בווידאו: גמר הריצה ל-400 מטר באולימפיאדת רומא 1960, בו מילקה סינג פספס מדליה בעשירית השנייה
בדרך הביתה מוויילס להודו היתה לו עצירת ביניים בלונדון, וחברים המליצו שיבקר במדאם טוסו. מאז, מילקה סינג הנלהב ביקר במוזיאון השעווה המפורסם אחת לעשר שנים, בלי לדעת שיום אחד, כמעט שישים שנה לאחר מכן, תהיה בועת שעווה בצלמו. בחודש שעבר היא נחשפה, והחל מדצמבר הקרוב תוצג בסניף החדש של המוזיאון האיקוני, בניו דלהי. "כולם צריכים למות יום אחד, אבל המחווה הזאת של מדאם טוסו האריכה את חיי, ועכשיו אחיה עוד עשר שנים", אמר בחודש שעבר האיש שלאף אחד אין מושג מתי נולד, שלאף אחד אין מושג מתי ימות, ושהספיק כל כך, כל כך הרבה בין לבין.
גרסאות רבות יש לתאריך הלידה שלו - על פי רישומים בפקיסטן, הוא הגיח לעולם ב-20 בנובמבר 1929; אחרים טוענים כי מדובר ב-17 באוקטובר 1935, וב-20 בנובמבר 1935. כך או כך, על המקום בו גדל אין עוררין: הכפר הקטן גובינדפורה, במחוז פונג'אב, בתקופה בה פקיסטן עדיין לא היתה קיימת, כי אם חלק מהודו הבריטית. מדי יום היה נוהג ללכת יחף 10 ק"מ לבית הספר ו-10 ק"מ בחזרה, ולעתים גם לרוץ כדי להקל על החוויה שבשום שלב לא היתה קלה, בפרט לא בקיץ. "היינו רצים קילומטר, עוצרים כשהיתה חלקת דשא, מקררים את כפות הרגליים שלנו ושוב רצים", סיפר בראיון ל"אינדיאן אקספרס". "כמו כן, היו שתי תעלות ברוחב 15 מטר שהיינו צריכים לחצות. לא ידענו כיצד לשחות, אבל קשרנו מקלות במבוק לרגלינו".
בדיעבד, ללכת יחף לבית הספר בחום הכבד היתה הבעיה הקלה ביותר בחייו של מילקה הצעיר. באוגוסט 1947 קיבלו הודו ופקיסטן את עצמאותן מבריטניה במסגרת המאורע שהתקרא חלוקת הודו, והראה שעם עצמאות חדשה מגיעות גם ממשלות חדשות, שלא ערוכות להתמודד עם מצבים חדשים, ועם כל אלה הגיע גם מוות חדש בכמויות עצומות. כמה עצומות? שלל אירועי אלימות וטבח שנשק לרצח עם בשני צידי הגבול הביאו בפונג'אב לבדה לכמות הרוגים שנעה בין 200 אלף ושני מיליון איש, תלוי את מי שואלים. כמעט אף מוסלמי לא שרד במזרח פונג'אב, וכמעט אף הינדו או סיקי לא שרד במערב פונג'אב. סינג סיפר שבסיוטים שלו עדיין מופיעים כלבי רחוב ועופות דורסים שאוכלים גופות וחלקי גופות. לטענתו, אנשים בכפר כל כך פחדו ממה שהולך להגיע עד שהקדימו תרופה למכה ורצחו בעצמם את הבנות הצעירות שלהם, מחשש שייחטפו ויעברו עינויים גרועים הרבה יותר. "הכפר שלי הוקף", אמר ל-BBC. "אמרו לנו להפוך למוסלמים או להתכונן למות". בילדותו היה אחד מ-15 צאצאים של הוריו; אחרי חלוקת הודו, נותרו שבעה בלבד. כמעט כל הכפר הוצא להורג, כולל הוריו ושתיים מאחיותיו, שנרצחו לנגד עיניו.
