פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ידו על העליונה: ג'ים אבוט, מגיש הבייסבול שהצטיין עם יד אחת בלבד

        כילד צחקו עליו, כנער וכבוגר לא נתנו לו סיכוי להצליח כמגיש בייסבול, אך ג'ים אבוט, שחוגג היום את יום הולדתו ה-50, הוכיח שאם תעבוד מספיק קשה תוכל להיכנס להיסטוריה - גם אם יש לך רק יד אחת. המדור של נמרוד עופרן

        ידו על העליונה: ג'ים אבוט, מגיש הבייסבול שהצטיין עם יד אחת בלבד

        עד השנים האחרונות, לא היו צמד מילים שאהב פחות מ-Motivational Speaker - איש שמסתובב ברחבי המדינה וחולק את הסיפור שלו עם אולמות מפוצצים כדי לעורר השראה ושינוי. כילד, כנער, כבוגר, הבין שאם ידבר על הנכות שלו רק ינציח אותה, רק יגרום לאנשים להתעסק בה ובשום דבר אחר, רק ימשיך להציב את עצמו קצת בצד, קצת בפינה, קצת אחרת, קצת לא-כמו-כולם. רק לאחרונה ג'ים אבוט, שחוגג היום את יום הולדתו ה-50, הבין שאולי מוטב לקבל את האיש שהפך להיות, האיש שעורר, שמעורר ושיעורר טונות של השראה ברחבי העולם; רק לאחרונה הוא הבין שבקונסטלציה מסוימת, שונה יכול להיות הרבה יותר מרשים מרגיל.


        הגעתו לעולם לא היתה מתוכננת. אימו נכנסה להריון ממש בתחילת השנה הראשונה שלה באוניברסיטה, אביו עוד היה בתיכון, והזוג הצעיר כלל לא היה נשוי. במשפחה הציעו לתת את הילד לאימוץ - גם לפני הלידה וגם אחריה, כשנולד ללא יד ימינו. במקום אחת נורמלית, ידו הימנית היתה קצרה ב-25 ס"מ מהשמאלית והסתיימה איפה שפרק כף היד שלו אמור היה להתחיל. במקום פרק כף יד וכף יד ואצבעות, היה עור עודף. להיות הורים צעירים מאוד זה לא פשוט מלכתחילה; להיות הורים צעירים לילד שנולד עם ליקוי כה בולט זו משימה מסובכת הרבה יותר, אך קת'י ומייק החליטו לא למסור אותו לאימוץ, ולגדל אותו כאילו היה ילד רגיל. זה לא היה פשוט, כמובן: בבית הספר הילדים קראו לו "סרטן", בגלל איך שיד ימין שלו נראתה, ולאחר מכן, כששב עם יד תותבת אחרי הליך מלחיץ בבית החולים המקומי, שינו את הכינוי ל"קפטן הוק". חלק מהילדים פחדו ממנה עד כדי כך שהיו בוכים, ולא פעם ג'ים היה נוהג להכניס את היד הפרוטזה לכיסו. בשלב מסוים שכנע את הוריו שמוטב בלעדיה, שעדיף לא למשוך תשומת לב מיותרת לחריגות שלו.

        אביו ידע שהדרך הכי טובה לגרום לבנו להשתלב באופן טבעי יותר בבית הספר ובחברה היא לשלוח אותו למקום בו כולם, כביכול, שווים: מגרש ספורט כזה או אחר. פלינט שבמישיגן היתה ידועה באופן מסורתי כעיר כדורסל, וכדורסל כמעט בלתי אפשרי לשחק בלי ידיים, כך שהוריו של ג'ים אבוט ניסו לשכנע אותו לשחק משחק בו אין צורך בידיים כלל - כדורגל. אבל ג'ים, שרצה גם הוא להיות כמו כולם, דחף לכיוון בייסבול, המשחק אותו חבריו והילדים שהתעללו בו שיחקו יום אחר יום, המשחק הכל-כך-אמריקאי, משחק שהוא הרבה יותר מסתם עוד משחק. אז אביו קנה לו בבית המרקחת כפפה זולה מפלסטיק, וגילה - ובכן, שהיא מתאימה כמו כפפה ליד. "כשהייתי צעיר אבא שלי שם לי כפפת בייסבול על היד, וזה הרגיש הגיוני", כתב בספרו, Imperfect. "בסופו של דבר זה שם אותי במקום בו הייתי קצת פחות שונה". בראיון לדן לבטארד מ-ESPN סיפר: "כשהחלה ההפסקה יצאתי מהכיתה והלכתי למגרש המשחקים עם יתר הבנים. התחלנו לשחק פוטבול ובייסבול, וזה היה המקום בו הייתי יכול להשיב מלחמה. זו היתה ההזדמנות שלי להוכיח את עצמי ולהשתלב".

