בדרך לאנדזון: סיכום המחזור הרביעי ב-NFL

הרגע הזכור ביותר מעונת הרוקי של הבחירה מספר 1 בדראפט הקודם, ג'ארד גוף, הגיע בכלל לפני תחילת העונה כאשר בפרק הראשון של הסדרה "הארד נוקס" התברר שהבחור, אז כבר כמעט בן 22, לא ממש יודע מאיזה צד השמש זורחת ואיפה היא שוקעת.

מי שדווקא שקעה מצוין בעונה שעברה היא הקבוצה שבחרה בגוף, לוס אנג'לס ראמס, שבשנת הקאמבק שלה לעיר המלאכים אחרי שני עשורים בסנט לואיס, ממש לא הצליחה להלהיב ולמשוך את הקהל אחריה ולמרות שפתחה עם מאזן 1:3 אחרי תבוסה מביכה בסן פרנסיסקו ושלושה ניצחונות רצופים בעקבותיה, היא הפסידה 11 מתוך 12 משחקיה הבאים (וגם זה שניצחה היה 6:9 מזעזע מול הג'טס), בדרך לעוד עונה בקרקעית הליגה.

הבורות של גוף לגבי נושא טריוויאלי כל כך כמו השמש הייתה סמל טוב לבעיה של הראמס אשתקד. ג'ף פישר פתח את העונה עם קייס קינום בעמדת הקוורטרבק, לא הצליח להוציא ממנו כלום (כיום אנחנו רואים שקינום לכל הפחות סביר, במינסוטה) ובאמצע העונה התייאש וזרק את גוף למים העמוקים, מבלי להציע לו איזושהי עזרה. כמו שגוף נראה ילד מבולבל מחוץ למגרש, כזה שלא יודע איפה הזריחה, כך הוא נראה מפוזר וצעיר מדי על כר הדשא. העונה לעומת זאת, נראה שהכל השתנה.

בעוד קרסון וונץ, שנבחר מיד אחריו בדראפט, הפך מיד לקוורטרבק הפותח של פילדלפיה וסיפק עונת רוקי מעודדת, סביב גוף כבר החלו דיבורים על באסט/טעות היסטורית של הראמס. הוא עבד הרבה בקיץ האחרון כדי לשנות את המצב הזה ולעונה הנוכחית הגיע שחקן שונה לחלוטין.

בעזרתו של טוד גרלי, שחוזר לעצמו תחת המאמן הצעיר והסנסציוני שון מקביי, נדמה שגוף סופסוף מתחיל להבין את הליגה ולהצדיק את הבחירה בו במקום הראשון. נכון לרגע זה, המניה של גוף בשיאה וב-ESPN כבר תהה אלדן גונסאלס: "עד כמה הקפיצה שלו יכולה להיות גדולה בעונתו השנייה בליגה?". לצד גוף בחן גונסאלס בחירות מספר 1 בדראפטים השונים, מפייטון מאנינג ועד ג'יימיס ווינסטון והראה כי אף אחד בשני העשורים האחרונים לא נהנה מזינוק משמעותי כל כך כמו שגוף מציג, לפחות בינתיים, בעונה השנייה שלו.

נכון לרגע זה, גוף שמיני בכמות היארדים שמסר, עם 1,072, רק 17 יארדים פחות ממה שמסר לכל אורך עונת הרוקי שלו (בשבעה משחקים). כדי להגיע לאותם יארדים כרוקי, הוא נזקק ל-112 השלמות ב-54.6 אחוזי דיוק. כעת, הוא עומד על 78 השלמות בלבד ב-66.7 אחוזי דיוק (שביעי בליגה). הממוצע שלו ליארדים-פר-מסירה זינק העונה מ-5.31 ל-9.16 (מקום ראשון בכל ה-NFL) והוא עומד על שבעה טאצ'דאונים (מקום שישי), איבוד ושני פאמבלים לעומת 5, 7 ו-5 בהתאמה אשתקד. ה-QBR קפץ מ-18.9 עלוב ל-60.2 והרייטינג מ-63.6 ל-112.2 (מקום שלישי, אחרי אלכס סמית' ובריידי). לפחות כרגע, ג'ארד גוף נראה כמו שחקן חדש לחלוטין.

היכולת הנהדרת הזו שינתה את כל הוייב סביב הראמס, שמציגים את ההתקפה הנפיצה בליגה בתום ארבעה מחזורים, עם 35.5 נקודות למשחק. הם המטירו 46 נקודות בבית במחזור הפתיחה על אינדיאנפוליס ההמומה, הפסידו בתום קרב צמוד בבית מול וושינגטון החזקה והמשיכו לניצחון חוץ משוגע בסן פרנסיסקו בליל חמישי שעבר (39:41) ולניצחון חוץ עצום בדאלאס ביום ראשון החולף (30:35). בדיוק כמו בעונה שעברה, הראמס במאזן 1:3, אבל הפעם נדמה שהם באמת יכולים לעשות משהו מעניין, כאשר החזרה של ארון דונלד לעניינים, אחרי שהחמיץ את כל ההכנה לעונה ואת המשחק הראשון בגלל בעיות חוזה, אמורה לייצב מעט את ההגנה הרעועה בהמשך הדרך.