הוא היה אז בן 15.
כשאתה צריך לשרוד ולדאוג לא להיכנס לסטטיסטיקה ולהפוך לבנאדם האלף או המאתיים אלף שנרצח במחוז שלך, אין הרבה זמן להתאבל או אפילו להתחיל במסע מטראומה לפוסט טראומה להתגברות. אחד הדברים האחרונים שאביו של מילקה סינג אמר לו לפני שהוצא להורג היה "תברח, אחרת הם יהרגו אותך". אז הוא ברח - תחילה ליער, עם כמה נערים אחרים, ולאחר מכן לאגף הנשים בחנות כלבו שבתחנת הרכבת. על הרכבת עצמה היו אנשים שפחדו מהמוות לצד גופות שכבר חוו אותו. מילקה ומספר נערים התחבאו בקרון הנשים והתחננו שלא יסגירו אותם. הן לא הסגירו אותם, ובשלב מסוים הנער היתום בן ה-15 הגיע לדלהי, המום מכל מה שעבר עליו עד אותו רגע, מכל הדברים שהוא לא יודע שהולך לעבור. "כנער מכפר נחשל בפקיסטן, מעולם לא ראיתי אופניים, מכונית או רכבת", אמר ל-BBC. "הייתי בהלם מכל מה שקרה. כל מה ששינה היה איך להשיג את הארוחה הבאה שלי, בדרך כלל רוטי ובצל".
לאחר שבילה תקופה במחנה פליטים בדלהי ושקל לפנות לעולם הפשע, הנדודים והגניבות, שכנע אותו אחיו לנסות להתגייס לצבא ההודי. שלוש פעמים נדחה, ובפעם הרביעית, ב-1951, התקבל. די בתחילת דרכו נערך מירוץ ל-8 ק"מ, בו עשרת המקומות הראשונים יזכו באימונים נוספים ומיוחדים במימון הצבא. מילקה, שידע דבר או שניים על לרוץ למרחקים ארוכים מילדותו, לא חשב שיש לו סיכוי לנצח את מאות החיילים האחרים, אך לא היה מוכן להרים ידיים. אחרי ק"מ וחצי סבל מכאבי בטן כל כך חזקים, עד שהיה צריך לשבת. אבל הוא קם - קם, ולא עצר עד שחצה את קו הסיום במקום השישי. "התרגשתי עד כדי דמעות מהמחשבה שבלילה שלפני הייתי אף אחד, ופתאום הפכתי למישהו", כתב באוטוביוגרפיה שלו, The Race of My Life. כשם שלא ראה בכפר שלו בפקיסטן מכונית או רכבת, כך גם לא היה לו מושג שלרוץ יכול להיות מקצוע, שקיימת תחרות שכזו העונה לשם אולימפיאדה. בפעם הראשונה בחייו הצעירים רץ לא כדי לשרוד או כדי לברוח, אלא כדי להגיע. והוא הגיע. ועוד איך הגיע.
אחד הרגעים המכוננים שלו הגיע באולימפיאדת 1956 במלבורן, האולימפיאדה הראשונה בה לקח חלק, שנים ספורות לאחר שהפך לאתלט מקצועי. סינג סיים חמישי ואחרון את מקצה המוקדמות שלו ל-400 מטר, וראה כיצד צ'ארלס ג'נקינס זוכה במדליית הזהב. מילקה חסר הניסיון החל לדובב את האמריקאי בניסיון לגלות את הסודות שלו, וגילה שיש מעט מאוד סודות והרבה מאוד עבודה קשה ואימונים. באותו רגע, סינג נשבע שלא ינוח עד אשר ינפץ את שיאו של ג'נקינס (46.7 שניות). "הייתי כל כך נלהב להיות חלק מהמשלחת ההודית לאולימפיאדה, אבל בתמימותי לא הבנתי כמה חזקים ומקצוענים היריבים יהיו", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "ההצלחה שלי בהודו מילאה אותי בתחושת גאווה מוטעית, ורק כשעליתי למסלול הבנתי כמה חסרי חשיבות הכישורים שלי לעומת ספורטאים מנוסים ובכושר... במסגרת הנחישות שלי להימנע מכישלון, הצבתי לעצמי מטרה - להפוך את עצמי למכונת ריצה".