        והכל בזכות הוריו. "ההורים שלי היו הגיבורים שלי", אמר ל"מישיגן דיילי"." הם היו יכולים ללכת בהרבה כיוונים שונים, אבל החליטו שלא למנוע ממני התנסויות. הם רצו שאצא החוצה ואהיה מעורב ולא אברח מהעולם האמיתי". בנוסף לדחיפה שנתנו לו לכיוון עולם הספורט, הוריו התעקשו שיזכור תמיד את חצי הכוס המלאה - משימה לא פשוטה עבור ילד בן חמש ושש ושבע, אך בשלב מסוים המסר חלחל. "בזה צריך להתמקד", אמר ל-NPR, "ביד השמאלית שלי, ובכל הדברים שאני יכול לעשות איתה, בניגוד לכל הדברים שאני לא יכול לעשות עם יד ימין".

        אחד הדברים האלה היה לקשור שרוכים - משהו שרוב הילדים בבית הספר ידעו לעשות לבד, מן הסתם. מדי בוקר אימו היתה קושרת את שרוכיו חזק מהרגיל, כדי לצמצם את האפשרות שייפתחו בבית הספר ויכריחו אותו לנסות לקשור אותם מחדש ולא להצליח. לפתע, גם נעליו היו כמו יד ימין שלו - תזכורת לכך שהוא לא כמו כולם, מה רק שגרם לו להתאמן עוד יותר זמן בבית לבדו, זורק כדור בייסבול על הקיר, מעביר את הכפפה במהירות מיד ימין ליד שמאל, ותופס את הכדור לפני שנפל על הרצפה. גם את המחבט היה צריך להחזיק אחרת מיתר הילדים, אבל העבודה הקשה חיפתה על הלקויות. במשחקו הראשון בקבוצה לגילאי 11 הגיש "נו היטר" - משחק שלם בו אף לא שחקן אחד הצליח לחבוט מולו. "ג'ימי אבוט - מיוחד ביותר מדרך אחת", נכתב עליו בעיתון המקומי כשהיה בן 12 - אבל זה היה כלום לעומת ההמשך.

        שחקן הבייסבול ג'ים אבוט (GettyImages)
        ספק אם בילדות מישהו האמין שיגיע לאן שהגיע. ג'ים אבוט (צילום: GettyImages)

        בתיכון שימש אף כקוורטרבק מחליף לא רע בכלל בקבוצת הפוטבול, אך התמקצע בבייסבול ולמרות היעדר יד ימין סטנדרטית, הצטיין שנה אחר שנה ונבחר על ידי טורונטו בלו ג'ייז בסיבוב ה-36 של דראפט ה-MLB של 1985. אבוט סירב למענק חתימה של 50 אלף דולר ובמקום זאת העדיף ללמוד באוניברסיטת מישיגן, שם חווה שגשוג מקצועי גדול מאוד. הוא הוליך את קבוצתו לשתי אליפויות מחוז "ביג טן", וב-1987 הועדף על פני דייויד רובינסון והפך לשחקן הבייסבול הראשון בהיסטוריה שזוכה לפרס על שם ג'יימס E סאליבן, כספורטאי החובבני הטוב ביותר בארצות הברית (פרס בו זכו בין היתר מארק ספיץ, ביל בראדלי, ביל וולטון, קארל לואיס, פלוריס גריפית' ג'וינר, מייק פאוול, מייקל ג'ונסון, מייקל פלפס, מיסי פרנקלין, פייטון מאנינג, טים טיבו ואחרים). אם זה לא מספיק, הרי שבתקופה ההיא היה שותף אבוט לניצחון היסטורי של נבחרת ארה"ב בבייסבול על קובה, בקובה, בסיומו דרש פידל קסטרו את חתימתו. ב-1987 אף היה נושא הדגל של ארצות הברית במשחקים הפאן-אמריקאיים, וסייע לנבחרתו לסיים במקום השני בטורניר הבייסבול. שנה לאחר מכן, זכה עם חבריו במדליית זהב לא-רשמית באולימפיאדת 1988 בסיאול - מההישגים שהכי היה גאה בהם.