ביום ראשון הקרוב מחכה ללוס אנג'לס עוד מבחן גדול, בבית מול סיאטל, אחרי שבוע בו ההייפ רק הולך ועולה סביב הקבוצה הצעירה הזו והיא שומעת את התקשורת הקולנית של LA מהללת אותה אל מול הצ'ארג'רס האיומים. אחרי הסיהוקס, הראמס יוצאים למשחק חוץ סביר בג'קסונוויל וממשיכים למשחק "ביתי" בלונדון נגד אריזונה, לפני שבוע החופש. אם גוף יישאר חד וחם, 1:6 וחלומות על זכייה ב-NFC מערב יהפכו למציאותיים פתאום.

עוד בנושא:

ממעמקים: על מסע הגאולה יוצא הדופן של הקוורטרבק טוד מרינוביץ'
בודדה בפסגה: קנזס סיטי ניצחה 20:29 את וושינגטון
הכל חוץ מצפוי: ערב של ניצחונות חוץ סנסציונים ב-NFL

הראמס לא היו כמובן קבוצת החוץ היחידה שעשתה עבודה נפלאה ביום ראשון. למעשה, שישה מבין שמונת משחקי הסדרה המוקדמת הסתיימו עם ניצחונות לקבוצות האורחות, כאשר רק הג'אגוארס (שהפסידו בגלל שטות לג'טס בתום הארכה) וטנסי (שהובסה קשות ביוסטון) מקלקלות את החגיגה הזו.

השתיים שרשמו את הניצחונות המרשימים מכולן היו בפאלו וקרוליינה, שגברו על שתי נציגות החטיבות בסופרבול האחרון, אטלנטה וניו אינגלנד. הבילס לא היו בפלייאוף במילניום הזה, אבל לאור החולשה הלא צפויה של הפטריוטס, הם בהחלט יכולים להיאבק על ה-AFC מזרח לשם שינוי. אם האלופה תפסיד בליל חמישי בטמפה ביי ובפאלו תנצח משחק קל על הנייר בסינסינטי בראשון, הפער בין שתי הקבוצות הללו כבר יעמוד על שני משחקים. באפ סטייט ניו יורק חיפשו זמן רב אחר יציבות, בעיקר על הקווים ונראה שהם מצאו אותה עם שון מקדרמוט, שמוביל קבוצה עיקשת ובנה הגנה נפלאה, שמובילה את הליגה בנקודות שהיא מרשה ליריבות בממוצע למשחק: רק 13.5.

מלבד ההגנה, גם טיירוד טיילור נראה יציב והוביל 15 רבעים רצופים בלי אף איבוד כדור קבוצתי, שיא מועדון חדש. בפאלו לא הובילה את ה-AFC מזרח בתום ארבעה משחקים באף עונה מאז 2008, אז בריידי היה פצוע. כעת, הפציעות מאיימות דווקא על הבילס, שיצטרכו להוכיח שיש להם גם עומק כדי להתמודד לאורך זמן מול הקבוצה של בליצ'יק, שכנראה תתאושש בשלב מסוים.

בינתיים לפחות, לפטריוטס יש עוד הרבה עבודה והשואו של קאם ניוטון בפוקסבורו ביום ראשון הבהיר זאת. רק טאצ'דאון הירואי של בריידי בשבוע שעבר מנע מניו אינגלנד להיות ב-3:0 מדהים במשחקי הבית עד כה, בעוד הפנת'רס שוב הראשו שיותר נוח להם לצאת לדרכים מאשר לשחק בבית משום מה (3:23 בסן פרנסיסקו, רק 3:9 בבית על בפאלו ותבוסה מול ניו אורלינס בשבוע שעבר). ניוטון מתקשה לשמור על יציבות ולצד הצגות נהדרות הוא נקלע יותר מדי פעמים למשחקים רעים ויקווה שעוד משחק חוץ קשה, הפעם בדטרויט, יוציא ממנו שוב את המיטב.