בשנה שחלפה, מילקה סינג התמסר לריצה כפי שאנשים אחרים מתמסרים לדת, או לאהבה. "המסלול, עבורי, היה כמו ספר פתוח, ובו יכולתי לקרוא את מהות החיים", כתב בספרו. "הערצתי אותו כמו שהייתי מעריץ מקדש, והייתי משתטח כחסיד. כדי להתמקד במטרה, ויתרתי על כל התענוגות והסחות הדעת. ריצה הפכה לאלוהים שלי". הוא היה עורך תחרויות עם הזריחה ובדרך כלל מנצח, רץ כמה קילומטרים, שב הביתה, מחזק את השרירים, וחוזר למסלול פעם נוספת בערב, בלי קשר לגשם או לחום הבלתי אפשרי, לשמש או לירח. הוא התאמן חמש שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, 365 יום בשנה, וכשנשכב לישון מדי לילה, היה ממשיך באימונים גם תוך כדי שינה; עד כדי כך אובססיבי היה כלפי הריצה. אבל היו גם צדדים רעים לאובססיה הזאת: נניח, כשהיה מתאמן בצורה כל כך אינטנסיבית עד שהיה מסכן את עצמו פעם אחר פעם. "לעתים קרובות ניצלתי את כל האנרגיה שבי ונראיתי חיוור כמו מוות כשהאימון הסתיים", כתב בספרו. "היו פעמים שהגברתי קצב עד כדי כך שאחרי סיבובים הייתי מקיא דם או מתעלף מרוב מאמץ. הרופאים והמאמנים הזהירו אותי, ביקשו שאאט כדי לשמור על הבריאות והאיזון שלי, אבל הנחישות שלי היתה חזקה מדי. הדבר היחיד שעניין אותי היה להפוך לאתלט הטוב ביותר בעולם".
הוא הוסיף ופירט על סשנים של אימונים באצטדיון הלאומי בדלהי במאי וביוני, בחום של 45 מעלות: "הייתי רץ סיבוב אחר סיבוב בשמש הקופחת ואז עוצר לנוח, והרגשתי שכל החולצה שלי היתה מתמלאת זיעה. הייתי מוריד אותה וסוחט אותה לתוך דלי. כשסיימתי את האימון, הדלי היה מלא בזיעה שלי, והייתי שוכב על הקרקע, מותש לחלוטין. מתוך מצוקה הייתי צועק: הו, אלוהים, תציל אותי הפעם ולעולם לא אעשה לעצמי את זה שוב". אבל הוא עשה, שוב ושוב, מתרוצץ על הרים וגבעות, על חולות נהר יאמונה, לעתים מתחרה ברכבות שחלפו לידו על אחת המסילות. לטענתו, התחרה כל כך הרבה ובכל כך הרבה מדינות בשנים שחלפו, עד שנזקק ל-20 דרכונים כדי לאכלס את כל החותמות.
ואז, ב-1958, לאחר שקבע שיאי הודו בריצות ל-200 ו-400 מטר באליפות המקומית, הפך להודי הראשון שזוכה במדליית זהב במשחקי חבר העמים, ובו בזמן הצליח לנפץ את התוצאה ההיא של ג'נקינס שנשבע שינפץ, עם 46.6 שניות. על פניו, הצעד ההגיוני הבא היה לזכות במדליה אולימפית. אלא שמילקה סינג ביצע פנייה אחת לא נכונה במסלול חייו, ובמקום ההישג הגדול בקריירה, הוא מצא עצמו בתוך הפספוס הגדול בקריירה.
