מאז שהתברר שריאן גיגס בגד באשתו עם אשתו של אחיו, הכניס אותה להיריון, שילם לה להפלה ואחר כך היה מעורב בעוד כמה רומנים מהצד עם כל מיני טראש אנגליות, כבר אי אפשר להיות מופתעים ממעללי ספורטאים בחייהם הפרטיים. גיגס, מעבר ליכולות שלו, היה כדורגלן למופת וסמל לספורטיביות, שחקן הגון ונאמן, קפטן אחראי, שקט ומסור - והעובדה שדווקא הוא עשה את המהלך הכל כך מלוכלך ובוגדני, הבלתי נתפס, של לשכב עם האישה של אח שלו, המחישה שוב שאין קשר בין תדמית של ספורטאי על המגרש לבין מה שהוא עושה מחוצה לו. נדמה שזה מובן מאליו, ברור לכל בר דעת, שזו ציפייה לא הגיונית לחשוב שספורטאי יהיה אדם דגול רק בגלל שהוא כישרוני או מהיר או טכני או קר רוח מול השער (ד"ש לערנוש). ועם זאת, מפתיע בכל פעם מחדש לגלות שמתחת לכאלה כוכבים גדולים, מסתתרים כאלה אנשים קטנים. או סתם אנשים.
יש הרבה דרכים לבחון את פרשת הטוויטר של קווין דוראנט. אפשר לקטול אותו ולבוז וללעוג לו, ויש הרבה חובבי ספורט חכמים ובוגרים (לא אני) שסבורים שהמעידה שלו היא אנושית, שהוא רק חשף כמה הוא אדם פשוט, שעכשיו הוא אפילו עוד יותר אהוב ואמיתי. במיוחד כשאירועי השבוע האירו עליו זרקור וכל הקרביים שלו נחשפו לעולם מכל הכיוונים וכל מסיכות הסופרסטאר קרסו. זה התחיל בזה שהוא מתח ביקורת פומבית על אוקלהומה סיטי והמאמן לשעבר בילי דונובן שכנראה אמורה הייתה להישלח מחשבון הטוויטר הפיקטיבי שלו (דבר שהוא עדיין מכחיש), אחר כך הגיעה החרטה ("זה היה ילדותי ואידיוטי") וההודאה שיש לו חשבון אינסטגרם פיקטיבי, בהמשך התנצל בצורה רחבה יותר וסיפר ש"לא ישנתי ולא אכלתי יומיים", ואז גם חשף בראיון אחר איך סבל והתענה אחרי שהחליט לעבור לגולדן סטייט ("הרגשתי שהגעתי לתחתית"). לא קל להיות בכותרות על פרשיות כאלה, בטח כשאתה רגיש וקורא כל טוקבק. ואנחנו כבר יודעים שהוא קורא.
במקביל עכברי רשת מצאו תגובה שלו מהשבוע בטוקבקים של יוטיוב (מי, לעזאזל, מגיב, בטוקבקים, של יוטיוב?!) שבה תמצת בכמה שורות קצרות את מהות הפרשה. "למי אכפת מה אנשים חושבים", כתב לדוראנט עכבר משועמם, בהיגיון בריא, וכמו האלמוני מהטוויטר הניח שהוא כותב דברים לחלל ריק, אך נדהם לקבל תשובה מפורטת מהאיש עצמו. "אני משחק כדורסל, יש לי אקנה, גדלתי בלי כלום, אני עדיין מחפש את עצמי בשנות העשרים המאוחרות", טיקבק דוראנט, "אני גולש, מכייף עם חברים, שותה בירות ומשחק באקס בוקס. אני יותר קרוב אליכם ממה שאתם חושבים".
