בווידאו: מרינוביץ' מוסר לשבעה טאצ'דאונים בחודש שעבר
שבע שנים לאחר שניפץ לרסיסים את החלום הגדול שלו, החלום הגדול של אחרים, הוא ניסה להחיות אותו. בלית ברירה התחיל הפעם בליגה נמוכה יותר, בקבוצה עם פחות לחץ וציפיות, אך שום דבר לא באמת השתנה. הדשא, האצטדיון, העיר, החברים לקבוצה, המאמנים, הבעלים, האוהדים, המשפחה - הכל היה רקע, דמויות משנה לכוכבים האמיתיים של חייו, שהיו קוקאין והרואין, מריחואנה וספידים ואלכוהול וכל מה שבתווך. במחצית אחד המשחקים הוא נכנס לחדר ההלבשה, נכנס לשירותים, התיישב על האסלה והקשיב מבעד לדלת כיצד המאמן שלו מתדרך את השחקנים שלו, תדרוכים אותם לא באמת שמע, להם לא באמת הקשיב. שום דבר כבר לא ממש שינה מלבד ההרואין שהיה כעת בידיו, שאמור היה להיכנס למערכת גופו ולהביא לרגיעה המוכרת כל כך, לניתוק שיאפשר לו לחזור ולהיות אדם אחר ממי שהוא ללא הסמים. אלא שהניסיון הרב שצבר עד אותו רגע לא עזר, ואיכשהו, הצליח לחתוך את עצמו ממקטרת הזכוכית בה היה ההרואין. הוא עלה למחצית השנייה חבוש בידו, כל כולו סמל לאדם שהפך להיות.
כיום, בגיל 48, 18 שנה אחרי אחת מנקודות השפל הגדולות (אבל בהחלט לא היחידות) של חייו, טוד מרינוביץ' שוב בתוך הפוטבול - אותו ענף שהעלה אותו לגדולה, שריסק אותו לקרקע, ושלא בזבז זמן רב על האמצע בין שני הקטבים.
בניגוד לספורטאים רבים אחרים שהיו קורבנות של ילדות דפוקה, בצורה זו או אחרת, הרגעים שעיצבו את טוד מרינוביץ' החלו עוד כשהיה עובר. אביו, מארב, היה שחקן מכללות לא רע ב-USC ואפילו הגיע ל-NFL, אך לא היה מספיק טוב ונאלץ לפרוש ולהפוך למאמן כושר. הוא למד בקדחתנות את שיטות האימון של מזרח אירופה וגרמניה, ייסד שיטות אימון ייחודיות משלו, וכשאשתו טרודי נכנסה להריון, הוא החליט להפוך את בנו הראשון למה שב"ספורטס אילוסטרייטד" יגדירו כ"ספורטאי המבחנה הראשון בארצות הברית". "תמיד חשבתי שכשיהיה לי ילד, אנסה לספק לו סביבה כמעט מושלמת", אמר ל"ניו יורק טיימס", שזה נשמע טוב ויפה וחם ודואג ותמים; האמת היא שכדי להגיע לסביבה המושלמת הזו - כלומר, כדי להפוך לקוורטרבק המושלם - מארב מרינוביץ' וטרודי נקטו באמצעים קיצוניים למדי. למשל: כשהאם היתה בהריון היא נמנעה ממלח, סוכר, אלכוהול וטבק. וכשהילד הגיח לעולם ב-4 ביולי, 1969, הוא החל לעבור אימוני כושר ומתיחות בעריסה. עוד לפני שלמד ללכת היה מרים כדורי כוח, עומד על קורה, למען שיווי המשקל, ומבצע את הגרסה שלו לשכיבות שמיכה. בעריסתו תמיד היה כדור פוטבול. "לא כדור אמיתי של ה-NFL. זה יהיה חולני", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" אביו, בכתבה בה קיבל בנו את הכינוי "רובו QB". שנה חלפה מאז כבש "רובוקופ" את הוליווד והעולם, ובארצות הברית העריכו שהצעד הבא אחרי יצירת השוטר המושלם, היא יצירת הקוורטרבק המושלם.