בשנה שחלפה סינג רק הלך והשתפר. היו שטענו כי אפילו קבע שיא עולם חדש בצרפת (45.8 שניות), אך התוצאה הנ"ל לא נרשמה בספרי ההיסטוריה והשיאים. כך או כך, סיפור הסינדרלה ההודי הפך לפתע לאחד האצנים הטובים בתבל, ועד הגמר האולימפי ברומא, הכל הלך לפי התכנון: הוא סיים שני במקצה המוקדמות שלו (47.6 שניות), שני ברבע הגמר (46.5) שני בחצי הגמר (45.9) וראשון בלב האוהדים, שהתאהבו בשיערו הארוך ובמראהו הלא קונבנציונלי. "הוא היה הרץ האקזוטי מכולם", נכתב עליו בספר Rome 1960: The Olympics That Changed the World. גם כלי התקשורת בעולם החלו להתוודע אליו ולהתייחס אליו כפייבוריט. "אי אפשר להניח אוטומטית שמילקה סינג ינוצח. אנחנו ממשיכים להתרשם מהאימונים שלו והריצה האמנותית שלו. האם הוא מסוגל להתקרב לשיא העולם? כן!" נכתב ב"לאקיפ"; ב"וושינגטון פוסט" נטען: "מילקה יכול להיות המזוקן הראשון שזוכה בזהב ב-400 מטר". אלא שבין חצי הגמר והגמר היו יומיים של מנוחה, יומיים בהם מילקה סינג הטריף את עצמו במחשבות כפי שמעולם לא הטריף. "לא יכולתי לישון ביומיים האלה, סחבתי איתי את נטל הציפיות", כתב בספרו.
ובכל זאת, ההתחלה היתה מושלמת: הוא רץ כל כך מהר את 250 המטרים הראשונים עד שהוביל בבטחה, והרשה לעצמו לעשות את הטעות עליה התחרט למשך שארית חייו - הוא הביט ימינה ושמאלה ואחורנית ונתן למחשבות להשתלט עליו פעם נוספת. במקום לרוץ, הוא חשב - חשב מה יקרה אם יאזול לו הכוח, מה יקרה אם יעקפו אותו, אם החלום שלו יתנפץ לרסיסים. הוא חצה את קו הסיום עם תוצאה של 45.6 שניות - טובה משיא העולם טרום האולימפיאדה, תוצאה שתחזיק מעמד כשיא הודו למשך 44 שנה.
אבל זה לא הספיק למדליה, כי שבריר השנייה הזה בו הביט סביב והחל לחשוב במקום לרוץ הרס הכל. ב-100 המטרים האחרונים עקף אותו אוטיס דייויס, האיש הראשון שירד את מחסום 45 השניות, עם שיא עולם של 44.9 שניות. דייויס הקדים בערך בשערה את קארל קאופמן הגרמני, שהסתפק במדליית כסף על אף תוצאה זהה.
שלישי הגיע מלקולם ספנס הדרום אפריקאי, עם 45.5 שניות.
ורביעי, עשירית השנייה אחריו, מילקה סינג, עם 45.6 שניות וקוף עצום שמעולם לא יצליח להוריד מהגב. אז איך זה מרגיש, לפספס מדליה אולימפית בעשירית שנייה? "יש שני דברים שלא אשכח עד יום מותי", כתב בספרו, "מות הורי, והמירוץ ברומא".
