פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        כמעט גיבור טראגיץ': הסינדרלה שהפכה משחק כדורסל לסרט קיטשי

        הדמעות של דונצ'יץ', הגוף שבגד בדראגיץ', התסריט הכאוב שנכתב מראש - והטוויסט המפתיע מבית מדרשו של קוקושקוב. גמר היורובאסקט הפך לאירוע מכונן בתולדות הענף, וגם לישראל יש מה ללמוד מסלובניה

        שחקני נבחרת סלובניה סוחבים את לוקה דונצ'יץ' (רויטרס)
        הרגיש שחלומו מתנפץ, ונישא על כתפי חבריו. דונצ'יץ' (צילום: רויטרס)

        ביורובאסקט 2037 ירדפו גדודי צלמים אחרי כל צעד של לוקה דונצ'יץ' בן ה-38, כדי לתעד את ההופעה האחרונה של ילד הפלא (כן, עדיין יקראו לו כך) בטורניר. הם יתפעמו מעוד סל ומעוד סבסוב, ובעיקר מכל מסירה שיפרגן לכוכב העולה של נבחרת סלובניה, מתיאו דראגיץ', הבן של. בכל פעם מחדש יזכרו ויזכירו כולם את שני השוטים הבלתי נתפסים מ-17 בספטמבר 2017, כשדונצ'יץ', אז באמת ילד פלא בן 18, ישב על הספסל ופרץ בבכי כשהוא פצוע, מבין שהחלום הקסום שלו עומד להתנפץ לרסיסים; ובאותו דונצ'יץ', חצי שעה מאוחר יותר, נישא עם קרסולו הדואב על כפי חבריו השחקנים, משל היו בעיצומו של מסע אלונקות בטירונות, בדרך למדליית הזהב - כשהוא מבין שהחלום הקסום שלו הפך למציאות.

        "השארנו את הלב שלנו על המגרש. היינו אגרסיביים במשך כל הערב, והראינו איך אנחנו תמיד צריכים להילחם. עם האוהדים האלה אנחנו מסוגלים לנצח כל קבוצה באירופה". המילים הללו, כאילו לקוחות מאתמול, נאמרו על ידי גוראן דראגיץ' (אבא של מתיאו בן הארבע) לפני זמן רב, בערבו של 1 בנובמבר 2007. במשחקו הביתי הראשון עם אולימפיה לובליאנה ב'האלה טיבולי' הוא רשם את ניצחון הבכורה שלו ביורוליג, 78:87 על סוללת הכוכבים העשירה והשבעה של פיני גרשון באולימפיאקוס. דראגיץ' בן ה-21 קלע 12 נקודות, וכשיצא בחמש עבירות, שניות ספורות לפני הסיום, הוא זכה לסטנדינג אוביישן מהקהל הנרגש. על הדרך הוא קיבל כיף ולטיפה מהשחקן שהוזעק מהספסל כדי להחליף אותו, סשה דונצ'יץ' שמו.

        בנו של סשה ישב באותו ערב ביציע, או אולי בבית מול הטלוויזיה, ובוודאי התרגש גם הוא. אותו ילד, לוקה דונצ'יץ', היה בסך הכל בן שמונה וחצי כשכל זה קרה. הוא כבר הכיר את דראגיץ'; בקיץ שלפני, כשהצטרף למחנה לכישרונות צעירים בלובליאנה, הכוכב הטרי הגיע והצטלם עם החניכים. מי יכול היה לשער שעשר שנים מאוחר יותר, ברגע הגדול ביותר בתולדות הכדורסל בסלובניה, יפלרטטו השניים - גוראן הכוכב העליון ולוקה ילד הפלא - עם הגבורה הספורטיבית והגבורה הטראגית, עד שייפול הפור על הצד הנכון.