הדברים האלה בלתי נתפסים עבור האוהד המצוי, כי דוראנט רחוק מאיתנו, רחוק מאיתנו מאוד. זה מעבר לעובדה שהוא חי את החלום ומככב ב-NBA. זה מעבר לעובדה שהוא מרוויח עשרות מיליוני דולרים בשנה, מככב בפרסומות ומתארח בתוכניות פריים טיים. זה מעבר לעובדה שהוא בטלוויזיה, בעולם דמיוני מקביל. דוראנט הוא פשוט עילוי ספורטיבי. כדורסלן נדיר. אדם על. ניתנה לי ההזדמנות לראות אותו במציאות מקרוב במשחקים האולימפיים בריו, ואומנם ידעתי שהוא 2.08 מ', ועם זאת נדהמתי לגלות עד כמה הוא ארוך. או כמה ארוכות הידיים שלו. איזו מין מוטציה הוא. כמה ייחודי מבנה הגוף שלו. אי אפשר בכלל להעלות על הדעת שאדם כל כך גבוה יכול לרוץ כל כך מהר. שלא לומר לכדרר. שלא לומר לקלוע בכזו רכות. לא הגיוני, פשוט לא הגיוני, שספורטאי מושלם, עילוי פיזי, אלוף NBA, איש נערץ שכזה, יישב בחדר בחושך ויכתוב טוקבקים לכל מיני פישרים וינסה להסביר להם למה לפני שנה החליט לעזוב קבוצה ולעבור לאחרת. זה נשמע כמו משהו שאפילו ארז אדלשטיין לא יעשה.
עוד בנושא:
אנס קאנטר נגד דוראנט: "תעוף מהטוויטר ותתחיל להתרכז בכדורסל"
מתחים באלופה? "שחקני גולדן סטייט מובכים מהקיץ של דוראנט"
דיווח: ניימאר התנצל בפני שחקני פ.ס.ז' על התקרית עם אדינסון קבאני
איבן ראקיטיץ': "ההחלטה למכור את ניימאר היתה רעה מאוד"
אז מתברר שזה כן הגיוני, שזה אכן קורה, וכמובן שגם אפשר להבין את KD. הרי בין אם בצדק או לא, מתעללים בו. מהרגע שהחליט ללכת לגולדן סטייט (אחרי דילמה קשה, כמעט בלתי אפשרית, שבה היה יוצא רע מכל החלטה) הבן אדם נקטל בכל פינה. אחרי שכבר לקח אליפות, אחרי שכבר זכה בתואר MVP של סדרת הגמר, אחרי שכבר הוכיח שהוא השחקן הכי טוב בקבוצה הכי טובה, עדיין יורדים עליו ועוקצים אותו. ועם זאת, אז מה? מילא כשפייטון מאנינג מסתלבט עליו בפרסי ה-ESPY (על אף שהתברר שזה היה בתיאום איתו מראש), אבל מה לעזאזל אכפת לו ממה שכל מיני פישרים חושבים? כל מיני אמריקאים שמנמנים בולסי דונאטס, ישראלים רזים מנשנשי בורקס, יושבים במשרד, ברכבת, מחכים לאוטובוס הביתה מהעבודה הקטנה שלהם, אנשים בינוניים עם חיים בינוניים שיורים רפש לרשת במטרה להוציא קיטור ולשחרר אלימות ואולי לקבל כמה לייקים עלובים - אליהם מגיב דוראנט? האנשים האלה, שקוראים למסי "לוזר", לדוראנט אכפת מה הם חושבים עליו? רגשי נחיתות מול צייצנים ללא פרצוף?
