תירוצים שלא יאמנו: התפיסה השגויה של אדלשטיין מסבירה את כישלון הנבחרת

אין באמת טעם להתנצח עם סבב הריאיונות של ארז אדלשטיין מאז סיום אליפות אירופה בכדורסל. קשה למצוא אוהד או איש כדורסל – אולי פרט למאות שמציפים בברכות וחיזוקים את הווטסאפ של המאמן, כעדותו – שלא מתכווץ במבוכה בכיסא למראה המופע התלוש של המאמן הלאומי, ככל הנראה לשעבר. אי אפשר לקחת ברצינות אדם שטוען שייתכן שהריאיונות הללו לא היו מתקיימים לו הנבחרת הייתה עושה החלטה אחת שונה, כשבפועל הובסו הכחולים-לבנים שלוש פעמים, הפסידו בהארכה במשחק אחר וניצחו בשיניים, בקושי ועם סיוע מאסיבי של האנשים באפור פעם אחת, בדרך לסיום האליפות בתוצאה ממוצעת 71.6:85.8. אין טעם להתווכח עם מישהו שחושב שאזכור מוצאו מ"העמק" בכל שיחה יעשה לו יחסי ציבור חיוביים, כאילו כל מי שמגיע מאזור עפולה רבתי הוא בהכרח אדם הגון או ערכי. הג'יפ של אדלשטיין מתחפר בבוץ, וכל תירוץ משול ללחיצה על הגז ולהתחפרות עמוקה יותר.

עוד בנושא

כל מילה מיותרת, החידון: האם ארז אדלשטיין אמר או לא אמר את המשפט הזה?
השבוע בו הכדורסל הישראלי כולו נחשף במערומיו: הכישלון של הנבחרת
ארז אדלשטיין: "לא היה מאמן בכדורסל הישראלי שחטף כמוני"
המספרים של היורובאסקט, כולל השפל של נבחרת ישראל

רק שלפני שהעשן סביב הקמפיין הכושל מתפזר, חייבים להתעכב על נקודה אחת. בריאיון האחרון ב"חדשות הספורט" הכה אדלשטיין על חטא על כך שזנח את ההתקפה שלו במחצית השנייה מול איטליה. אגב כך, הוא כינה את ההתקפה שלו "טיקי טקה", על שם השיטה המפורסמת והתוססת של פפ גוארדיולה בימיו בברצלונה. ראשית, אדלשטיין יכול להירגע: לא היה לו כל קשר לשינוי השיטה במחצית השנייה מול מסינה ושחקניו. האיטלקים פשוט פירקו לישראלים את הצורה והחריבו כל זכר למשחק ההתקפה שלו. יש סיבה לכך שמרבית המאמנים לא משתמשים בהתקפה של אדלשטיין ברמות הגבוהות באירופה: חיתוכים ובקדורים לא מזיזים להגנות טובות באמת. אלא שמה שצורם באמת הוא שאחד המאמנים הבכירים בישראל חושב שההגדרה של "שיטה", מילה שהוא אוהב במיוחד לצד רעותה "דרך", היא בחירת תרגילי ההתקפה. זה מעיד על תפיסה שגויה ואפילו מסוכנת של מקצוע אימון הכדורסל – תפיסה שמאפיינת מאמנים ישראלים רבים והיא אחת הסיבות לכך שמצב הענף אינו מזהיר, בלשון המעטה.

כיום, הדבר הכי פשוט באימון כדורסל הוא מציאת תרגילי התקפה. ביוטיוב יש מאות ואלפי ניתוחי תרגילים שמעלים לרשת מאמנים משועממים מרחבי העולם. ריאן פאנון, עוזר המאמן של הפועל ירושלים בעונה האחרונה, נוהג להעלות מדי מספר שבועות תרגילים לרוב של מיטב הקבוצות באירופה. גם ספרי התרגילים של כל קבוצת NBA פתוחים לרווחה בקטעי וידאו מאירי עיניים המלווים בשרטוטים. כל מאמן צעיר יכול פשוט לגלוש קצת ולנכס לקבוצת הנערים שהוא מאמן בליגה המחוזית את סט התרגילים של פורטלנד טרייל בלייזרס או של באסקוניה.

אלא שמרבית המאמנים הבכירים יודעים שתרגילים הם עניין דינמי ומשתנה, גם בשל אופנות מתחלפות וגם סתם בגלל שלא כל דבר מתאים לכל קבוצה. סגנון המשחק של אוברדוביץ' בפנרבחצ'ה שונה מהותית מהסגנון שלו בפנאתינייקוס, וסגנון המשחק שלו בערוב ימיו ביוון היה שונה לגמרי מזה שבו שיחק בימיו הראשונים שם, עם דיאן בודירוגה כשחקן מרכזי. גם מסינה לא משחק בנבחרת איטליה את מרבית התרגילים ששיחק בצסק"א למשל. ההתקפה של גדול מאמני תבל, גרג פופוביץ', התפתחה באופן כמעט מהפכני מאז החל את דרכו בסן אנטוניו.