        עוד בנושא

        סלובניה זכתה ביורובאסקט לראשונה בהיסטוריה עם 85:93 על סרביה
        רבבות חגגו בלובליאנה, דראגיץ': "זה היום המאושר בתולדות סלובניה"
        דראגיץ' MVP, דונצ'יץ', גאסול, בוגדאנוביץ' ושבד בחמישיית הטורניר

        תמונת דיפלוט (מערכת וואלה! NEWS , וואלה)
        מי ידע שכך יהיה? דראגיץ' בעיגול השמאלי, דונצ'יץ' בן ה-8 בעיגול הימני במחנה של לובליאנה ב-2007 (צילום: מתוך עמוד הפייסבוק של Gazzetta.gr)

        זה היה ערב שייכנס לפנתיאון. שכבר נכנס לפנתיאון. בשורה אחת עם הגמרים הגדולים בהיסטוריה, אלה שלא יישכחו בזכות תצוגות העל של סשה ג'ורג'ביץ' (41 נקודות) ושרונאס מרצ'ולוניס (40) ב-90:96 של יוגוסלביה על ליטא באתונה ב-1995; ובזכות הניצחון ההיסטורי של ניקי גאליס ויוון על בריה"מ באותה אתונה ב-1987, 101:103 בתום הארכה.

        * השמועות על מתח ולחץ שמשפיעים על ספורטאים ברגעי האמת הפכו לקלישאה חבוטה ומביכה, כשלא פחות מ-12 שחקנים הגיעו בגמר לממוצע הנקודות שלהם או עברו אותו.

        * הכוכבים הנוצצים, דראגיץ' ובוגדן בוגדנוביץ' הנפלא בפני עצמו, האירו יותר מתמיד - כפי שכוכבים נוצצים צריכים להאיר במעמדי גמר - וחיברו 57 נקודות, 11 ריבאונדים ושמונה אסיסטים, כשהסלובני מאיים לנפץ כל שיא אפשרי.

        * היו שם גיבורים לרגע, כשהאקס פקטורים המפתיעים של הטורניר, קלמן פרפליץ' ומילאן מצ'באן, הפגינו עוד משחק הרואי וציוותו 39 נקודות, תשעה ריבאונדים, שישה אסיסטים ואיבוד בודד.

        * והעונשין, אוי העונשין. במשך 34 דקות הקפיאו שחקני שתי הנבחרות את הקו עם 31 מ-32 (96.8 אחוזים!), גארדים וסנטרים כאחד, כוכבים ונגרים אלו לצד אלו, כאילו מדובר באימון קליעות שגרתי, אבל בשש הדקות האחרונות צנחו כולם ל-9 מ-15 (60 אחוזים). לא כי הם לא עמדו במתח, חלילה. רק כדי להוכיח שהם אנושיים, כמובן.

        שחקני נבחרת סלובניה עם הגביע (רויטרס)
        מדינת ספורט, אפשר רק ללמוד. סלובניה חוגגת (צילום: רויטרס)

        בבוקר כזה קל להתרגש מסלובניה, על 2.1 מיליון תושביה, ולהביט בקנאה. לחפור ולנבור מה הוא המודל הסלובני שמביא להצלחות ספורטיביות גם עם עתודה של רבע מאזרחי ישראל; אבל ההבדלים התהומיים לא מתחילים בזכייה באליפות אירופה בכדורסל. הרי ענף הספורט הפופולרי ביותר במדינה הזו הוא בכלל סקי; הליגה הסלובנית נשלטה במשך שנות דור על ידי מועדון אחד, ולובליאנה זכתה ב-15 מ-18 האליפויות הראשונות; גביעי אירופה לא הונפו מעולם על ידי הקבוצות המייצגות את המדינה, שמגיעות לפיינל פור פעם ב-30 שנה רק כדי להפסיד בחצי הגמר ושאפילו בליגה האדריאטית הצליחו לזכות רק פעם אחת, אי אז ב-2001.

        אז מה כן יש בסלובנים, חוץ מגנטיקה משובחת וצמד המילים המפחיד "תרבות ספורט"? איך זה שהם זכו, כמונו, במדליות האולימפיות הראשונות שלהם ב-1992 (טוב, המדינה שלהם הוקמה ב-1991), וכבר הגיעו לפודיום 23 פעמים, בזמן שאנחנו עדיין מחפשים את המדליה העשירית? כיצד ייתכן שהם, הקטנים, הפכו לאימפריה בלא מעט ענפים נוספים - לדוגמה, כדוריד, שבו זכו לאחרונה במדליית הארד באליפות העולם? אפשר לדבר על מועדוני ספורט כמו אולימפיה לובליאנה, שמנהלים בתי ספר משל עצמם ברחבי המדינה, ובהם לומדים הילדים על כדורסל - וגם מדעים, מתמטיקה, ספרות, ויש מן הסתם עוד סיבות רבות שלא נצלול אליהן כרגע.

