הסיפור המופלא של נבחרת ישראל: סיכום הקמפיין הגרוע ביותר מאז החזרה לאירופה

אתה שחיין אולימפי.

אתה לא מדהים במה שאתה עושה, בטח שלא בטופ העולמי, אבל זו כן העבודה שלך, וזה כן מה שאתה עושה כמעט כל החיים. מן הסתם, האימונים אמורים לשפר אותך. החזרה הסיזיפית על התנועות הרלוונטיות, הסיבולת, המהירות, הכוח, אתה עובד על הכול. עניין של זמן, ואתה משתפר. חובה. מגלח עוד חצי שנייה, לומד עוד טכניקה חדשה. מדי פעם אתה מסתכל לאחור ורואה מה היית פעם ולאן הגעת היום. זו הרגשה טובה, מהטובות.

האולימפיאדה אוטוטו כאן. את הקריטריון השגת, עכשיו הגיע שלב המטרות. בואו נודה על האמת: מדליה זה מדע בדיוני, וגם גמר זה לא כזה ריאלי; אתה הרי בסדר, לא יותר מזה. אז מה המטרה? מה המטרה בתחרות בה מראש אין לך סיכוי מזערי לנצח?

המינימום של המינימום, יגיד לכם כל שחיין אולימפי: תשפר את השיא של עצמך. כי התחרות מול עצמך היא התחרות היחידה בה באמת אסור לך להפסיד. אנחנו כל כך לא בונים עליך לגדולה, רק תנצח את עצמך. תראה ששנים של עבודה לפחות משתלמות. שוב, אין לחץ. רק תהיה יותר טוב ממה שהיית. כל אחד שעובד ולומד אמור להשתפר הרי, לא?

אתה תלמיד בכיתה ח'.

לא גאון הדור, ההורים יודעים, זה בסדר. מדען טילים כבר לא תהיה. לא הקבצה א' (יש עוד הקבצות?), לא 5 יחידות, לא ישלחו אותך לתחרויות. אל תשיג את ההוא, אל תתקרב לציונים של ההיא, הכול בסדר. רק תקבל ציון גבוה יותר ביחס למבחן האחרון. נקודה, שתיים, משהו. פשוט תנצח את עצמך. אנחנו לא חזירים.

אתה עובד בחברת טלמרקטינג.

לא זן נדיר. מהעמלות שאתה מביא לא תקנה בית. לא יחברו על השיטות שלך ספרים והביצועים שלך לא יגרמו לערוץ 10 לבוא למשרד ולצלם כתבה עליך. יש טובים ממך וחכמים ממך. זה בסדר, נסתפק במה שיש. רק בבקשה - תראה שיפור מהחודש שעבר. אתה עובד בזה, תשקיע, תלמד. אתה לא צריך לנצח את חיים, העובד המצטיין של מאי, יוני ואוגוסט (ביולי היה בחופש); רק את עצמך.

נבחרת ישראל רשמה 60% הצלחה במוקדמות מונדיאל 2006 (גרנט). גם ב-2008 היה בסדר, וגם אם 64% הגיעו בגלל מבנה נדיר לבית מוקדמות - שבע נבחרות בבית אחד - עדיין מדובר בקו עלייה.

מאז -

מוקדמות 2010 (קשטן): 53%
מוקדמות 2012 (פרננדס): 53%
מוקדמות 2014 (גוטמן): 47%
מוקדמות 2016 (גוטמן): 43%
מוקדמות 2018 (אלישע): 40%

נבחרת ישראל ספגה ממוצע של 10 שערים ב-10 משחקים במוקדמות 2006.

מאז, בשיטת 10 משחקי מוקדמות -

2010: 10
2012: 11
2014: 14
2016: 14
2018: 15

במוקדמות 2006, נבחרת ישראל הוציאה 9 נקודות בבית (תיקו מול צרפת, שוויץ ואירלנד; ניצחונות על קפריסין ואיי פארו). ב-2008 זה אפילו עלה (2.2, בבית של 7 נבחרות).

מאז -

2012: 9 נקודות בבית
2014: 6 נקודות בבית
2016: 6 נקודות בבית
2018: 3 נקודות בבית

כמעט בכל קטגוריה מדידה, נבחרת ישראל יורדת מקמפיין לקמפיין. עזבו את התחזקות היריבות - ישראל מידרדרת. הדור לא הוחלף, המתקנים הביתיים רק השתפרו, הניסיון תפח. וראו זה פלא: ישראל דועכת. לאט, אבל בטוח - כמו מורשת קרמבו ממבצע סבתא, רק הפוך - אתה מתחיל הכי בינוני שלך, ולאט לאט אתה מחליש.