הוא בכה ולא הפסיק לבכות במשך ימים שלמים והחליט לתלות את הנעליים. בסופו של דבר, אחרי מסע שכנועים ארוך מצד גורמים רבים, מילקה סינג המשיך לרוץ, אך לא הגיע למקומות רחוקים. למעשה, התחנה הבאה במסלול כללה דווקא רוורס לילדות, כשהוצע לו לשוב לפקיסטן לראשונה מאז שראה את הוריו נרצחים, ולהתחרות מול עבדול חאליק המקומי. סינג כמובן סירב. "איך ילד שראה את הוריו נרצחים יום אחד, הגרונות משוספים לנגד עיניו, שראה את אחיו ואחיותיו מוכים למוות, אי פעם מסוגל לשכוח את התמונות הללו?" תהה בפני BBC, אך ג'ווהרלל נהרו, ראש הממשלה הראשון של הודו, שכנע את הכוכב הגדול לעשות את הצעד הסמלי הזה. כל הקהל היה בעד חאליק, "הציפור המעופפת של אסיה", שזכה ב-36 מדליות זהב בינלאומיות, אך מילקה היה זה שהתעופף ביום ההוא, כל הדרך למקום הראשון. איוב חאן, נשיאה השני של פקיסטן, הוא זה שהעניק לסינג את המדליה, וזה שגם העניק לו את הכינוי שיילך איתו עד היום - "הסיקי המעופף", משום שעופף ולא רץ באותו יום אמוציונאלי בפקיסטן.
לאחר מכן עוד הספיק לזכות בשתי מדליות זהב באליפות אסיה של 1962 ולהשתתף במירוץ השליחים 4X400 באולימפיאדת 1964, אך היתה זו שירת הברבור. לטענת מילקה סינג הוא השתתף ב-80 מירוצים בחייו וניצח ב-77 מהם - טענה שככל הנראה לא מחזיקה מים, כי יותר מהכל, סיפורו הפך להיות סיפור אגדה, כזה שמסופר מפה לאוזן, החומר ממנו עושים סרטים (ועשו. ספציפית סרט בוליווד בשם Bhaag Milkha Bhaag. בעברית: רוץ מילקה רוץ). אף על פי כן, אנונימיות תמיד היתה מפלטו של סינג, ששמח לקחת צעד לאחור מעין המצלמה ולהתעסק בחייו שלו ובתרומה לאנשים עם קצת פחות מזל ממנו. ב-1998 עזב את תפקיד שר הספורט של מחוז פונג'אב ושלוש שנים לאחר מכן סירב לפרס ארג'ונה מממשלת הודו, בטענה שלא ראוי שהוא ייכלל באותה רשימה עם ספורטאים צעירים שלא הגיעו לחצי מההישגים שהגיע בעצמו. "היוקרה של הפרסים הללו ירדה. אם אקבל אותו, שמי יוכתם", אמר. "האהבה שקיבלתי מבני ארצי כאן ומעבר לים היא הפרס הגדול ביותר, שלעולם לא אוכל לשכוח".
כיום הוא מתגורר בצ'אנדיגאר, נשוי מאז 1962 לקפטנית נבחרת הודו בכדורעף לשעבר. יש לו שלוש בנות ובן, הגולפאי ג'יב מילקה סינג. בביתו של אחד הספורטאים המכוננים בתולדות הודו אין כל עדות לכך שהוא כזה. את כל המדליות וכמעט את כל המזכרות שאסף לאורך הקריירה שלו תרם לנזקקים או ארגוני צדקה, וממבט בקירות, כך נכתב בתקשורת במדינתו, אי אפשר היה לנחש שמדובר בספורטאי עבר מופלא. התמונות שמופיעות על הקיר כוללות את המנתח האמריקאי שהציל את חיי אשתו ואת הקדוש המעונה הבילדר ביקרם סינג, שמת במלחמת קרגיל ואת בנו בכורו מילקה סינג אימץ.
כי בסופו של דבר, מילקה סינג לא רץ בשביל המדליות והגביעים, בשביל הפרסום והכסף. הוא רץ כדי לשרוד, כדי להשתלב, כדי להוכיח נקודה. "אתה יכול להשיג מה שתרצה בחיים", כתב בספרו. "זה פשוט תלוי כמה נואש אתה להשיג אותו".
nimrodofran@walla.co.il