        את השנה ההיא סיים כשחקן הבייסבול הראשון בהיסטוריה שנבחר לספורטאי השנה של מחוז הביג טן (הישג שאף שחקן בייסבול אחר עדיין לא הצליח לשחזר), ולכולם היה ברור שהצעד ההגיוני הבא הוא לעשות את הקפיצה ולהפוך לשחקן בייסבול מקצועני. כשחתם בקליפורניה איינג'לס ב-1989 שוב נשמעו קולות הספקנים, שתהו האם מגיש עם יד אחת מסוגל לעמוד בקצב של ה-MLB, ושוב ג'ים אבוט היה צריך להוכיח להם שהוא קודם כל ספורטאי מצוין, ורק אחר כך ספורטאי מצוין עם יד ימין קצת מעוותת. "אני לא חושב שמישהו מאיתנו רוצה שיקטלגו אותו או שיהיו לאנשים דעות קדומות של מה אנחנו יכולים ולא יכולים לעשות לפני שנינתה לנו ההזדמנות", אמר ל"ניו יורק מגזין". "מול זה נלחמתי, וכאן הבייסבול עזר לי. כשהתבגרתי, אפילו אחרי הניסיון ב-MLB, הבנתי שהיד שלי היא חלק גדול ממי שאני. ובמובנים רבים, היא דחפה אותי למקומות אליהם לא הייתי מגיע בלעדיה".

        המקומות הללו עוררו עניין תקשורתי וציבורי גדול. את האימון הראשון שלו נאלצה הקבוצה לקיים באצטדיון הגדול שלה ולא במגרש האימונים, משום שכל כך הרבה אנשים ביקשו להגיע. כתב של "ניו יורק טיימס" שביקר במועדון זיהה כמאה מכתבים מעל הלוקר של אבוט בחדר ההלבשה. "מכתבים מהשבוע האחרון?" שאל מישהו, והמגיש השיב: "רק מהיום". חלק מהמכתבים הנ"ל היו ממוצאים לאור שביקשו שיכתוב ספר (דבר שעשה רק 13 שנה לאחר שפרש), כותבים שרצו לכתוב מחזה וסדרת טלוויזיה וסרט על חייו, אך אבוט סירב לכולם. הוא חלק דירה צנועה עם חברו לקבוצה צ'אק פינלי, נהג במכונית פשוטה, ופעם נוספת לא רצה למשוך תשומת לב ליד שאין לו. הוא רצה שיתייחסו אליו כשחקן בייסבול ותו לא, וביקש מקבוצתו שתתייחס אליו ככזה גם כן. "רציתי להיות הפיצ'ר הכי טוב שיכולתי להיות. לא רציתי להיות דובר", אמר לעיתונאי האמריקאי דייויד בלוק. "לא רציתי לעמוד על במות. זה לא מי שהייתי. הייתי שחקן בייסבול והייתי צריך שכל הפוקוס יילך לשם". האיינג'לס הסכימו, ובתכניה לאותה עונה לא ציינו את הנכות של המגיש שלהם. "הפרט הזה הופיע במקור", הודה מנהל יחסי הציבור של המועדון, "אך החלטנו להוציא אותו. אין בו צורך".

        למשחקו הראשון, מול שיקגו, הגיעו אינספור אנשי תקשורת, כולל צוותי טלוויזיה מיפן, ואף שהציג יכולת די חלשה בהפסד האיינג'לס, כשהוחלף באינינג החמישי קיבל סטנדינג אוביישן מ-33,265 איש. מגזין "בייסבול אמריקה" דירג את הופעת הבכורה שלו כשנייה בחשיבותה בכל הזמנים, כשרק הבכורה של ג'קי רובינסון האגדי, השחקן השחור הראשון בתולדות ליגת הבייסבול האמריקאית, דורגה גבוה יותר. בסיום עונת הבכורה שלו ב-MLB הגיע אבוט למקום החמישי בתואר רוקי העונה, ולאחר עונה שנייה פחות מוצלחת ושלישית שנפתחה רע מאוד מבחינתו, הוא התאושש והגיע למקום השלישי בתואר Cy Young, המוענק לפיצ'ר המצטיין של הליגה.