נבחרת ישראל היא כמו שחיין שבכל תחרות מוסיף שנייה וחצי לתוצאה שלו ב-100 פרפר. היא כמו תלמיד שמקבל 62 במבחן, ובמבחן הנוסף מקבל 56, ובזה שלאחריו 44. היא כמו איש מכירות ש… בואו נודה על האמת - אם הייתם הבוס של נבחרת ישראל, הייתם מפטרים אותה מזמן.

עוד בנושא

ישראל הפסידה בטדי 1:0 לספרד וסיימה רביעית בבית ז'
המהפכה בנבחרת: ההתאחדות תתערב בקביעת הצוות
צפו בראיון והצביעו: מי מביך יותר - אלישע לוי או שדרית הקווים?
ספרד מרוצה, לופטגי: "מבחינה טכנית, ישראל ברמה גבוהה"

אלישע לוי ישב בחדר התקשורת, ונראה כמו מאמן-נבחרת-ישראל גנרי בסוף קמפיין. הגוף טרוק בכיסא, הידיים חסרות מנוחה, המבט לאה ורוצה הביתה.

וזה, קמפיין מוקדמות 2018, היה הדובדבן שבקצפת, או יותר נכון הגוש שבבוץ. מבחינת אחוזי הצלחה, זה היה הקמפיין השלישי הכי גרוע (רק הראשון, ב-1994, וההוא בלי הביתיות ב-2004 היו רעים יותר); מבחינת משחק הגנה (1.5 ספיגות למשחק), רק הקמפיין הראשון מאז החזרה לאירופה היה גרוע יותר; מבחינת משחק התקפה (1.0 שערים למשחק)?, זה היה הקמפיין הכי גרוע (לצד 1994); מבחינת מאזן בית, רק 94' היה רע יותר.

עצרו הכול. אתם קולטים שהנבחרת של מוקדמות 2004, כשלא איפשרו לנו לארח בארץ, הוציאה 5 נקודות, והנבחרת הזו, של 2018, הוציאה 3?

רגע. ואתם קולטים שב-2004 הם עשו את זה עם משחק פחות, ולמרות תיקו מול מלטה?!

ואתם קולטים שבקמפיין הזה, מתוך 54 נבחרות אירופיות, רק 8 נבחרות הוציאו פחות מ-3 נקודות? ואלו שמות: גיאורגיה (103 בדירוג פיפ"א), מלטה (191), מולדובה (156), סן מרינו (204), ליכטנשטיין (187), גיברלטר (206), קוסובו (184) ולטביה (148, משחק חסר...).

הומלסים.

סטטיסטיקות זה חשוב, אבל בשקלול כל הגורמים, זה לא רק אחד הקמפיינים הכי גרועים מאז השיבה לאירופה. זה היה הקמפיין הגרוע ביותר. כי לקמפיין הראשון של שלמה היה תירוץ - רק הגענו לכאן, ועוד לדרג 6; גם לקמפיין הראשון של גרנט היה תירוץ - לא שיחקנו בישראל.

לקמפיין הראשון והאחרון של אלישע, לא רק שלא היה תירוץ - היו נסיבות מקלות. לראשונה זה 20 שנה, אף אחד אפילו לא פנטז על עלייה, על כמעט. גם מקום שלישי/רביעי לא באמת היה דיון. כל מה שאלישע היה צריך לעשות זה להזדכות על הנבחרת שהיא טיפה טובה יותר מאשר איך שקיבל אותה. במקום, הנבחרת הידרדרה בכל פרמטר, סיפקה משחק אחד ראוי בקמפיין שלם, אחד! (0-3 באלבניה), לא הציגה שחקן מצטיין אחד, לא הציגה פרוספקט עתידי אחד ועל הדרך הפכה לבית בושת לענייני משמעת.

