להסתגל לחיים רביבו. כך הפרשנות של רביבו מסמלת שתי תופעות מקומיות: את מה שברצלונה וריאל מדריד הפכו בישראל (מעורבות רגשית מופרזת), ואת ההשתנה הישראלית מהמקפצה: פרשן חסר מעוף, שלא מהסס לחשוף את רדידותו וצועק במיקרופון כאחרון האוהדים, במקביל דוחף מאמן לנבחרת ובעיקר גורם לתהיות על כל הלגיטימיות של הענף הזה, וקבלת ההחלטות מאחורי הקלעים.