זה לא מסתדר. אלוהים יודע, גם אנחנו מתמודדים עם ביקורת. כמובן בפרופורציות אחרות, אבל גם לנו חשוב מה חושבים עלינו, גם לנו חשוב להצטדק, גם אנחנו נקלענו להתנצחויות ברשת. ועם זאת, זה מוזר. צורם. קשה לעיכול. הפער בין אליל הכדורסל למטקבק הקטנוני גדול מדי. מה יש לך קווין? עד מתי תתרגז? עוד לא הבנת שספורט הוא עולם ייצרי, שהקהל נסחף, שאי אפשר לשכנע אנשים? ובמיוחד דוראנט, האיש ששונא את התקשורת והעיתונאים ואומר להם שוב ושוב שאין להם מושג - דווקא הוא נסחף לוויכוחי סרק עם קשקשנים אלמונים? "אני יותר קרוב אליכם ממה שאתם חושבים", כתב דוראנט, אבל מישהו צריך להעמיד אותו במקום: אתה הרבה יותר רחוק מאיתנו ממה שאתה חושב. לגיטימי להילחם על כבודך ושמך, ספק אם בדרך הזו. צדק סטיבן ג'קסון כשאמר לו ש"אם אתה כבר מטקבק, תעשה את זה בשמך האמיתי".
ובינתיים, בצד השני של העולם, בענף אחר, אי שם בפריס, המסכות ממשיכות ליפול כשהכדורגלן היקר בתבל מציג שפל חדש. עומד ניימאר ברחבה, ומתווכח עם קבאני מי ייקח את הפנדל. הוא יודע שיש עליו 50 מצלמות, רבבות באצטדיון, מיליונים בבית. כולם רואים מה קורה, ועדיין הוא מתווכח, מתעמת, לוקח את הכדור, כמו ילד שלא מסוגל להשתלט על עצמו. אחר כך מסבירים לנו - הוא באובססיה על כדור הזהב, ובשביל זה הוא צריך לצבור גולים. הוא חייב לכבוש. בשביל כדור הזהב הוא עזב את ברצלונה. עכשיו בשביל כדור הזהב הוא מפורר קבוצה. אם אצל דוראנט זה קטנוניות וחוסר ביטחון, אצל ניימאר זה קטנוניות ואובר ביטחון. שניהם נאבקים על הכבוד, ומונעים מהאגו. שניהם מאבדים פאסון.
באיזשהו שלב, במיוחד אחרי קיץ כזה, כבר אפשר היה לשכוח שניימאר הוא ברזילאי צעיר, ולהניח שהוא איש עסקים. לא כדורגלן, אלא אייקון. מותג. סחורה. השקעה. עסקה. להניח שמאחורי כל החלטה, כל פעולה שלו, עומד יועץ תקשורת. הרי המעבר שלו לפ.ס.ז' הוא חלק מכוחות גדולים, עם מעורבות של קטאר ונייקי, עם משמעויות כלכליות אדירות. לכל פעולה שלו יש משמעות. והנה, הוא לא מתאפק. מביך את עצמו לעיני כל. ביום חמישי כבר דווח בצרפת שהוא התנצל בפני קבאני וחבריו לקבוצה, והתחושה היא שגם כאן מעורבים יועצים ולחצים כלכליים, גם כאן הוא שוכנע לעשות את הדבר הנכון על מנת שלא לפגוע יותר מדי בתדמית. ככה הוא לא יזכה בכדור הזהב, ככה הוא לא ימכור פרסומות וחולצות.
כמו במקרה של דוראנט, הספורטאי הגדול מהחיים מתגלה כבן אדם רגיל מאוד, אבל לפחות במקרה של ניימאר, זה קרה על המגרש ונותן לזה צידוק, כאילו נסחף תחת הרגש והאמוציות של המעמד, של האצטדיון, של המשחק. למעשה, אם מתעקשים, בפעולה של ניימאר עוד אפשר למצוא אלמנטים רומנטיים - כי הנה אדם, שהוא מיליונר ומותג, איש חשוב שמוקף ביועצים ויחצנים, שברגע שמתחיל המשחק שוכח הכל וחוזר להיות ילד עם כדור, שרק רוצה לבעוט. אין ספק שגם דוראנט חייב כבר שהעונה תתחיל, ובהקדם האפשרי, כדי שהוא שוב ייראה על הפרקט, אותו יצור מדהים עם כדור ביד, ויזכיר לעולם במה הוא באמת גדול.