"הזהירו אותי שלאמן את הנבחרת זה בית קברות למאמנים", הודה אלישע, והמשיך לדבר אבל המשך המשפט לא משנה. הוא סירב, וזה מדהים, לומר שהוא רוצה קמפיין נוסף. "יש זמן להכל", אמר, וכולי תקווה שהוא הבין שמי שהזהיר אותו צדק. לצערו, הוא לא דרש את הקמפיין השני מראש ועל כך כנראה ישלם. למזלו, הוא ייחלץ עצמו מההריסות אחרי קמפיין אחד בלבד, כשהאדמה כבר מכסה לו את הרגליים אבל לא את הראש.

טוב, דבר אחד ראוי כן יצא מהקמפיין הזה: יוסי בניון יצא ממנו עם גביע. גם מתחת לענן הציניות, מדובר בכדורגלן הישראלי היחיד שחצה את רף 100 ההופעות. ובמקום חסר-כבוד הכבוד אף פעם לא מובן מאליו, והטקס שנערך לכבודו היה ראוי והולם, והגביע גם.

בניון והנבחרת זה עוד מ-1998. ב-99' כבר פגש את ספרד בפעם הראשונה, ואתמול ציין בלי לדעת 13 שנים להופעה האינדיווידואלית המרשימה ביותר של שחקן נבחרת מאז הקאמבק לאירופה (2:2 מול שוויץ). זה היה ב-2004, מתי שהראל מויאל פרץ בכוכב נולד 2, ואתמול הראל שר את ההמנון ויוסי שיחק בכחול-לבן, והיה קשה להאמין כמה רחוקה מאתנו 2004 ואיך שהזמן רץ כשהנבחרת לא.

בניון דמע מאושר והיה שמח בחלקו. כמה עיתונאים זרים הצטלמו, זרקו כמה מילים. "אשתי והילדים היו פה", התלהב יוסי, "וסוף סוף ראו אותי בנבחרת". אפשר למצוא נקודות שליליות באובססיה הזו של בניון לנבחרת, להופעות בנבחרת, לדקות בנבחרת.

אבל אפשר גם להפוך את השולחן ולהסתכל על זה אחרת.

הכדורגלן הישראלי שהגיע הכי רחוק אי פעם, אחד משלושת הכדורגלנים הטובים בתולדות מדינת ישראל ואחד שעבר איתה הכי הרבה משחקים על פני כמעט 20 שנה, זה שהיה בקמפיין הטוב ביותר (2006) וראה את כל הדעיכה מקרוב - אוהב את הנבחרת. לא רק אוהב, אובססיבי לגביה.

ולא רק כשחקן. באוגוסט האחרון הוא התארח בפודקאסט "הפודיום" וסיפר שהוא רוצה להוביל את הנבחרת - עדיף כמנהל מקצועי על כל השכבות והמחלקות - בשנים הבאות. הוא טען שאם יתנו לו זמן, הוא יודע מה לעשות, והבטיח שהתוצאות יהיו שונות, "במיליון אחוז".

גם אתמול בניון חזר על המנטרה. הוא לא מבקש את התפקיד, אבל מבהיר שהוא רוצה בו. אפשר לבקר את בניון שלא תמיד היה מודע להתנהגות של עצמו במהלך הקריירה (תכונה השמורה לטובים ביותר, מה לעשות), אבל את הענף הזה הוא חי ובגוף החולה הזה הוא גר. ומהצד הוא רואה את הכול. גם אתמול טען שלמנות מאמן לקמפיין אחד זה טיפשי (ואכן כך), ושהנבחרת "עומדת במקום", וכששאלתי על העתיד לדעתו, אמר לי שאם לא ישנו פה דברים אז "לא רק בעוד 30 שנה; גם בעוד 200 שנה לא נגיע לטורניר גדול".

אז השחקן שהגיע הכי רחוק וראה הכי הרבה מקומות מתוקנים ופגש הכי הרבה אנשי מקצוע טובים ועבר אצל המאמנים הכי מבריקים ושיחק עם הכוכבים הכי גדולים ורשם הכי הרבה הופעות בנבחרת הזו והיה שותף לכל הרגעים החולים - הוא רוצה את זה? למה מחכים?

כל עוד פיו ולבו של בניון שווים, והוא יהיה מוכן לפרוש בסוף עונה זו, בהתאחדות לאנטי כדורגל צריכים לקיים הבוקר ישיבה בהולה ולקבוע ראיון עבודה.

בראיון העבודה הזה ישאלו האנשים הלא מבינים את בניון שתי שאלות בלבד:

1. אתה באמת-באמת רוצה את זה?
2. מתי אתה יכול להתחיל?

orenjos@walla.co.il