        אז איך הוא עשה את זה? כשהתכונן להגיש הוא הניח את הכפפה על הקצה של הזרוע הימנית. לאחר ההגשה מיהר להלביש אותה על ידו השמאלית, למקרה שיצטרך לתפוס כדור, ומיד הוריד אותה והצמיד אותה בין הזרוע הימנית וגופו, למקרה שיצטרך למסור כדור לאחד מחבריו לקבוצה. זה היה ייחודי, אולם על פי רוב, כולם התייחסו אליו כאילו היה עוד שחקן. במשחק אחד בשיקגו התפתחה תגרה על כר הדשא, ומישהו קרא מהיציעים: "אבוט, איך תילחם עם יד אחת?", רק כדי לראות את מאמנו של המגיש עם היד האחת קם וניגש אל עבר היציע בצעדים מאיימים. עונת 1992 של הפיצ'ר היתה חלשה ובסיומה נשלח לניו יורק יאנקיז בתמורה לשלושה שחקנים שוליים. באוויר היתה תחושה של סוף.

        אלא שאז הגיע הרגע הגדול בקריירה שלו.

        שחקן הבייסבול ג'ים אבוט (GettyImages)
        עניין ציבורי גדול. ג'ים אבוט (צילום: GettyImages)

        חמישה ימים לפני כניסתו להיסטוריה, הציג יכולת איומה מול קליבלנד. כל כך איומה שהורד לספסל, מה שגרם לו לפשוט את בגדי המשחק שלו ובלי להגיד לאף אחד לצאת בריצה מהאצטדיון, לרחובות קליבלנד ולמשהו שמרחוק נראה לו כמו שדה התעופה. כשחזר, חבריו כבר הצליחו להפוך את התוצאה ודיברו על הניצחון בחדר ההלבשה. ואז, ב-4 בספטמבר, ג'ים אבוט הצליח להתאושש, ובגדול, מול אותה קליבלנד. זה התחיל כמו כל משחק טוב אחר, אבל התפתח, והתפתח, וכולם הרגישו שמשהו מיוחד הולך לקרות. כמובן שאף אחד לא דיבר על זה - בבייסבול יש אמונה טפלה לפיה אסור לדבר עם הפיצ'ר על כך שהוא בדרך ל"נו היטר" (כאמור, משחק בו אף שחקן יריב לא מצליח לחבוט מול המגיש), מחשש לנאחס. "אף אחד לא רוצה שיאשימו אותו בנאחס", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" מנג'ר היאנקיז באק שוולטר, "הייתי צריך ללכת לשירותים בארבעת האינינגים האחרונים, אבל פחדתי". אז אף אחד לא דיבר עם אבוט, ורק באינינג החמישי הוא הבין שעובר עליו יופי של משחק.

        ל-NPR סיפר שהבין שקיימת אפשרות של "נו היטר" ברגע שחבריו לקבוצה הפסיקו לדבר איתו. "בנו היטר, כל פסילה היא כמו תקתוק של שעון. יש מין ספירה לאחור כזאת, מרגע ההבנה באינינג החמישי, ואז אחרי האינינג השביעי אתה חושב, טוב, יש עוד שני אינינגים ושש פסילות. ואז אתה משיג עוד אחת, ונותרו חמש. ואז ארבע. ואז שלוש, ואתה מחכה שהאינינג התשיעי יתחיל, ואתה כבר לא יכול לחכות לחזור. ואתה רץ בחזרה, ואוהדי היאנקיז קופצים ביציעים ואתה נתפס בהתלהבות. ואתה כל כך קרוב, וכבר עברת מספיק כדי להבין שכל דבר קטן יכול להרוס את החלום הזה". אבל שום דבר קטן לא הרס את החלום, ומול סוללת חובטים עילאית - ביניהם מאני ראמירז, אלברט בל וקני לופטון, הוא פסל יריב אחר יריב והרים 27 אלף איש ביאנקי סטדיום על רגליהם. החובט האחרון היה קרלוס בארגה, שנכנס להיכל התהילה של קליבלנד, אך גם לו לא היה סיכוי. "חצי מהקרב הוא להילחם ברגשות שלך", אמר אבוט ל"מישיגן לייב". "הלוואי והיו לי מילים כדי לתאר את האושר שחשתי".

        "היו לי צמרמורות והשיער שלי סמר", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד" חברו לקבוצה דון מטינגלי. "אולי זה היה קורה גם עם כל אחד אחר, אבל אני חושב שעם ג'ים היה משהו מעבר לזה". בשנה ממוצעת, בדרך כלל נרשמים שני "נו היטרים" בליגת הבייסבול המובילה בארצות הברית. מאז 1876 היו 296 כאלה.

        כמעט כולם בוצעו על ידי מגישים עם שתי ידיים.

