כריסטיאנו רונאלדו נראה לעתים כל כך אתלטי, עוצמתי ומהיר, שנדמה שהוא לא אנושי. אבל מאחורי החזות חסרת הפגמים מסתתרת אישיות שברירית למדי, כפי שמשתקף במכתב שכתב עבור האתר "פליירס טריביון", שפורסם היום (שלישי).
"כשהייתי בן 7 ונגעתי בכדור לראשונה, התמכרתי מיד לתחושה של כיבוש השערים והניצחונות. אבא שלי דחף אותי והתלהב מהיכולת שלי, אבל אימי ואחיותיי לא מצאו בזה שום עניין", סיפר. "אבא היה כמו הסוכן הראשון שלי. אני זוכר שהיינו מגיעים הביתה אחרי משחקים והוא היה אומר לכולם בקול רם - כריסטיאנו כבש שער! כריסטיאנו כבש צמד! הם ענו 'יופי', ולא באמת התרגשו אף פעם. אז מה עשיתי? פשוט המשכתי לכבוש ולכבוש ולכבוש, וקיוויתי שיום אחד אימי ואחיותיי יבואו לראות אותי במגרש. אחרי יותר משנה, הרגע הזה סוף סוף הגיע, ולעולם לא אשכח כמה התרגשתי.
עוד בנושא:
זידאן מודה ש"רונאלדו מאוד מאוכזב". הפורטוגלי ניצל מאדום
לחץ על פיקה לפרוש מנבחרת ספרד: "הנוכחות שלו בלתי נסבלת"
"כשהגעתי לגיל 11, עזבתי את הבית כדי לשחק בספורטינג ליסבון. זו הייתה ההזדמנות שלי להגשים חלום, אבל זה היה קשה מאוד. בכיתי מדי יום. אמנם הייתי בפורטוגל, אבל הרגשתי במדינה זרה. כל יום היה בלתי נסבל עבורי. על המגרש, הייתי הכי כישרוני מכולם, אבל ידעתי שגם אצטרך לעבוד הכי קשה מכולם. רציתי להפסיק לבכות כמו תינוק, רציתי להתאמן כאילו אני השחקן הכי טוב בעולם.
"לא יודע מאיפה יש לי את הרעב הזה, אבל הוא נמצא בתוך תוכי ולעולם לא עזב. כשאני מפסיד, אני מרגיש שאני גווע ברעב. כשאני מנצח, אני עדיין רעב, אבל מרגיש כאילו אכלתי ארוחה קלה. זה הדימוי היחיד שיכול להסביר מה אני מרגיש".
"ככל שהגעתי ליותר הישגים, חלמתי להגיע רחוק יותר. בהתחלה חלמתי לשחק במנצ'סטר יונייטד. אחר כך, חלמתי להגיע לריאל מדריד ולשבור שם את כל השיאים. בשמונה השנים שלי במדריד הגעתי להישגים אדירים והצבתי סטנדרטים אחרים. אם בעבר הייתי מתרגש מכל תואר, בשנים האחרונות זכייה בתואר בריאל הייתה רק הימנעות מכישלון. ככה זה כשמדובר בשחקני על, זה העבודה שלי".
"אחרי 400 משחקים במדי ריאל מדריד, לנצח ולזכות בתארים זו עדיין השאיפה העליונה שלי. אני חושב שנולדתי כזה. אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז שהפכתי לאבא, קיבלתי פרופורציות. ילדיי הם המשמעות האמיתית לחיי. המטרה שלי עדיין נשארה זהה - אני עדיין רוצה להמשיך לשבור את כל השיאים בריאל מדריד. אני רוצה לזכות בכמה שיותר תארים. זה הטבע שלי. אבל הרגע הכי משמעותי שחוויתי כאן, זה שאספר לנכדיי עליו כשאהיה בן 95, היה הרגע שבו הלכתי יד יד עם בני בסנטיאגו ברנבאו כאלוף. אני בטוח שאוכל לעשות זאת שוב".
