ההדחה המוקדמת של נבחרת ישראל ביורובאסקט אינה פספוס. גם אם הייתה עושה את המוטל עליה בשלב הבתים, אפילו אם הייתה הופכת את הקמפיין להצלחה מסחררת עם ניצחון או שניים במשחקי הנוקאאוט, ספק אם הנבחרת הייתה יכולה למנף את מעמדו של הענף בארץ ולקחת אותו צעד אחד קדימה. בראש ובראשונה משום שאין צורך להפריז בערכו של היורובאסקט - טורניר זניח ושולי, במיוחד במתכונתו הנוכחית.
אם כבר, הכוח האמיתי שנעוץ אירוח אליפות אירופה אינו במינוף, אלא בשיקוף: אירוע כזה, בו מושקעים מאמצים וסכומי כסף גדולים, מסוגל לתת אומדן מדויק למדי למצב הענף. יש ביכולתו לספק תמונה מדוייקת באשר למידת התפקוד של כלל הזרועות העוסקות בדבר. זהו ריאליטי צ'ק אמין למדי. בפינלנד, למשל, משתקפת היטב ההתעוררות של הכדורסל המקומי, הן מבחינת הקהל ביציעים והן מבחינת הכישרונות העולים שמרכיבים את הסגל עצמו.
במובן הזה, הכישלון של ישראל ביורובאסקט 2017 הוא תמונת ראי מושלמת למצבו של הכדורסל הישראלי ב-2017. אם תרצו, זוהי קריאת השכמה. הענף המקומי התגייס כולו למען הצלחת הנבחרת, וכל המשאבים האפשריים הוקצו לשם כך. במסגרת ההכנות למבחן הגורלי, צורפו לפרוייקט כל התותחים הכבדים ואף אחד לא בחל באמצעים. למאמן הלאומי, שנחשב בביצה המקומית למוח כדורסל מבריק, הוצמד עוזר בכיר, אף הוא אחד המוערכים בסביבה, למרות שבנסיבות אחרות הוא היה יכול להיות בחירה הגיונית למדי למאמן הראשי. לשניים הללו חבר באופן מוסווה ובלתי רשמי הדמות הכי מוכרת בענף, שבימים כתיקונם משמש כמנהל המקצועי אבל בפועל הפך לשלושת רבעי מאמן.
ישראל הודחה מהיורובאסקט אחרי הפסד 104:91 בהארכה לגאורגיה
אדלשטיין צפוי לסיים את תפקידו: "כל עוד ירצו אותי, אני אאמן"
דן שמיר ועודד קטש המועמדים המובילים להחליף את אדלשטיין
אבל לא רק הצוות המקצועי שודרג לטובת המשימה הלאומית. בהיעדר סנטר פותח, לוהק לתפקיד באופן שנוי במחלוקת מתאזרח שהיה אחד הזרים הבולטים בכדורסל הישראלי בעונה החולפת. נוסף על כך, ניתנה לשחקנים התחושה שהפעם אין שחרורים ועל כל השחקנים הבכירים להתייצב בלא תנאי. כביכול, נבחרת ישראל של קיץ 2017 הייתה חלון הראווה של הכדורסל המקומי - המאמנים הכי בכירים (כמעט), השחקנים הכי טובים, האולם הכי מפורסם.
לכן, האופן שבו האליפות הזו הסתיימה עבור ישראל משאיר את חובב הענף המקומי מיואש וחסר תקווה. כי הנבחרת נכשלה ונראתה נחותה משמעותית ביחס ליריבותיה בכל החזיתות - הן ברמת האימון, הן ברמת הביצוע, הן ברמת הכישרון.
זה מתחיל בצוות המקצועי, כי ממנו ציפינו מלכתחילה ליותר. הסינרגיה בתוך המשולש אדלשטיין-שמיר-גרשון (לא בהכרח בסדר הזה) אמורה הייתה לתת לישראל יתרון מקצועי על הנייר. על פניו, השלישייה הזו אמורה הייתה להשלים זה את זה, אדלשטיין עם הדקדקנות והירידה לפרטים, שמיר עם הידע הנרחב וגרשון עם החושים המחודדים. בפועל, כל השלושה לא הצליחו לטכס עצה ראויה במשך ארבעה משחקים בכל הנוגע ליצירת סגנון התקפי הולם לנבחרת. בפועל, שלושתם לא מצאו פתרונות של ממש לחיסרון הבולט של ישראל בצבע. בפועל, ליצירתיות שלהם לא היה שום אפקט.
נכון, כל שלוש היריבות להן ישראל הפסידה עדיפות מבחינת כישרון טהור. אבל כשמוציאים את השחקנים מהמשוואה, מגלים שגם מעמד המאמן הישראלי ספג מכה אנושה בטורניר. הרי הכדורסל הישראלי משוויץ ומתגאה בכך שמאמניו הם מהמובחרים, העדכניים והידענים ביותר בכל היבשת. אם יש תחום בו הכדורסל הישראלי בכל זאת מדגדג את שאר היבשת, זה חייב להיות ברמת המאמנים. והנה - הפלא ופלא - גם שלושה ממוחות הכדורסל הבולטים שבמחוזותינו לא מצליחים להערים על האירופים הפראיירים.