האוכל שקיבל בבית כלל אך ורק ירקות ופירות טריים וחלב לא מפוסטר. אסור היה לו לאכול ג'אנק פוד או ממתקים וכשהיה הולך למסיבות יום הולדת של חברים בבית הספר, היה מביא איתו מקלות גזר מהבית, או מאפים שלא כללו סוכר וקמח לבן. וזה לא נגמר באוכל, כמובן: לטוד הצעיר אסור היה לראות סרטים מצוירים, משום שהיו "אלימים מדי". במקום זאת, טרודי התעקשה שיצפה בסרטים ישנים של אלפרד היצ'קוק ויקרא ספרי מתח של אגאתה כריסטי, שכן המרינוביצ'ים שאפו לא רק לשלמות גופנית, כי אם אינטלקטואלית. טרודי היתה לוקחת את בנה למוזיאונים, לקונצרטים של מוסיקה קלאסית, לתערוכות. אסור היה לו לגלוש על סקייטבורד כמו יתר חבריו, והחיבה שפיתח לאמנות נזנחה ברגע שאביו גרס שהיא עלולה להשפיע על כישורי הפוטבול שלו. כשהיה בן ארבע כבר התמקצע בריצה למרחק של למעלה משישה ק"מ ויום אחד, בכיתה ב', כשאביו חשב שלא התאמץ מספיק באחד ממשחקי הכדורסל בבית הספר, אולץ טוד הצעיר לרוץ לצד המכונית המשפחתית למרחק של כמעט 15 ק"מ.
ב-ESPN בחרו במארב מרינוביץ' כאב השני הכי גרוע בתולדות הספורט - שני רק לג'ים פירס, אביה של הטניסאית הצרפתיה מארי, שהתעלל מילולית בה וביריבות שלה ובסופו של דבר הורחק מה-WTA. ההשפעה של מארב, לעומת זאת, היתה מרומזת יותר, ונתנה את אותותיה רק בשלבים מאוחרים יותר בחייו של בנו. נניח, בתיכון, כשהחל להתמכר לאלכוהול ומריחואנה - לאו דווקא מתוך איזה מרד בשרטוט המדויק שהכין עבורו אביו, ויותר מתוך ניסיון נואש להתמודד עם הלחץ העצום שהושם על כתפיו ועם הביישנות הכרונית שלו. מדי יום היה נפגש עם חבריו לפני בית הספר ומעשן. "הייתי מאוהב", אמר בכתבת המופת שערכו עליו ב"אסקווייר". את מערכת היחסים עם אלכוהול תיאר בפני "דל מאר טיימס" באלה המילים: "מה שגיליתי באלכוהול היה מדהים, הרגשתי נוח להיות עצמי לראשונה בחיי. הייתי צריך חומר כלשהו שיהפוך אותי לבסדר". כשאביו ואימו התגרשו עבר להתגורר עם מארב, כמובן, ובעוד האב לא יכול היה יותר לשלוט פיזית בבנו, והיחסים בין השניים בסך הכל היו טובים והבן המשיך להצטיין על כר הדשא, כל זה בסך הכל הוביל ליותר לחץ, מה שהוביל ליותר אלכוהול, ליותר סמים וליותר הרס עצמי.
לאחר שניפץ שלל שיאי תיכונים וזכה לכתבות אודותיו במגזינים גדולים, כל המכללות הגדולות עמדו בתור כדי לנסות ולשכנע את טוד מרינוביץ' להצטרף לשורותיהן. "זו ההחלטה הגדולה של חיי", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" ב-1988. "זה קובע לא רק איפה אשחק, אלא ככל הנראה גם עם מי אתחתן, מי יהיו החברים שלי ואיפה אגור. זה קובע הכל, והדבר היחיד שאני יודע בביטחון מלא הוא שאני צעיר מדי לקבל החלטה שכזו בעצמי". בסופו של דבר, באופן לא לגמרי מפתיע, בחר ב-USC - המכללה בה למד ושיחק אביו. ואם בתיכון הלחץ היה פחות או יותר שמור למה יחשוב אביו וכיצד יצליח לעמוד בציפיות התקשורתיות, בקולג' הוא כבר היה צריך לדאוג ל-93 אלף איש שהגיעו למשחקים, למיליונים אחרים שצפו בטלוויזיה - וכן, כמובן שגם לאבא שלו, אף שכבר לא גר אצלו. "סוף סוף אני רחוק מאבא שלי שאומר לי מה לעשות, ואני חייב להודות שניצלתי את זה", הודה בפני "ספורטס אילוסטרייטד". "הוא אומר לי - קדימה, יש לך את שארית החיים לעשות שטויות, לא עכשיו, ואני יודע שהוא צודק, אבל יש הרבה הסחות דעת כאן".