העניין הוא שתרגילי התקפה הם עוד אלמנט, לא סופר משמעותי, באימון כדורסל. המשימה של מאמן בהתקפה היא להתאים את סגנון המשחק לחומר השחקנים, לוודא שיש היררכיה התקפית – כלומר שהשחקנים הטובים יותר יזרקו יותר והטובים פחות יזרקו פחות – לדאוג לריווח המשחק, לשים דגש על מסירה, על בחירת זריקות ובעיקר להקנות לשחקניו הרגלים נכונים דווקא בשברי השניות שאחרי התרגיל – כשההגנה מתחילה להתפרק, כשהעזרה מגיעה וצריך למצוא את השחקן הפנוי. שם, כשההתקפה תוקפת את ה"קלוזאאוטס" (הרוטציות ההגנתיות של היריבה לאחר חדירה והוצאה או לאחר הכנסת כדור לפוסט ומסירה החוצה), באה לידי ביטוי התקפה טובה באמת. הגדולה של הספרס, או לחילופין של צסק"א של דימיטריס איטודיס או של באמברג של אנדרה טרינקיירי – שני מאמני התקפה אירופאים מעולים – לא קשורה כלל לתרגילי ההתקפה אלא לקבלת ההחלטות אחרי התרגילים, לקריאת המצבים בעקבותיהם. צר לי, אבל לא הבחנתי בעבודה שיטתית על המצבים האלה בנבחרת ישראל בכדורסל, אחרי שהתרגיל נשבר ואחרי שהחיתוך נעצר. לא טיקי ולא טקה.

מה שמאכזב יותר הוא שאדלשטיין מדבר כמעט באופן בלעדי על התקפה. הוא הזכיר בקצרה שהליגה הישראלית רכה יחסית ושלנבחרת חסרו כמה שומרים טובים – מה שנכון – אבל לא הרחיב על הניסיון שלו להתמודד עם הבעיות האלו. אחרי צפייה בנבחרת ישראל, לא נראה שהיו ניסיונות כאלה. מאמן כדורסל צריך לתת את הדעת על התקפה מסודרת, על התקפה מתפרצת, על מצבים מיוחדים (כגון הכנסת כדור מתחת לסל או מהצד), על ירידה להגנה ועל הגנה על חצי מגרש. שני האלמנטים האחרונים הם אולי הבסיס להכל, זה שבלעדיו הקבוצה תהיה לא מאומנת. הקבוצה המפתיעה ביותר באירופה בעונה האחרונה, אלופת ספרד ולנסיה, שיחקה תחת פדרו מרטינז תרגילי התקפה בנאליים ופשוטים, אבל מסרה היטב, ירדה היטב להגנה, ובעיקר שמרה מעולה. המאמן שלה לא חשב שההתקפה אמורה לנקר עיניים לפרשנים או מאמנים עמיתים, ופשוט עשה מה שצריך כדי לנצח. מוזר מצדו.

במקרה של אדלשטיין, ניכר שעיקר העבודה הייתה על תרגילי ההתקפה – הנושא הכי קל, פשוט וצפוי. עזבו את זה שלא הגיוני שאותו סט תרגילים ששימש את אדלשטיין בהפועל תל אביב בליגה השנייה הולך איתו עד לנבחרת לאומית, עם שחקנים אחרים לגמרי ומול יריבות ברמה שונה. מנגד, לא ברור מה מתרחש בשאר החלקים של המשחק. מה הפילוסופיה ההגנתית שלו? איפה האוברפליי והאגרסיביות שהקנה להפועל תל אביב? איך ניסה לפתור את הנחיתות העצומה של ישראל בריבאונד? איך בחר לסייע לנבחרת מוגבלת לשים יותר נקודות על הלוח – נניח באמצעות הגנה אגרסיבית או נסוגה או סתם איזושהי אסטרטגיה רצינית בצד החשוב באמת של המגרש? ובכלל, האם שחקנים ששומרים טוב יותר תוגמלו ביותר דקות משחק כדי להעביר מסר לקבוצה? כנראה שלא.

מבחינת אדלשטיין, נראה שתרגילי ההתקפה הם חזות הכל. כמוהו כפיל ג'קסון, שנאחז בהתקפת המשולש שלו באובססיביות עד ששילם על כך בכסאו כשנזרק מהניו יורק ניקס. ההבדל הוא שהתרגילים של ג'קסון לפחות הביאו לו 11 אליפויות, כך שההתעקשות אולי לא מוצדקת, אבל מובנת. אילו הישגי עבר גורמים לאדלשטיין לחשוב שכמה תרגילי התקפה שהובילו את הפועל תל אביב למרכז הטבלה יעשו את ההבדל בין הצלחה לכישלון?

מאמנים טובים באמת מבינים שתרגילים קבועים מסייעים בעיקר לשקט הנפשי שלהם. מין הרגל שצריך להיאחז בו, כמו בית קפה קבוע בבוקר, אבל העבודה האמיתית נעשית במקומות אחרים. כשמייק בראון החליף את סטיב קר הפצוע כמאמן גולדן סטייט בפלייאוף האחרון, עלה מינון הפיק אנד רול בהתקפה של הווריירס. כשקר חזר, עלה שוב מינון משחק התנועה והחסימות. נחשו מה? שניהם לא הצליחו להפסיד, כי עם הכישרון שיש להם לא באמת חשוב מה הקבוצה תשחק בהתקפה, כל עוד תשמור על עקרונות של ריווח ומסירה. בהתאם, לא באמת חשוב מה יהיו תרגילי ההתקפה של המאמן שיחליף את אדלשטיין בנבחרת. חשובה הפילוסופיה הכוללת, בשני צדי המגרש, ואם אפשר – קודם כל בהגנה. הנבחרת זקוקה לאנשי מקצוע עם שיטה ודרך הנוגעים לכל המרכיבים במשחק, לא רק לאלה שמלטפים למאמן את האגו.