חמור מכך, כל שיטת המשחק עליה התבססה הנבחרת נחלה כישלון חרוץ. הסגנון שהטמיעו השלושה בנבחרת נראה בעייתי במקרה הטוב ולא רלוונטי במקרה הרע ברמות הללו. צריך להודות על האמת - גם הניצחון שישראל רשמה הושג למרות שיטת המשחק, ולא בזכותה. רוב הזמן, ההגנות של איטליה, ליטא וגרמניה (גאורגיה היא סיפור אחר, משום שהיא השיגה את הניצחון אמש בעיקר דרך ההתקפה) מנעו בקלות את החיתוכים והבק-דורים שהם סימן ההכר של אדלשטיין.
בבוקר שאחרי ההדחה, אדלשטיין יידרש לחשבון נפש מסוג אחר לגמרי. בעבר, התרגל הג'ינג'י לביקורת על עניינים שמחוץ למגרש. גם בטורניר הזה התנהלותו המבוהלת בלטה לרעה פעמים אחדות. אמש, ברגעי הלחץ, אדלשטיין הספיק להתבלבל ולהעביר שוב פסק זמן שלם באנגלית לחמישה צברים, שלח ארבעה שחקנים לפוזשן הגנתי מכריע, ולקינוח נתן לדן שמיר לשרטט תרגיל לקראת המהלך ההתקפי האחרון (אולי בשל אי עמידה בלחץ?). אבל הפעם, לשם שינוי, זה אפילו לא החלק המדאיג ביותר. בסיס הכישלון של אדלשטיין היה מקצועי פרופר - השיטה לא עבדה, והוא המשיך להתעקש עליה בכל מחיר. זה לכל הפחות מצביע על ליקויים מקצועיים (לצד החולשות המנטליות) שמנעו וככל הנראה גם ימנעו ממנו לאמן ברמות הגבוהות ביבשת בעתיד.
גם הכדורסלן הישראלי יתעורר לבוקר של מסקנות מדאיגות למדי. הקאדר הנוכחי של הנבחרת רץ כמה וכמה שנים יחד, ואי אפשר לתרץ את היכולת הדלה בעניינים שאינם מקצועיים גרידא. אם כבר, ההפך הוא הנכון: כמי שעקב אחרי הנבחרת מקרוב בשתי אליפויות אירופה האחרונות, אעיד שהחיבור הקבוצתי הוא דווקא אחת החוזקות שלה. החיבור בין השחקנים הוותיקים בנבחרת נראה מצוין, על פניו. לקראת האליפות בישראל, אפשר היה לצפות שהאווירה הבריאה בחדר ההלבשה תתורגם ליתרון מקצועי כלשהו על פני יריבות אחרות, מחוברות ומתורגלות פחות. אבל גם היתרון הזה התבטל לחלוטין למול המגרעות המקצועיות הבולטות של ישראל, בעיקר בכל הנוגע למחסור חמור בגבוהים ובקלעי שלשות.
מתברר שיכולת ההנהגה וההובלה של הכדורסלן הישראלי הולכת ודועכת מדי שנה. עומרי כספי, למשל, הגיע להישגי קריירה מרשימים יותר ממיקי ברקוביץ', דורון ג'מצ'י, עודד קטש ודורון שפר, אבל הוא רחוק מלהשתוות אליהם בכל הנוגע להשתלטות והשפעה על משחקים. יותם הלפרין וליאור אליהו היו מסוגלים להיות שחקנים מובילים גם בגילם המופלג, אולם נוח להם יותר בתור שחקנים משלימים. היחיד בסגל הנבחרת עם אופי של כוכב הוא גל מקל, אבל איכויותיו וכישרונו לא מספיקים.
הדור הצעיר יותר, זה שאמור לתפוס את מקומם של זקני השבט (המאכזבים) בעתיד, לא מראה שום סימנים מעודדים. שון דאוסון, פוטנציאל ה-NBA הישראלי הכי טוב מאז עומרי כספי, כבר הולך אחורה מדי עונה, והוא רק בן 23. בר טימור דורך במקום. ובכלל, נראה שהרמה רק הולכת ויורדת ככל שחולפות השנים. הוואקום שייווצר בנבחרת ישראל אחרי הפרישה של הדור הוותיק ימולא ביום מן הימים (כמה כישרונות לא רעים בכלל ששיחקו בנבחרות הצעירות השונות כבר מתדפקים על הדלתות). השאלה היא מתי, איך וכמה למטה תהיה הנבחרת עד אז. בזמן הזה, מוטב לכדורסל הישראלי על כל דרגיו לשנס מותניים.