בכל מקרה, הסיפור המסקרן ביותר בפנת'רס כרגע הוא הבחירה 8 בדראפט, כריסטיאן מקאפרי, על הנייר רץ אחורי אבל בפועל, התופס הכי חשוב של הקבוצה כרגע, שצועד במקום השישי בליגה ביארדים אחרי התפיסה (129). בעוד ג'ונתן סטיוארט מקבל את רוב האחריות על הקרקע, נדמה שבכל שבוע מנסה רון ריברה למתוח עוד קצת את הגבולות של מקאפרי ולבדוק מה הוא יכול לתרום לו באספקטים שונים של המשחק. בשעה שברייס לאב כבר שובר בסטנפורד את השיאים שמקאפרי העמיד, הרוקי עצמו, בנו של אד מקאפרי ששיחק בליגה 13 שנים וזכה בשלוש אליפויות, מתפתח להיות כוכב.

ואחרי שהחמאנו לשלוש קבוצות, הגיע הזמן לבדוק גם את הצד האפל של הליגה. בשעה שקנזס סיטי נותרה המושלמת היחידה, ארבע קבוצות הפסידו את כל 16 המשחקים שלהן עד כה: קליבלנד והצ'ארג'רס ב-AFC, הג'איינטס וסן פרנסיסקו ב-NFC.

בראונס: בשעה שקבוצות הבייסבול והכדורסל של העיר נאבקות על אליפויות, הבראונס מתחילים לאבד תקווה בעוד "תהליך". הקבוצה הפסידה 22 מ-23 משחקיה האחרונים ודשון קייזר לא נראה כמו מי שיגאל אותה מייסוריה. מיילס גארט הפצוע אמור סופסוף לערוך בכורה השבוע, ג'בריל פפרס מאכזב בינתיים וקליבלנד תנסה לנצל את משחק הבית מול הג'טס ביום ראשון כדי לגרד ניצחון נדיר.

צ'ארג'רס: לא בשביל זה עברו החזיזים מסן דייגו. באצטדיון הקטן בקרסון הם מתקשים לייצר יתרון ביתיות והשבוע, אחרי שאלפים מאוהדי פילדלפיה הרעישו שם עולמות והאיגלס הנחילו לצ'ארג'רס עוד הפסד צמוד ומתסכל (שלושה מארבעת ההפסדים של לוס אנג'לס העונה היו בהפרש כולל של שמונה נקודות), בחשבון הטוויטר של פילי כבר עקצו: "הלוואי שהייתם איתנו כאן", פנו לאוהדים שלהם, "אבל זה נשמע כאילו באמת רובכם הייתם כאן". רק קבוצה אחת אי פעם חזרה מ-4:0 להופעת פלייאוף: הצ'ארג'רס של 1992. לא נראה שזה יקרה הפעם.

ג'איינטס: בעונה שעברה הג'איינטס הפתיעו רבים עם מאזן 5:11 וכניסה לפלייאוף, לראשונה מאז האליפות ב-2011/12. זו הייתה עונת הבכורה של בן מקאדו על הקווים והתחושה הייתה שיש שינוי חיובי באוויר, אך כעת נראה כי בסך הכל היה מדובר בסטייה סטטיסטית. למרות אודל בקהאם ג'וניור (שנקנס כמובן בשל חגיגת "הכלב המשתין" המטופשת) ועם איליי מאנינג בדמדומי הקריירה, הענקים לא מסוגלים לייצר שום דבר חיובי. הם פתחו עם שתי הופעות חלשות וגם בשבועיים האחרונים, כאשר עשו קאמבקים יפים והיו בתמונה עד לסיום, הם הפסידו משני שערי שדה על הבאזר. השבוע הם מארחים את הצ'ארג'רס למשחק בו סופסוף אחת הקבוצות תשיג ניצחון העונה (כנראה), אבל אחר כך מגיעים ביקורים בדנבר ומשחק בית סיאטל ואז שבוע החופש, בסיומו מקאדו כבר עלול למצוא את עצמו מובטל.

סן פרנסיסקו: קייל שנאהאן הגיע מהשיאים באטלנטה אל הניינרס המפורקים, בידיעה שייאלץ לבנות הכל מהתחלה ושנקודת המוצא שלו היא בריאן הוייר. ברגעי ההכרעה של הזמן החוקי בהפסד האחרון, מול אריזונה בהארכה, הוייר מסר יופי של כדור לידיים של שנאהאן, שנותר מתוסכל מאוד על הקווים. הניינרס היו צריכים לנצח את המשחק הזה, אחרי דרייב טוב שמרח כמעט את כל ההארכה, אך הצליחו שוב להפסיד. חוץ מהתבוסה לקרוליינה במשחק הפתיחה, הם נראים די סביר ונשארים צמודים רוב הזמן, כך שאולי השבוע באינדיאנפוליס הם יוכלו לחלץ משהו, אבל הלו"ז הקשה בהמשך הדרך נראה כמו משהו שישלח אותם להתמודד על הבחירה הראשונה ואז, אז כבר יהיה להם קוורטרבק אחר כנראה.