        ההמשך היה פחות נוצץ. בצירוף יכולת בינונית ולפרקים מאכזבת, חתול שחור עבר בין אבוט והבעלים המיתולוגי של היאנקיז, ג'ורג' סטיינברנר, שהאשים את הפיצ'ר שלו בכך שהוא מעורב ביותר מידי ארגוני צדקה ונפגש עם יותר מדי ילדים נכים (אבוט העריך בשעתו כי נפגש לפחות עם ילד נכה אחד מדי יום לאורך קריירת המשחק שלו). "הוא חייב לתת 100 אחוז מתשומת הלב שלו לבייסבול!" קרא. אבוט אמר ב-2009 ל"ניו יורק דיילי ניוז": "אני מתאר לעצמי שהוא היה מאוכזב וחשב שהפוקוס שלי היה במקום אחר. אני לא חושב שזה נכון. זו היתה אי-הבנה ואין לי טינה על כך". הוא נשלח לשיקגו ווייט סוקס, שם לא ממש הצליח להחיות את הקריירה, שב לקליפורניה, חזר לשיקגו ולבסוף, ב-1999, הצטרף לקבוצתו האחרונה בקריירה, מילווקי. שם - לראשונה בנשיונאל ליג, אחרי שנים רבות באמריקן ליג, עם חוקים מעט אחרים - נאלץ לחבוט, וסיפק שתי חבטות מ-21 ניסיונות. בכך, הפך ב-15 ביוני לשחקן הראשון מאז פיט גריי ב-1945 שחובט עם יד אחת בלבד. "בשביל רגעים כאלה אתה משחק. תמיד אזכור את זה", אמר ל"לוס אנג'לס טיימס". בדיעבד, זה לא צריך היה להפתיע: חברו ליאנקיז לשעבר, מריאנו ריברה, טען כי ראה את אבוט חובט הום-ראנים באימונים של הקבוצה הניו יורקית.

        ובכל זאת, את הקריירה ההיסטורית שלו הוא סיים בגיל 31 בלבד. פרשנים העריכו שזה קרה משום שהחובטים היריבים למדו את התנועות שלו, למדו לדעת איך יגיש, כי בניגוד למגישים רגילים, אבוט לא היה יכול להסתיר את הכדור עם הכפפה. הוא עצמו סירב להתייחס לנכות שלו כסיבה בגללה נפלט מהליגה. לטענתו, פשוט לא היה טוב כפי שאמור היה להיות. "זה היה מאכזב", הודה בפני "ניו יורק דיילי ניוז". "אין ספק שפרשתי מוקדם משחשבתי. פעמים רבות תהיתי אם הייתי יכול לעשות דברים טוב יותר". עם זאת, בהודעת הפרישה שלו אמר כי "סך כל החוויות שלי מרגישות כאילו היתה לי קריירה של שחקן היכל תהילה". אז כן, הוא רשם עשר עונות "בלבד" בליגת הבייסבול הטובה בעולם, ולא הפך בשום שלב לאחד השחקנים הטובים בעמדה שלו - אבל בהתחשב בכל מה שעבר לאורך הדרך, בספקות שהועלו פעם אחר פעם, בפיות שהיה צריך לסתום, שלא לדבר על הנחיתות הפיזית, איך בכלל אפשר לקטלג את הקריירה של ג'ים אבוט בכל צמד מילים אחרות מלבד "הצלחה מסחררת"?

        באחד ממאות הנאומים שהעניק בחייו, סיפר שפגש בשכונה שלו ילדה שנולדה ללא יד והתעקש להעביר לה את אותו המסר שהעביר לכל כך הרבה אנשים לפניה, לכל כך הרבה אנשים אחריה - בריאים ולא בריאים, נכים ולא נכים. "את לא חייבת שום דבר לנכות. תתעלמי ממנה. כשאת נכשלת, קומי ונסי שוב. תקשיבי לקול הפנימי שלך, הוא יודע כשעשית את הטוב ביותר שלך. יש בתוכנו פוטנציאל שאנחנו חייבים להגשים. תעבדי קשה ואל תביטי לאחור, תספרי את הברכות שקיבלתי, אל תקשיבי למה שאת לא יכולה לעשות. ב-99 אחוז מהזמן לא חשבתי על היד שחסרה לי. מעולם לא קינאתי במישהו עם שתי ידיים".

        צפו בג'ים אבוט חובט

        ובהרצאת הטד שלו

        שחקן הבייסבול ג'ים אבוט (AP)
        (צילום: AP)

        לתגובות:

        nimrodofran@walla.co.il