באותה כתבה ניתן היה לראות כיצד מרינוביץ' ממש קורס תחת הלחץ והציפיות. "לעזאזל, זה קשה לעמוד בציפיות של הילד האמריקאי שמעולם לא אכל ביג-מק, ונמאס לי מאנשים שמסתכלים עלי מוזר. לעתים אני פשוט לא רוצה להתמודד עם זה". עד כדי כך הוא לא רצה להתמודד עם זה שיום אחד נסע לאמא שלו להתנתק לכמה ימים. "הלוואי שאוכל לנסוע למקום אחר ולהיות מישהו אחר", אמר לה, "אני לא רוצה להיות טוד מרינוביץ'". מיום ליום הסכים עם המשפט שהיתה אומרת לו לא פעם: שפרסום הוא כמו בושם; זה אחלה להיות סביבו ולהריח אותו, אבל בשום שלב לא כדאי לבלוע אותו. וזה לא היה פשוט: הפתיחה אמנם היתה בינונית, אבל ברגע שמרינוביץ' הוכתר כקוורטרבק המוביל של אחת המכללות המעוטרות אי פעם, הוא הפך לכוכב עצום, נבחר לפרשמן השנה ב-1989 ובגיל 21, רגע לפני עונתו השנייה, נכתב עליו ב"ניו יורק טיימס", לא פחות ולא יותר, שהוא שחקן USC הכי מסקרן מאז או ג'יי סימפסון. ושוב, המעגל של הלחץ והניסיונות לצאת ממנו עם סמים ואלכוהול עשה את שלו. לאחר שהבריז ממספר שיעורים הושעה מקבוצת הפוטבול של המכללה, וכשחזר שיחק הרבה פחות טוב. באחד המשחקים ששודרו מחוף לחוף בארצות הברית נראה צורח על מאמנו, לארי סמית', ובסיום עונתו השנייה והאחרונה במכללות, נעצר על אחזקת קוקאין.
היה זה המעצר הראשון מתוך תשעה שיחווה בחייו.
הלחץ רק הלך וגבר כשנבחר בדראפט ה-NFL של 1991 על ידי לוס אנג'לס ריידרס במקום ה-24 - מעל ברט פארב - ושמע שהוא "המושיע". הוא זכה להישאר בעיר בה נולד ולמד בתיכון ובקולג' וקיבל שלושה מיליון דולר ומעין כרטיס חופשי להמשיך לטפח את השגרה המסוכנת שאימץ לעצמו. "היה לי סוד והרבה כסף להאכיל את המחלה שלי", אמר ל"דל מאר טיימס". הריידרס הכניסו אותו לאט לאט לעניינים. בעונתו הראשונה בקושי שיחק, מה שרק השאיר לו יותר זמן לנשים, מסיבות, אקסטזי וקוקאין. בגלל המעצר לפני שהגיע לליגה, ב-NFL הכריחו אותו לעבור בדיקות שתן תכופות, מה שאילץ את טוד מרינוביץ' להתמודד עם המצב החדש. לוותר על סמים בכלל ומריחואנה בפרט היה בלתי אפשרי; מריחואנה היתה הדבר היחיד שהחזיק אותו עם הראש מעל המים באותה תקופה. לשמחתו, כמה חברים לא-מעשנים באו לעזרתו וסיפקו לו שתן נקי, אותו היה שומר בבקבוקי גייטורייד במקרר בביתו ובכל פעם שנדרש, היה שופך קצת לתוך בקבוק קטן יותר, לוקח לאימון, מניח להתחמם, מחביא איפשהו, לוקח אותו איתו לשירותים ומספק דגימה נקיה. כמו שלמד את ספר התרגילים העצום של הריידרס וידע מה לעשות בכל זמן נתון על המגרש, כך למד למתוח את הגבולות, להערים על השיטה, להצליח לשחק ולהתאמן ולהתקיים בהשפעת סמים בליגת הספורט הגדולה בארצות הברית.