        לפעמים, החלטה אחת פשוטה (לכאורה) מספרת את הסיפור כולו. נבחרות הנוער והעתודה של סלובניה סיימו הקיץ במקום ה-14 באליפויות אירופה ושתיהן נשרו לדרג ב'. כל אחת מהן הייתה יכולה ליהנות משירותיו של דונצ'יץ', אבל הוא גויס לנבחרת הלאומית והפך לכוכב בשורותיה. שם לא יתייחסו אליו עד גיל 29 כאל ילד ומגיל 30 כבר יקראו לו "סוס מת" שצריך לפרוש.

        דונצ'יץ' אינו היחיד; בן גילו הבוסני, דז'נאן מוסא, קלע 22.8 נקודות למשחק במדי הנבחרת הבוגרת בטורניר הקדם למוקדמות גביע העולם מול אריות הכדורסל משבדיה, ארמניה וסלובקיה; בלעדיו סיימה נבחרת הנוער במקום השמיני, ואיתו היא הייתה זוכה מן הסתם לפחות במדליה.

        אז נכון, יובל זוסמן אינו דונצ'יץ' ואינו מוסא. ממש כמו שנבחרת ישראל אינה נבחרת סלובניה. הכל נלקח בפרופורציה הנכונה. אבל אל מול החשיבה חסרת המעוף והיצירתיות של המוח היהודי, כשכל מאמן באמת חושב וחושש (ואולי בצדק מבחינתו) שהשלכה של שחקן צעיר אל המים העמוקים - לא רק בן 18, אלא גם בן 24 - עלולה לעלות לו במשרתו, אפשר ללמוד שיעור אחד ממה שקורה במקומות אחרים. בעיקר לאור המחסור המשווע שישראל סובלת ממנו בעמדה הזו. לא עלינו שלב? לפחות היינו מנסים להרוויח שחקן.

        אלכסיי ניקוליץ' שחקן נבחרת סלובניה (רויטרס)
        ערב שכבר נכנס לפנתיאון. סלובניה (צילום: רויטרס)

        "הסינדרלות הקלאסיות, אלה שבאמת נכנסות ללב, מסיימות את מסען בדרך כלל במקום הכי הרואי. לא, לא הראשון, אלא דווקא השני. זה שמגיע לארץ המובטחת, אבל לא נכנס אליה. יש משהו אכזרי וכואב, אבל גם קסום, בסיומת הזו: סיומת שמלמדת שיעור חשוב לחיים על דרך, ועל עבודה קשה, ועל עוד צעד אחד שחסר ושצריך לעבור כדי לגרוף את כל הקופה. השיעור הזה נועד להזכיר למי שעלול לשכוח שזה באמת היה קשה, ושזה לא בא סתם כך".

        המילים הללו נכתבו מתוך כאב (וגאווה) אחרי הפסדה של נבחרת העתודה בגמר אליפות אירופה ליוון, מוקדם יותר הקיץ. ואותו דבר היה אמור לקרות גם לסינדרלה מסלובניה. הפציעה הטראגית של דונצ'יץ', הגוף שבגד בדראגיץ' ולא הותיר אוויר בריאותיו, חזרתם של הלוחמים הסרבים לתמונה והמהפך שחוללו. הכל היה מוכן דווקא לכאב ולגאווה שייזכרו מהמסע המופלא הזה.

        אבל לאיגור קוקושקוב, המאמן הסרבי של סלובניה, היה עוד כדור אחד בקנה, והוא חולל את הטוויסט בעלילה. על ההחלטה שלו ללכת עם גאספר וידמאר, פרפליץ' ובלאז'יץ', ולהותיר - מאונס ומבחירה - את שני הכוכבים שלו על הספסל בסיבוב האחרון של הקרב הגורלי, עוד יצלמו סרטים נוטפי קיטש.

        תודה לך, סלובניה.

        לוקה דונצ'יץ' שחקן נבחרת סלובניה (AP)
        בישראל הוא היה מזומן לנבחרת העתודה והיינו מתגאים במקום השני. דונצ'יץ' (צילום: רויטרס)