חבריו של מרינוביץ' אמנם לא השתמשו בסמים, אבל חלק מהם כן צרכו המון אלכוהול. באחת הבדיקות נמצאה כמות אלכוהול גדולה פי ארבעה מהמותר בליגה, ולקבוצתו של הקוורטרבק הצעיר לא נותרה ברירה אלא לשלוח אותו למוסד גמילה - אף שהיה זקוק לגמילה מהמון דברים אחרים לפני אלכוהול. הוא בילה שם 45 ימים, השתחרר והחל לצרוך LSD - סם שלא יכול להופיע בבדיקות הסמים שעבר. שלא במפתיע, יכולתו היתה מאכזבת וכך גם היכולת להערים על כולם, ולאחר שנכשל בבדיקת סמים במהלך עונתו השנייה ונכשל פעם נוספת לפני העונה השלישית, הושעה מעונת 1993. מבחינת הריידרס היה זה טיימינג ראוי לחתוך את מי שקוטלג כמושיע שלהם, ובפועל שיחק שמונה משחקים בלבד ב-NFL - אחד בעונתו הראשונה ושבעה בעונתו השנייה. בגיל 24, מצא עצמו מי שאמור היה להיות אחד הקוורטרבקים הטובים בעולם ללא עבודה או עתיד, פחות או יותר שרוף בליגה בה אמור היה לשלוט. כעשר שנים לאחר מכן, נכלל ברשימת 25 הפלופים הגדולים בתולדות עולם הספורט של ESPN.
"הוקל לי כששחררו אותי, כי לא הייתי צריך לחיות את החיים הכפולים האלה יותר", סיפר השנה ל"דל מאר טיימס". "ונחשו מה? הכל נהיה גרוע יותר. זה הוביל לסמים ולמקומות שלא הייתי מאחל לאף אחד".
הנה תקציר קצר של הסמים והמקומות עליהם דיבר: ב-1997 נעצר ונשלח לכלא לחודשיים באשמת גידול מריחואנה; כשנתיים לאחר מכן תכנן לעשות קאמבק לליגת הפוטבול הקנדית, אך נפצע במהלך משחק כדורסל וגילה את ההרואין - אותו הרואין שניסה להזריק בפסקה שפתחה את הכתבה הזו. בתקופה ההיא שיחק בלוס אנג'לס אוונג'רס מליגת האולמות, אך הפוטבול היה בסך הכל אמצעי להשיג עוד סמים. למעשה, את בונוס החתימה שלו בזבז מיידית על עוד הרואין. "השגתי קוקאין טוב והרואין ממש טהור וערבבתי אותם. זה כל מה שרציתי לעשות. התעוררתי, הכנתי מנה והלכתי לאימון", אמר ל"אסקווייר". "הייתי נזיר הרואין. לא עזבתי את הדירה שלי עד שהסמים נגמרו. לא היו רהיטים בבית שלי, רק מיטה וטלוויזיה. לא אכלתי. כל החיים שלי סבבו סביב סמים והכלב שלי". אף שגילה יכולת לא רעה בכלל באותה עונה, לכולם היה ברור שזמנו כחלק ממערכת מתפקדת קצוב. באפריל 2000 נעצר באשמת תקיפה מינית, ב-2001 הורחק ממספר משחקים משום שהטיח בשופטים מילים וחפצים, ובהמשך אותה שנה נעצר באשמת אחזקת הרואין. "איך אפשר לשחק כשאתה מכור?" תהה באותה שנה בפני "לוס אנג'לס טיימס". "אני לא יודע. לא יודע. עשיתי את זה כל כך הרבה זמן שזה הטבע שלי. כנראה שיכולתי לשחק מתוך שינה".
אבל זה לא ממש מדויק, כי מ-2001 ועד לפני כחודש, הוא לא שיחק כלל - לא מתוך שינה, ולא מתוך ערות. ב-2004 הפך חסר בית. משפחתו טענה שגנב ממנה. את הימים והלילות העביר באחת הטיילות בלוס אנג'לס, מרוויח כמה עשרות דולרים בעבודות ניקיון, כסף שלא הספיק כדי לטפח את ההתמכרות להרואין אך כן לסמים מעט פחות נוצצים. באותה תקופה החל לגלוש על סקייטבורד ונעצר פעם אחת על ידי המשטרה, על שגלש בתחום אסור. כשהשוטרים חיפשו עליו, הם מצאו מת' ומזרקים. מספר חודשים לאחר מכן הפר את תנאי המבחן שלו וכשנעצר ונשאל מה עיסוקו, השיב שהוא "אמן מובטל" ו"אנרכיסט". הוא נכנס למוסדות גמילה פחות או יותר כפי שיצא מהם, ואף שהחל להרצות בחלק מהם, חזר פעם אחר פעם לסם. בסופו של דבר הצליח, סוף סוף, להתנקות, הכיר את אשתו במוסד גמילה ומצא מפלט באמנות - התחום שכל כך אהב בשנות נעוריו, אך לא יכול היה לעסוק בו בגלל הלחץ של אביו והסביבה להתמקד אך ורק בפוטבול. בתחילת שנות התשעים, כשעוד היה בגדר פוטנציאל עצום, השווה בין תפקיד הקוורטרבק ותפקיד האמן כשאמר ל"ספורטס אילוסטרייטד": "באף אחד מהתפקידים הללו אין גבולות. לקוורטרבק יש הכי הרבה מרחב ושליטה במגרש, ממש כמו לאמן. זה כיף, לראות כלום הופך למשהו טוב".
והמשהו הטוב הזה הפך למקצוע. ב-2009 התחיל לחיות מהאמנות שלו - ציורים ופסלים שהופיעו בגלריות ברחבי קליפורניה, ועוסקים בביוגרפיה שלו, אבל לא רק.
היו גם נפילות לאורך הדרך. המפורסמת שבהם היתה בקיץ שעבר, כשנעצר בקליפורניה, עירום כביום היוולדו בחצר של אחד השכנים, ועליו סמים. הוא קיבל עונש מאסר על תנאי אך בניגוד לשנים עברו, כעת טוד מרינוביץ' יודע לקום אחרי שהוא נופל; כעת הוא חושק בהתרוממות יותר מאשר בהתרסקות. במהלך הקיץ הנוכחי, לאחר שעזר לאמן את קבוצת סוקל קויוטיס מליגת הפיתוח העולמית (שפועלת בעיקר בארצות הברית ובדרום אפריקה), חתם על חוזה והפך, בגיל 48, לשחקן הפוטבול המבוגר ביותר בעולם - מבוגר ב-23 שנה מהקוורטבק איתו הוא צריך להתחרות על העמדה. "אני לא יכול לקחת קרדיט על שום דבר", אמר לתקשורת האמריקאית. "קיבלתי את מתנת הנואשות. כשניסיתי להיגמל כל הזמן אמרתי 'אני הולך לגמילה, ואז אחזור לחיי', וזה מעולם לא עבד. עכשיו הגמילה שלי היא חיי. שילבתי את השניים". וזה עבד: ב-2 בספטמבר, כך טען מרינוביץ', הוא עלה למשחק פוטבול ללא השפעת סמים או אלכוהול בפעם הראשונה מאז היה בן 15. זה נגמר עם שבע מסירות לטאצ'דאון וניצחון 0:73 על קליפורניה שארקס. "זה המשחק הכי טוב בייקום, והייתי רחוק ממנו יותר מדי זמן. אני לא יכול לחשוב על דבר מהנה יותר", אמר. "אני בר מזל לעמוד על הפלנטה הזאת. ולשחק פוטבול? זה פשוט... אין לי מילים".
אבל יש לו, יש לו עוד קצת. כי כדי להגיע לאן שהגיע, טוד מרינוביץ' היה צריך ללמוד לקח אחד חשוב - לקח שאף אחד מהסובבים אותו לא לימד אותו בשום שלב. הוא היה צריך לגעת בשמיים ולהתרסק לתהום אחר תהום כדי למצוא את האמצע. "דבר אחד שאני מוותר עליו הוא פרפקציוניזם", אמר בחודש שעבר ל"ניו יורק טיימס". "אני מתחיל ללמוד לחיות עם חוסר שלמות".
לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il